מוצאי י"ד סיון ע"ג – שיעור שבועי בהעלותך – בית כנסת היזדים ירושלים

בע"ה

מוצאי י"ד סיון ע"ג –  שיעור שבועי בהעלותך – בית כנסת היזדים ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו את הניגון החדש.

א. שלשה פירושים בדבור מרים ואהרן במשה

"שלהבת עולה מאליה"

ערב טוב לכולם. אנחנו בפרשת בהעלותך, "בהעלותך את הנרות", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". "שלהבת עולה מאליה" ר"ת שמע, והמלה שלהבת עולה "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלש דרגות העליה של האהבה בקריאת שמע. שלהבת האהבה צריכה לעלות מאליה, צריך צדיק – אהרן הכהן – שיעלה את השלהבת של הנשמה, עד שהשלהבת של "נר הוי' נשמת אדם" תהא עולה מאליה. גם כתוב בקבלה שהגם שאהרן מעלה את הנרות, הענין של שלהבת קשור דווקא למשה רבינו. האריז"ל אומר שמשה הוא ר"ת משה-שת-הבל – השרש שלו הוא בהבל, ושת הוא "תחת הבל אשר הרגו קין", ואחר כך בא משה רבינו לתקן את נשמת הבל. כאשר הבל מתגלגל בתוך שת – כששמים את אותיות הבל (להב) בתוך שת – נעשה שלהבת. בספר יצירה יש ביטוי "כשלהבת הקשורה בגחלת". גחלת בגימטריא אמת, "משה אמת ותורתו אמת". השלהבת צריכה להיות קשורה – התקשרות – למשה רבינו ואז היא עולה מאליה.

ספור דבור מרים ואהרן במשה – מעלת משה על כל הנביאים

זה קשור גם לסוף הפרשה – נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – ועל כך בעיקר נדבר. בסוף הפרשה יש ספור מיוחד מאד: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". על פי פשט, האחים הקדושים, מרים הנביאה ואהרן הכהן הגדול שגם הוא נביא, מדברים נגד האח הקטן שלהם, משה רבינו. אז הקב"ה צריך להזמין אותם שיצאו האהלה פתאום, בהיותם טמאים, ואז הם צועקים "מים מים" – רוצים להטהר כדי לשמוע את הדבור מפי הגבורה. חז"ל מפרשים (ומובא ברש"י בשם הילקוט) שרק אז הם התחילו להבין את המעלה המיוחדת של משה רבינו, שצריך להיות טהור כל הזמן כדי שיהיה פנוי ומזומן בכל רגע לדבר עם הקב"ה. בכל אופן, עיקר תוכן הפרשה הזו הוא שהקב"ה מברר את ההבדל העצום והעצמי בין נבואת שאר הנביאים, "במראָה [במובן של ראי] אליו אתודע בחלום אדבר בו", אבל "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו במראֶה [אספקלריא המאירה] ולא בחִדות, ותמֻנת הוי' יביט". אדמו"ר הזקן מפרש "ותמֻנת הוי' יביט" – שמסתכל על המציאות מנקודת המבט של ה'. לפי רש"י "תמֻנת הוי'" היא מראה אחוריים של הקב"ה, אבל אותו ענין גופא – האחוריים של הקב"ה – היינו המציאות, שהרי הקב"ה הוא הכל, והאחור שלו הוא המציאות. מראה אחוריים הוא לראות ולהבין את המציאות בדיוק כמו שהדעת העליון רואה את המציאות. ככה מפרשים את "תמנת הוי' יביט". אחר כך מרים נעשית מצורעת כשלג, ומשה רבינו צריך להתפלל עליה תפלה קצרה שבוקעת עד העצמות. מוסבר, שיש מעלה בתפלה קצרה יותר מאשר בתפלה באריכות. אם כי חסידים נוהגים להתבונן הרבה לפני התפלה ולהתפלל באריכות, אבל כתוב שיש משהו בתפלה קצרה דווקא שהיא עוצמתית יותר מתפלה באריכות, וככה משה רבינו מתפלל כאן – "אל נא רפא נא לה". התפלה פועלת את הפעולה, רק שבכל אופן מרים צריכה להסגר שבעת ימים ואחר כך תאסף אל המחנה.

הספור בחצרות

כל הסיפור הזה הוא סיפור מיוחד ומוזר מאד, שצדיקים – האחים הגדולים – מדברים נגד האח שלהם, משה רבינו. ואחר כך הצדקת, מרים הנביאה, צריכה להצטרע ולהסגר שבעת ימים מחוץ למחנה. הכל קורה במקום שנקרא חצרות, אחד מ-מב המסעות של עם ישראל, אליו הגיעו בני ישראל מקברות התאוה – הספור הקודם שמסופר בפרשה, ששם קברו את העם המתאוים. ספור אומלל מאד. אחר כך, מקברות התאוה נוסעים לחצרות, ואחרי שמרים מתרפאת ונאספת אל המחנה ממשיכים לנסוע מחצרות למדבר פארן.

הפרשיה הראשונה – דבור מרים ואהרן וענות משה

יש עוד פסוק חשוב מאד – אולי הכי חשוב בספור הזה. הספור די קצר, פרק שלם בן 16 פסוקים מהתחלה ועד הסוף, שמחולקים לפי פרשיות: שלשת הפסוקים הראשונים הם פרשיה בפני עצמה, עשרה פסוקים פרשיה, ובסוף עוד פרשיה של שלשה פסוקים. מיד אחר כך מתחילה פרשת "שלח לך", כמו שנסביר את הקשר והסמיכות. נאמר רק את הפרשיה הראשונה: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח". לא ברור בדיוק מה הספור כאן, חייבים להסתמך על רוח הקדש של מסורת חז"ל כדי להבין מה יש כאן. אחר כך "ויאמרו האך רק במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר, וישמע הוי'". אחר כך הפסוק שאמרנו שאולי הוא הכי חשוב בספור – הפסוק שסוגר את הפרשיה – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". זה התואר העיקרי בכל התורה כולה בו מתארים את משה רבינו ואת מדתו העיקרית, הענוה – "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". יש מחלוקת בחז"ל אם הוא ענו גם יותר מהאבות, כי הפסוק אומר "מכל האדם אשר על פני האדמה". יש מי שאומר שהוא ענו יותר מכל האנשים החיים בזמנו "על פני האדמה", ולא מה"קדושים אשר בארץ המה". ויש מי שאומר שהוא ענו מכל מי שחי אי-פעם על פני האדמה, גם מהאבות. בכל אופן, זו המדה העיקרית של משה רבינו בספור הזה.

הדבור במשה מגלה את מדתו העצמית ומעלת נבואתו

הדבור נגד משה רבינו, לשון הרע לפי פשט, מגלה דברים עצומים. קודם כל הוא מגלה את מדתו העצמית, ואחר כך הקב"ה גם מסביר בכלל את ההבדל בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה רבינו. כאן אנחנו מתחילים להרגיש מרחוק את המעלה העצומה של אספקלריא המאירה, של "מראה ולא בחדות" כשאר הנביאים, והעיקר "ותמנת הוי' יביט" – זו תכלית היחוד של נבואת משה רבינו. מצד אחד כתוב "לא ראיתם כל תמונה", אסור לצייר את ה' בתמונה, ואף על פי כן "ותמנת הוי' יביט". שוב, פירוש רש"י הוא "זה מראה אחורים", ופירוש אדמו"ר הזקן – שהוא בעצם פנימיות אותו פירוש – שהוא רואה את המציאות מתוך העינים של ה', מתוך דעת עליון של ה', "תמנת הוי' יביט".

פירוש חז"ל ופירוש החסידות – בקורת על גירוש האשה הכושית או על לקוחיה

נחזור לפסוק הראשון. אמרנו שבכלל לא ברור מה היתה הבקורת על משה רבינו: "על אודות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". חז"ל אומרים ש"כי אשה כשית לקח" וכעת גרשה – כפי שרש"י מסביר. לא כתוב כך בפירוש, אלא צריכים להבין מתוך הפסוק. עובדה זו בעצמה מבקשת מאתנו להתבונן כאן, שאולי אפשר, בפנימיות, לפרש בצורה אחרת, הרי שבעים פנים לתורה. ואכן, יש פירוש אחד שמובא בחסידות, שהבקורת לא היתה על כך שהוא גרש אותה, אלא על פי פשט, על כך שהוא לקח אותה. אבל קודם צריך לדעת מי היא האשה הכושית הזו. לפי חז"ל זו צפורה. גם האבן עזרא, שהוא פשטן ולא תמיד מפרש כמו חז"ל, מסכים כאן שזו צפורה. למה היא כושית? כי היא מדינית, והמדינים חיים באהלים, ולכן הם משחירים כמו כושים ממש. האבן עזרא ממשיך ואומר שהיות שהיא שחורה, בהיותה מדינית, היא לא היתה יפה, והם חשדו במשה רבינו שהוא גרש אותה כי הפסיקה למצוא חן בעיניו. פירוש לגמרי עממי. אבל אמרנו שיש בחסידות פירוש שהבקורת היא על כך שהוא לקח אשה כושית, ולא על כך שהוא גרש אותה. לא ברור אם האשה הכושית הזו היא צפורה, אולי היא מישהי אחרת. הרי יש מדרש שמשה רבינו אחרי שברח מפרעה, היה ארבעים שנה מלך בארץ כוש – אולי הוא מצא שם איזו אשה כושית והתחתן איתה. על כך מותחים עליו בקורת אחיו הקדושים, מרים ואהרן.

פירוש רש"י על יסוד חז"ל

פירוש האבן עזרא שאומר שהיא לא היתה יפה, הוא בדיוק ההיפך מפירושו של רש"י. רש"י כותב שקוראים לה כושית בלשון סגי-נהור. כמו אחד שיש לו ילד יפהפה, הוא אומר עליו 'כושי' כדי שלא יכניסו בו עין הרע. אחר כך רש"י כותב גימטריא, שהמלה כושית בגימטריא יפת מראה. זה משהו מאד מיוחד, שרש"י יביא גימטריא. תמיד כדאי לבדוק לבד, ואם בודקים רואים שכדי שיהיה שוה יפת מראה צריך לכתוב כמו שאנחנו היינו כותבים בכתיב מלא (כושית), ולא כמו שכתוב בתורה (כֻשית).

שיטת רש"י בגימטריאות – חבור "אם למקרא" ו"אם למסורת"

איך אני יודע שזו שטת רש"י בכלל, שכאשר הוא עושה גימטריא ממלה שבתורה, הוא מחשב לפי כתיב מלא ולא כמו שכתוב? על פי שנים עדים יקום דבר. בפרשה הבאה, פרשת שלח, גם-כן בסופה, יש את פרשת ציצית שקשורה, כמובן, גם לקריאת שמע, הרי זו הפרשה השלישית של קריאת שמע – שם רש"י מביא גימטריא עוד יותר מפורסמת. על "וזכרתם את כל מצות הוי'" אומר רש"י שהציצית מזכירה את כל מצוות התורה, כי המלה ציצית עם ח חוטים ו-ה קשרים עולה תריג – אף שכתוב בתורה צצית חסר, הוא ממלא בעוד י. רואים ש"לשיטתיה" דרש"י לכתוב דווקא בכתיב מלא – יש פה שילוב מסוים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "אם למקרא" ו"אם למסורה" שהוא מחבר ביניהם יחד דווקא כשהוא משתמש בחכמת הגימטריא. כלומר, יש איזו סגולה בגימטריא לחבר בין המקרא והמסורה.

לפי פירוש חז"ל – רובד הפשט הראשון – מרים ואהרן טועים באי-ידיעה

שוב, לפי רש"י היא יפת מראה ולפי האבן עזרא היא מכוערת, כושית, אבל לפי שניהם הבקורת היא על כך שלקח אותה ועכשיו גרש אותה, כפירוש חז"ל. האבן עזרא אומר בצורה בוטה, שמרים ואהרן חשדו שמשה הרחיק אותה כי לא היתה יפה. לפי רש"י היא מאד יפה, ומרים ואהרן חושדים במשה שהוא חושב שבשביל להיות נביא לה' צריך לפרוש מהאשה, ועל כך מותחים עליו בקורת חריפה: "האך רק במשה דבר הוי'? הלא גם בנו דבר", ואנחנו לא פרשנו מדרך ארץ! "וישמע הוי'". גם הסיום כאן הוא מאד מיוחד, "וישמע הוי'", הרי פשיטא שהקב"ה שומע כל מה שמדברים, ומה צריך לומר זאת? ואז "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". גם לפי רש"י וגם לפי האבן עזרא, מרים ואהרן לא יודעים מה שה' הולך לגלות – שמשה רבינו פרש מהאשה על פי הדבור. מדוע? את ההצדקה אתם תראו בהמחשה, אומר ה', שהנה אני קורא לכם ואתם טמאים בדרך ארץ וצועקים "מים מים". כעת אתם מבינים באופן מוחשי שמשה רבינו צודק. אבל לא רק שהוא צודק, אני גם אמרתי לו במפורש לפרוש מן האשה. איפה ה' אמר לו? את זה הם לא ידעו. אחרי מתן תורה, אחרי עשרת הדברות, ה' אומר למשה רבינו "ואתה פה עמֹד עמדי".– תשאר אתי, אל תחזור הביתה לאשתך. מהמשפט הזה משה רבינו הבין שה' מצוה עליו שהוא צריך לפרוש מהאשה. למה? כתוב בזהר הקדוש שמשה הוא "איש האלהים" – כמו "איש נעמי", הוא צריך להיות "בעלא דמטרוניתא", הוא צריך להתחתן, להיות כביכול הבעל של השכינה. את זה ודאי שמרים ואהרן לא ידעו. כל זה לפי הרובד הכי תחתון של פירוש הסיפור הזה. ברובד הזה, הגם שיש חילוק בין רש"י לאבן עזרא, סך הכל המשמעות היא אותו הדבר – משה רבינו הרחיק את האשה, הם לא מבינים למה, אומרים שגם הם נביאים ולא פורשים מדרך ארץ, ואז ה' צריך להסביר להם מה ההבדל והחילוק הגדול ביניהם לבין משה רבינו. בהקדמת הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", נראה שכל הספור כאן קשור לענוה. לא רק זה, מוסבר במפרשים שמשה רבינו הוא אחרת לגמרי בנבואתו בזכות הענוה שלו. כל מה שכתוב בהמשך, "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחדות ותמנת הוי' יביט", הוא בגלל מה שכתוב קודם – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – ומתוך כך הוא זכה לאספקלריא המאירה.

פירוש החסידות – הבקורת על משה שעובד את ה' בשחרות

יש רובד שני, יותר גבוה, והוא פירוש שכתוב בדרושי החסידות[ב]: שהבקורת, הדבור של מרים ואהרן נגד משה, הוא על זה שהוא לקח אשה כושית. כמו שנסביר תיכף, הכוונה שעבודת ה' שלו היא עבודה כושית. כלומר, להתחתן עם אשה כושית הכוונה היא להזדהות עם כוש, עם שחרות, ולעבוד את ה' מתוך זווג עם השחרות. זה כבר מתחיל להשמע משהו מאד מיוחד. את זה מרים ואהרן לא אוהבים. הם לא אוהבים את שיטת עבודת ה' יתברך שמשה רבינו לוקח לעצמו, שיטה שהיא "אשה כשית". כלומר, שמשה רבינו מזדווג עם כוש, עם שחור. את זה צריך להבין.

הפירוש העליון – בקורת על פרישת משה מהאשה מתוך ידיעה גמורה

אחר כך, כמו שנסביר, יש עוד פירוש – יותר גבוה מהכל – שחוזר לפירוש הראשון, של חז"ל, שהבקורת היא על כך שמשה לקח את האשה הכושית וכעת הוא מגרש ומרחיק אותה. השוני מהפירוש הראשון הוא, שלפי הפירוש הראשון הם לא מודעים בדיוק מה הסיבה למעשה של משה, וברגע שהם ידעו את הסבה הם כבר יבינו וישלימו. אבל לפי הפירוש הכי עליון כל מה שמשה רבינו יודע גם הם יודעים, הם יודעים אפילו את הנבואה של "ואתה פה עמֹד עמדי", שה' אמר לו בפירוש לפרוש מהאשה, ואף על פי כן הפרישה שלו חורה להם, והם אומרים שלא היה צריך לפרוש. עוד יותר מופלא לומר כזה דבר. איך אפשר לומר למשה רבינו שימרה את פי ה' כי "הרק אך במשה דבר הוי', הלא גם בנו דבר"? אם כן, מה הכוונה לפי זה ב"וישמע הוי'"? אין שמיעה אלא לשון הבנה, ויש בשמיעה גם לשון קבלה – ה' גם שמע אותם וגם הבין את הכוונה הכי פנימית שלהם, מה שהם רוצים ממשה רבינו. הם לא טועים. לפי שני הפירושים הראשונים הם טועים, אבל לפי הפירוש הכי עליון מרים ואהרן לא טועים בכלל. הפירוש הראשון הוא הפשט של חז"ל והוא המוכר יותר. את הפירוש השני אנחנו לא מכירים – מי שלא למד את הדרושים, וכ"ש וק"ו הפירוש השלישי.

"מהדו ועד כוש" – עבודת ה' מוארת ועבודת ה' חשוכה

כששומעים את המלה כוש חושבים על עוד מקום – הודו. "ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". לכן באמת כתוב בחסידות שכוש היא הניגוד של הודו – כוש אמור להשלים את הודו בעבודת ה', אבל בתחלה הוא בניגוד להודו. כתוב שמרים ואהרן שייכים להודו, אבל משה שייך לכוש – זו הבעיה שלהם לפי הפירוש של החסידות, הפירוש השני כאן. מה היא העבודה של הודו? "הוֹדוּ להוי' כי טוב", "הוֹדוֹ על ארץ ושמים" – ההוד, הזיו, ההדר שלו, מקיף, אור סובב את כל מעשה בראשית, אבל בלי הסתרה (זה הביטוי). הודו מראה על עבודת ה' מתוך אור, בלי הסתרת האלקות. בשביל להגיע להודו צריך הרבה התבוננות. הודו היינו להתבונן עד שמגלים את האלקות, ואז מגיעים לאהבת ה', לשלהבת העולה מאליה. אבל כוש, כמו שאמרנו קודם, מצביע על עבודת ה' מתוך הסתרת אלקות לגמרי – ללא התבוננות כל העולם הזה נראה שחור. כמו תינוק שנולד לתוך העולם הזה בלי שום התבוננות של אלקות, של חיפוש ודרישת ה', והעולם נראה לו שחור – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". הכל מוסתר. האם אפשר לעבוד את ה' במצב הזה, במודעות של כוש בלי הודו?

מרים אהרן ומשה – שלשה דברים לדור

מי הוא אהרן ומי היא מרים? כתוב כאן "ותדבר מרים ואהרן במשה" – שלשת האחים שנולדו לפי הסדר הזה, וכתוב כלל גדול בחסידות שקדימה בזמן היא גם קדימה במעלה. כלומר, שאם מרים כאן היא הבכורה, אז נשמות אהרן ומשה נולדות מתוך נשמתה ויש בה מעלה יותר משניהם. גם אהרן גדול ממשה, הוא אח גדול שצריך לכבד. מה הסדר כאן? ידוע הרמז המפורסם ששלשת האחים קשורים לחדש סיון – אנחנו כעת ב"סיהרא באשלמותא" של חדש סיון – שהוא החדש השלישי. התורה נתנה בחדש השלישי, ואחד הדברים שחז"ל אומרים[ג] על התורה, שהיא נתנה "על ידי שלשה" – שלשת האחים יחד (יש פירוש ש"על ידי השלישי" דווקא, על ידי משה, אבל יש פירוש שעל ידי שלשתם). "על שלשה דברים העולם עומד", ניתן לקרוא שלשה דַבָּרים. אמנם מצד אחד "דַבָּר אחד לדור ולא שני דַבָּרין לדור", אבל מצד שני יש כאן שלשה דַבָּרים, כמו בית דין (שנים לא, אבל שלשה כן). "אני אמרתי אלהים אתם", כמו בית דין. בכל אופן, שלשה דברים שוה מרים אהרן משה.

מרים אהרן ומשה – חכמה בינה ודעת

מהם בספירות? על מרים כתוב "אמר לחכמה אחֹתי את" – היא החכמה כי היא הבכורה. על משה יש פסוק "כי מן המים משיתהו", ומים הם חכמה, לכן אומרים שמשה הוא חכמה. אבל יחסית בין שלשת האחים החכמה היא מרים. מי הוא אהרן? אהבה רבה, רחימו עילאה – הוא עיקר ה"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", השלהבת, הוא מעלה את השלהבת, הוא מתבונן – ספירת הבינה. כתוב שאהרן הוא מצד אמא, לכן אהרן הוא לשון הריון של אמא. על פי ההתבוננות שלו הוא מוליד אהבה רבה, והאהבה הזו היא בתוך גילוי של הוד – הוד והדר, "בינה עד הוד אתפשטת" – "הודו על ארץ ושמים". מרים היא חכמה, אהרן בינה, ומי הוא משה רבינו? דעת. כך כתוב, שמשה רבינו הוא הדעת הכללית של כל נשמות עם ישראל. כלומר, שלשת האחים שלנו הם-הם חב"ד. יש משהו מיוחד בדעת, שהיא המח האחורי. בהיות שהדעת היא המח האחורי יש לה חוש באחור, במראה אחורים, "תמנת הוי' יביט – זה מראה אחוריים". מה ה' הראה לו? קשר של תפלין דמארי עלמא (ש"מה כתיב בהו? מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – את זה ה' הראה לו). מהו קשר של תפלין בקבלה? פרצוף לאה. מה התכונה של פרצוף לאה? ענוה (הכל מכתבי האריז"ל). מה שמשה רבינו הוא ענו מאד זו הזיקה שלו לקשר של תפלין, למראה אחוריים. זה גם אומר שיש למשה רבינו חוש מיוחד באחור. מה ההבדל בין אחור לפנים? פנים הם גילוי, ללא הסתרה, אבל אחור הוא מוסתר, חוש בהסתרה.

דעת – חוש באחור – גילוי ה' במקום השחור לכתחילה

שוב, משה רבינו הוא הדעת. מרים, מי שמדברת בו – כלומר נגדו, לפי הפשט, היא החכמה, ואהרן הוא הבינה. שני המוחין של הפנים. העבודה שלהם היא התבוננות שתכליתה להוליד בנפש אהבה ויראה, בעיקר אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", עבודת ה' בתפלה. זוהי הדרך לעבוד את ה': לגלות אור, לגלות בלב מדות אהבה ויראה, מתוך התבוננות באלקות. והנה, הם רואים שמשה ברצונו נושא אשה כושית, שהעבודה שלו היא שחורה – אוהב הסתרה ושחרות. מה זה הדבר הזה?! שוב, הווארט הוא שמשה רבינו מסוגל לגלות לא סתם אלקות שהיא אור ה'. הם מגלים אור ה' מתוך התבוננות, מגיעים לאהבה רבה של אהרן, אבל משה רבינו מגלה את עצמותו יתברך ממש – לא אור אלא עצם – בתוך המציאות הכי נחותה, הכי תחתונה, בתוך הכוּש, בתוך השחור, בלי צורך בכלל להתבונן בשום דבר. ישר, כמו התפלה הקצרה שאמרנו קודם, "אל נא רפא נא לה" – בלי שום התבוננות ושום אהבה מורגשת. הוא לא עובד את ה' מתוך מדות מורגשות בכלל, הוא לא מתבונן בכלל – הוא רק מגלה את עצמות ה' במקום השחור, לכתחילה. בעבודה כזו אין להם שום השגה – זה נגד כל הכללים, נגד כל מה שלומדים בחסידות. הם לא יורדים לסוף דעתו, אין להם את דעתו בכלל. יש להם את העבודה שלהם, אבל אין להם את דעתו של משה רבינו.

העבודה השוה לכל נפש – עבודת מרים ואהרן

באותם דרושים שמסבירים את הפירוש המופלא הזה בחתונה עם אשה כושית, כתוב שהבקורת היא על עצם הנישואין, לא על הגירושין. כי באמת, עד ביאת משיח, העבודה הזו של כוש היא לא עבודה ששוה לכל נפש. העבודה ששוה לכל נפש היא עדיין ההוה-אמינא של מרים ואהרן, ההודו. בינתים השליחות העיקרית היא להודו, עוד אין כל-כך בתי חב"ד בכוש... לכן אפילו אחשורוש מתחיל מהודו, "מהדו ועד כוש". אם כבר, מה שצריך ללמוד מהסיפור הזה הוא שמהודו צריך להגיע לכוש, אבל להתחיל לכתחילה מכוש זה דבר שכל הזכויות שמורות למשה רבינו.

התגלות העצמות רק בכוש

לפני שנעזוב את הדרוש הזה נאמר רק עוד נקודה חשובה שכתובה שם: למה ה' ברא את העולם כך שהעצמות מתגלה ישירות מתוך ההסתרה הכי גדולה, מתוך ה"הסתר אסתיר פני ביום ההוא"? מביאים עוד פסוק, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". זהו פסוק בשירת האזינו, שירת משה רבינו (המכוונת כנגד הדעת-האחור בין שירות התורה, כמו שדברנו על הדעת של משה רבינו, התקשרות לעצמוּת ה' באחור). הווארט הוא שאי אפשר לגלות את המעלה והעצם שלנו, "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", אלא על ידי המציאות של הגוים, הלעומת-זה, ההיפך, ה"יצב גבולות עמים". אחד הסודות של כל התהוות העולם – עולם לשון העלם, שהעצמוּת יכולה להתגלות רק בהעלם. התגלות ועצמוּת הם תרתי דסתרי – עצמוּת היא כמו עצימת עינים, שחור, ומה הכוונה התגלות העצמוּת? איך עצמוּת מתגלה בכלל? ה' נתאוה להיות לו דירה בתחתונים, בהסתרה דווקא, בשחור, ב"יצב גבולות עמים", שם יכולה להתגלות העצמוּת של עם ישראל, וגם העצמוּת של הקב"ה יכולה להתגלות אך ורק בתוך ההסתרה. כל השאלה היא האם אנחנו לכתחילה בדרגת משה רבינו, שלא צריך בכלל הודו ואפשר מיד לשאת את האשה הכושית, שעיקר החידוש הוא להגיע לשם, או שצריך – וזו מדת כל אדם – להגיע לכוש בסוף, דרך הודו.

מרים ואהרן רוצים שמשה יהיה משיח – בירור מנהיגות משה בחומש במדבר

כל מה שאמרנו עכשיו הוא הפירוש השני, שהוא רק קרש קפיצה כדי להגיע לעיקר, לפירוש השלישי: אמרנו שהפירוש השלישי הוא שמרים ואהרן יודעים את הכל – גם שה' צוה למשה רבינו לפרוש מהאשה בהר סיני – ואף על פי כן "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח". הפירוש השלישי הוא הכי נוגע לנו, לאקטואליה שלנו. לפי הפירוש הזה, מה רוצים האחים של משה רבינו? זו לא איזו מחלוקת בחיק המשפחה, ח"ו. מרים ואהרן מעריכים מאד את האח הקטן שלהם, משה רבינו, ויודעים בדיוק את המעלות שלו. הם רוצים – לא פחות ולא יותר – בדיוק מה שמשה רבינו בעצמו רצה בתחלת השליחות שלו, כשטען "שלח נא ביד תשלח" – למה אתה שולח אותי? הרי אתה קורא עלי "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון". שלח את מלך המשיח עצמו! מה הם כל הספורים הקשים של חומש במדבר, שבעצם מתחילים מפרשת "בהעלותך את הנרות", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"? מתחילים כל מיני סיפורים, כמו הספורים של תבערה ושל קברות התאוה שהזכרנו, אחר כך מרגלים, אחר כך קרח, וכו' וכו' – הכל בירור, ליבון, של הנהגת משה רבינו את עם ישראל. אם משה רבינו היה מוכיח – הרי במדות הלב מדת משה היא נצח, הוא נצחי, כל מעשה ידיו נצחיים, אבל צריך שהוא גם ינצח – אם משה רבינו היה מנצח כדבעי את כל מה שהוא צריך לנצח, הוא היה נכנס לארץ ישראל, וכבר באותו גלגול הוא היה זוכה להיות גואל אחרון, ולא רק גואל ראשון. משה רבינו צריך להיות משיח. אם משה רבינו לא משיח בפועל – הוא לא הצליח. כל ההצלחות שלו, כל הנסים והנפלאות, מתן תורה – הכל בערבון מוגבל. אומרים מרים ואהרן: אנחנו רוצים שמשה רבינו יהיה משיח, ושהוא יכניס את ישראל לארץ. מה היה כתוב קודם? "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", והם מתנבאים שמשה מת במדבר ויהושע מכניס את עם ישראל לארץ ישראל – נבואה קשה. משה רבינו כבר השלים עם זה, הוא כבר התייאש מהסנה – חבל. אבל האחים הגדולים לא התייאשו.

משיח מנצח בלי לקבור את החוטאים והמורדים

הפירוש הכי עמוק כאן הוא שאחרי ראשית האירועים הקשים, תבערה וקברות התאוה, מרים ואהרן רוצים להחדיר כח במשה רבינו להנהיג את העם ביד רמה, בתוקף, יותר מאשר הוא מנהיג את העם, כדי שהוא יזכה להיות משיח. בכל מה שקורה, בכל הספורים – המרגלים, מה שעתיד לקרות בפרשה הבאה, ואחר כך קרח – מצד אחד משה מנצח את כולם, הוא יוצא צודק והם לא. מה קורה לכולם? קוברים אותם – קברות התאוה. הרבה יהודים נקברים – קברות התאוה, המרגלים מתים, קרח נבלע באדמה. בסדר, למשה רבינו יש הרבה כחות מאגיים של קדושה, של אלקות, אבל זה משיח?! הם רוצים שמשה רבינו יהיה משיח. בשביל שמשה רבינו יהיה משיח אולי לא צריך שסוף כל הספורים יצא ככה. הסוף של כל הספורים הוא מאד קשה, אחד אחרי השני, משה רבינו בסדר וכולם לא בסדר. זה משיח?!

בקורת על פרישת משה מהאשה גם לאחר שנסעו מהר סיני

מה זה "ותדבר מרים ואהרן במשה"? אמרנו קודם ש"ותדבר" לשון דַבָּר, מנהיג. מה זה "במשה"? לא כתוב בפירוש שדברה נגד משה, כמו הפשט, אלא "במשה". מה הפירוש הפנימי? הם רוצים להמשיך כח של הנהגה מושלמת במשה רבינו. הם בעד האשה הכושית. שוב, בפירוש הזה מתיחת הבקורת על פי פשט היא נגד פרישתו מהאשה, שגם לאחר "ואתה פה עמד עמדי" הוא לא צריך לפרוש מהאשה הכושית (קשור לפירוש השני), כי משה בהיותו גואל ראשון אמנם פורש מן האשה, אבל כדי להיות משיח הוא לא יכול לפרוש מהאשה. משיח הוא "עני ורֹכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות", והוא לא פורש מהאשה בכלל[ד]. לכן, אנחנו רוצים שאתה תהיה משיח – אסור לך לפרוש מהאשה, בכל מקרה. אבל ה' אמר לו בפירוש "ואתה פה עמֹד עמדי"! – מי אומר שהכוונה היא לתמיד? אולי זה נאמר רק לשעת מתן תורה? הרי מתי ה' אמר לו "ואתה פה עמֹד עמדי"? במעמד הר סיני. כל זמן שחונים שם, מול ההר, "ואתה פה עמֹד עמדי". כאשר נוסעים משם ומתחילים להתמודד עם ההרפתקאות של העם, אומרים מרים ואהרן, אסור לך לפרוש. את הציווי "ואתה פה עמֹד עמדי" כבר קיימת.

ב. הנסיון להפוך את משה למשיח – לגלות את שרש דוד במשה

מלכות משה ומלכות דוד – מלכות התורה ומלכות בעצם

איך נאמר את כל הווארט הזה בצורה עוד יותר טובה ומובנת? כדי להיות משיח משה רבינו צריך לכלול בעצמו את מעלת דוד המלך, שטרם נולד. איפה נמצא דוד המלך בדור הזה של משה רבינו? בינתים הוא נמצא בתוך אמא שלו. מי האמא של דוד המלך בדור המדבר? מרים[ה]. עיקר הדבור כאן הוא של מרים, הבכורה. מרים כאן מייצגת את דוד המלך. "ותדבר מרים ואהרן במשה" – אתה חייב להכלל מדוד. כדי שתוכל להיות משיח צריך את משה ודוד יחד, כידוע שהפנימיות של משיח היא משה רבינו והחיצוניות שלו היא דוד. מה ההבדל בין זה לזה? יש שיחה מפורסמת של הרבי, שיחה עמוקה ויסודית שכל אחד צריך ללמוד[ו]. הרבי מסביר שמשה בתור מלך – "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם" – אינו מלך כמו דוד. לכל אחד מעלה וגם חסרון ביחס למלכות של השני. משה רבינו הוא מלך בכח התורה ודוד הוא מלך בעצם. לא שדוד הוא לא מלך על פי תורה, כתוב עליו "'והוי' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום", אבל המלכות שלו היא מלכות גשמית ממש, לא מלכות רוחנית. המלכות של דוד המלך היא מלכות, כמו שכתוב בתורה, על דרך המלכות של כל העמים אשר סביבותינו – רק שהיא מקדשת את המלכות, את השחור, את האשה הכושית. זה שמשה רבינו הלך ונעשה מלך כוש, זה כבר אומר שהוא ראוי לכך. הוא ראוי להיות מלך של כוש, מלך ככל הגוים. אבל אחר כך קרה משהו, שהוא לא זכה משום מה לממש באותו גלגול, כמשה רבינו, את ההתכללות של משה ודוד, להיות גם משה וגם דוד. מרים ואהרן רוצים שהוא יהיה גם דוד, לא רק משה.

רמז דוד באותיות הפסוק

אמרנו עכשיו דבר גדול, צריך להביא כמה רמזים יפים בתור אסמכתא לדבר: קודם כל, ננתח את המבנה של הפסוק הראשון, שאומר הכל. הפסוק הראשון הוא "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח". אם מחלקים את הפסוק לפי טעמי המקרא, לפי התחביר, הוא מחולק ל"ותדבר מרים ואהרן במשה", אחר כך "על אודות האשה הכשית אשר לקח" עד האתנחתא (הפסיק השני, עוד יותר חזק), "כי אשה כשית לקח" – ד-ו-ד מלים. דוד המלך עדיין לא נולד, אבל מרים וגם אהרן הם נביאים. הפסוק הראשון כבר אומר במבנה שלו, שכל הספור כאן קשור לדוד המלך, שרוצים שמשה רבינו יהיה גם דוד המלך. זה רמז מאד יפה, מאד מכוון, אבל צריך עוד אחד.

דלוג דוד בפסוק

צריך לחפש את השם דוד ממש במה שנקרא דילוג אותיות, ואז נשתכנע יותר שכאן מדובר בדוד. נתחיל מה-ד השניה של הפרשה, ה-ד של המלה "אודות" – גם מלה מיוחדת, חד פעמית בתורה – ונדלג שלשים אותיות (למה שלשים? כי "המלכות נקנית בשלשים מעלות", שלשים בגימטריא יהודה, שגם בו יש ד, שהיא השרש של דוד) ונגיע בדיוק לאות הראשונה של הפסוק השני, "ויאמרו הרק אך במשה דבר הוי' הלא גם בנו דבר", ומה-ו נדלג עוד שלשים אותיות, ואז נגיע ל-ד של "[הלא גם בנו] דבר". ההסתברות של מלה בת שלש אותיות בדלוג לא כל כך קשה, אבל ד היא אות נדירה, ועיקר החדוש כאן הוא הטווח של הדילוג, שלשים.

דוד ויוסף בדלוג – המשכת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד למשה

אבל יש עוד משהו, עוד יותר מופלא, בדילוג הזה: אנחנו יודעים שמשה רבינו קשור למשיח, אבל לא כל כך למשיח בן דוד. לכאורה, על פי פשט, משה יותר קשור עם משיח בן יוסף. הרי כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כשיצאו ממצרים משה רבינו לקח את יוסף עמו, והוא "ראש בני ישראל", וכתוב ש-ראש עולה משה ועוד יוסף (הוא נעשה ראש על ידי צירוף יוסף). משה מולך מכח התורה, הראש, כמו שאמרנו בשיחת הרבי. ובכן, אמרנו שדוד כאן מופיע בדלוג ב"אודות... ויאמרו... דבר". נספור את מיקום האותיות האלה מתחלת הפרשה – ה-ד של "אודות" היא האות ה-22 (כמו כב אותיות התורה) מתחלת הפסוק (שהוא תחלת הפרשה); אם כן, "ויאמרו" היא האות ה-52 מתחלת הפרשה ו"דבר" האות ה-82 מתחלת הפרשה. אם נחבר את שלשת המיקומים נקבל 156 – ג"פ בן – שהוא יוסף, ו"פ הוי'. כלומר, יש כאן גם רמז לדוד וגם ליוסף יחד, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

מעלת דוד-משיח – התמודדות עם הרשעים בלי לקבור אותם

כל הענין הזה הוא הכוונה העמוקה ביותר של מרים ואהרן, שרוצים להמשיך למשה רבינו שתוכלל בו גם מעלת דוד המלך. אז לא צריך לקבור את היהודים בקברות התאוה, לא צריך שהתולעים יצאו מטבורם של המרגלים אל פיהם והפוך וימותו, ולא צריך שעדת קרח תבלע בתוך האדמה. כי דוד המלך לא פועל ככה, משיח לא פועל ככה. כמו שנסביר, משיח קשור בעצם ליהודים הכי נמוכים, הכי רשעים, וזה מתאים לפירוש השני – שמשה רבינו מתחתן עם כוש, עם הכי שחור. אבל המיצוי האמתי של "כי אשה כשית לקח" בא לנו רק עכשיו, בפירוש השלישי שלנו. זה מה שהאחים הגדולים רוצים לתת לאח הקטן שלהם, שכמו שאמרנו קודם הם מעריכים אותו מאד ורוצים שיהיה משיח.

רמז דוד בחבור אהרן ומרים

ברמז הזה של דוד בדלוג אותיות יש עוד משהו, עוד יותר מופלא מכל מה שאמרנו, אבל קודם נאמר עוד כמה רמזים לכך שמרים ואהרן רוצים כאן דוד במשה רבינו: נעשה דבר פשוט – נחבר את מרים ואהרן יחד, "ותדבר מרים ואהרן במשה", מרים ואהרן רוצים להמשיך את הענין שלהם, ההשגה שלהם, שהיא שרש דוד המלך, ולתת אותו למנהיגות של משה רבינו. מרים אהרן בגימטריא 546 – מה הקשר לדוד? זו כפולה של דוד. כל אחד מהם בפני עצמו אינו כפולה של דוד, אבל כאשר מחברים אותם מקבלים מספר מאד חשוב, שהוא גם כפולה של שם הוי', אבל גם כפולה של דוד – טל פעמים דוד. מיהו טל בפרשת השבוע? אלדד, אותו אחד שנבא ש"משה מת" ולא זוכה להיות משיח. הם רוצים לתקן את זה, ומתעקשים שהוא כן יהיה משיח, כן יכניס אותנו לארץ ישראל. אבל מתי? רק אם הוא יזכה להיות דוד. דרך אגב, אנחנו יודעים שדוד המלך, יותר מכל הצדיקים, קשור בעצם לארץ ישראל – הוא חייב להיות בארץ, לא יכול לצאת מהארץ. כשהוא יוצא מהארץ הוא דומה כמי שאין לו אלוה. רק כשהוא נמצא בארץ הוא דומה כמי שיש לו. הם רוצים לתת מדה זו למשה, שגם-כן משתוקק ומתפלל "ואתחנן", תקטו תפלות להכנס לארץ ישראל – אבל לא זוכה.

רמז דוד בהכאת מרים ואהרן

במרים ואהרן יש ארבע אותיות בכל אחד, מה שאין כן במשה אחיהם הקטן. היות שגם למרים וגם לאהרן יש ארבע אותיות, יש עוד פעולה חוץ מלחבר אותם יחד – פעולה פשוטה של חשבון – אפשר לעשות הכאה פרטית, הכפלה של אות באות: מ פעמים א (40), ר כפול ה (1000), י כפול ר (2000), ם כפול ן (2000) – סה"כ 5040. מי שזוכר, זהו מספר מאד חשוב. הספר הראשון של קבלה הוא ספר יצירה, והמספר הזה הוא השיא של ספר יצירה, בו כתוב "שתי אבנים בונות שתי בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש אבנים בונות מאה ועשרים בתים, שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים, ושבע אבנים בונות חמשת אלפים ארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לומר ואין האזן יכולה לשמוע". איך קוראים לנוסחא הזו במתמטיקה? עצרת. כמה צירופים אפשר לעשות משבע אותיות שונות? 5040 צירופים שונים. בספר תיקוני הזהר מדברים רק על עצרת של שש, לא מדברים על שבע, כי מתבוננים בצירופים של המלה הראשונה בתורה, "בראשית", שש אותיות ושבע מאות עשרים צירופים. מה הכוונה עצרת? למי שלא מכיר בחשבון, הכוונה לכפל כל המספרים עד אותו מספר. עצרת של שש היא אחד פעמים שתים פעמים שלש פעמים ארבע פעמים חמש פעמים שש. אם אני מחבר את המספרים קוראים לזה משולש, ואם אני מכפיל אותם קוראים לזה עצרת. שוב, המספר הכי גדול שם הוא עצרת של שבע – "שבע אבנים בונות חמשת אלפים ארבעים בתים". האם המספר הזה הוא כפולה של דוד? כמובן, דוד הוא 2 פעמים 7. בעצם זה דוד פעמים 360 (3 כפול 4 כפול 5 כפול 6), שכם, עזר כנגדו, "חלק אלוה ממעל" וכו' וכו'.

קשר מרים ודוד – צרעת הצדיקים

אם כן, ראינו שמרים ואהרן מאד קשורים לדוד. מצד אחד, מרים היא הכי קשורה לדוד – היא האמא שלו, הוא יוצא ממנה, לכן היא המדברת. עיקר זיקת דוד הוא למרים. איזה צד שוה מאד גדול יש בין מרים לדוד? קשור לספור כאן – מה קרה למרים בסוף? היא מצורעת כמו שלג. מה קרה לדוד המלך? "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואף על פי כן "אמר רב, ששה חדשים נצטרע דוד". יש שני צדיקים גדולים מאד שנצטרעו – מרים (כאן) ודוד. אם צריך סימן מובהק לזיקה בין מרים לדוד בספור הזה – הוא הצרעת של מרים. אף על פי שכל מי שאומר שדוד חטא אינו אלא טועה,  הוא גם נצטרע ששה חדשים וגם קרו לו עוד הרבה דברים קשים ביותר בעקבות חטא בת שבע. שוב, מרים אהרן הם כפולת דוד, ו- מרים אהרן בהכאה פרטית הם גם כפולה של דוד.

ג. ענוה ונבואה

"והאיש משה ענו מאד" – דרגות בענוה

אמרנו שיש עוד משהו מופלא ביותר בדילוג של דוד כאן, יותר מכל התופעות שאמרנו עד עכשיו: על פי שיחה חשובה מאד של הרבי על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". קודם כל, אפילו המלה ענו – כמה היא שוה? 126, ט פעמים דוד. מאד צירוף אותיות אדם, ר"ת אדם-דוד-משיח. יש לו פוטנציאל להיות משיח, כמו שנסביר תיכף, רק שמשום מה זה לא קרה, לא עלה, לא נגמר באותו הגלגול. יש בעצם שתי שיחות על הפסוק הזה. שיחה אחת אומרת שיש שתי מדרגות בענוה והשיחה השניה אומרת שיש שלש מדרגות בענוה.

ענות הבינה וענות הכתר – ענוה שלמטה מחסידות וענוה שלמעלה מחסידות

לפי השיחה הראשונה[ז], שתי מדרגות בענוה, הרבי מביא מספרי הקבלה שיש ענוה של בינה (קשור למה שאמרנו קודם שלאה, קשר של תפלין, היא סוד הענוה, "עקב ענוה יראת הוי'") ויש ענוה של כתר. כמו השם הקדוש של יציאת מצרים, "אהיה אשר אהיה", שהראשון בכתר והשני בבינה. ענוה בבינה היא על פי טעם ודעת, החשבון שמובא בספרי החסידות – שמשה רבינו 'עושה חושבים', הוא מכיר את המעלות שלו (הענו מכיר את מעלותיו), אבל לא מחזיק טובה לעצמו כלל וכלל כי הוא יודע היטב שכל המעלות שלו אינן שלו אלא מתנה מה'. ואחר כך הוא חושב עוד: אילו נתנו את אותן מתנות ומעלות ותכונות נפש שאני קבלתי למישהו אחר, הוא ודאי היה כמוני, ויתכן שהיה יותר ממני. יש שני מאמרים, אחד אומר שאפשר שהיה יותר ממני ומאמר שני אומר ודאי שהיה יותר ממני. זה נפק"מ לגבי השיחה השניה, שמחלקת זאת לשתי מדרגות ענוה, אבל כאן בשיחה הראשונה שני אלה הן אותה מדרגה – ענוה שעדיין לפי חשבון, לפי איזו התבוננות. אבל יש ענוה בעצם, מצד הכתר, שעליה סובר רבי יהושע בן לוי ש"ענוה גדולה מכולם". ידוע שיש מחלוקת בין רבי פנחס בן יאיר לרבי יהושע בן לוי מה המעלה הגדולה מכולם – חסידות או ענוה. במאמר המפורסם של רבי פינחס בן יאיר ענוה היא לא הכי חשובה – היא מביאה ליראת חטא שמעליה, שמביאה לחסידות שגדולה מכולם. אבל רבי יהושע בן לוי סובר שענוה גדולה מכולם. מוסבר בחסידות שיש שתי בחינות ענוה – יש ענוה שעל פי 'חושבים', ענוה של בינה, שהיא רק מביאה ליראת חטא. אבל יש ענוה שגדולה מכולם, כדעת רבי יהושע בן לוי, שהיא ענוה של כתר, ענוה בעצם. זה הווארט, בקיצור הכי נמרץ, בשיחה הראשונה.

שלש מדרגות ענוה – כח"ב

בשיחה השניה[ח] יש כבר שלש מדרגות. הוא לא אומר שהן בינה וכתר, אבל פשוט מאד שאם קודם הסביר בינה וכתר, אז שלש המדרגות הן ודאי וודאי – כמו באותו שם קדוש, "אהיה אשר אהיה" – עם מדרגה באמצע שכנגד החכמה. כלומר, אם לפי ה'חושבים' של האדם הענו, שכל מה שיש לי הוא מתנה מהקב"ה, ואם מישהו אחר היה מקבל זאת הוא היה ודאי כמוני ויתכן שהרבה יותר, שהיה מנצל ומממש את הכחות שלו יותר טוב ממני – זו בינה, זה הגיוני. מה ההכרח לומר שהוא ודאי היה יותר ממני? אין שום הכרח בשכל לומר כך – השכל רק יכול לומר שהוא ודאי היה כמוני ואולי אפשר שהיה גם יותר ממני. אבל אם אני אומר בדיוק אותו דבר, רק שודאי היה יותר ממני, זו כבר קפיצה טפה למעלה מהשכל. ובכן, סתם שכל, הגיון, הוא בינה, וקצת יותר ממנו הוא חכמה. חכמה לגבי ענוה היא כבר בטול בעצם, וכך הרבי מכנה ענוה זו בשיחה. מתוך בטול בעצם – בטול הוא פנימיות חכמה – אני אומר שודאי אם הזולת היה מקבל את מה שאני קיבלתי, הוא היה מנצל זאת יותר טוב ממני. זה אומר שבעצם הוא בטל – בטל לה' ובטל לכולם – ומתוך בטולו פשיטא לו שמישהו אחר היה יותר טוב ממנו. מה המדרגה השלישית, שקודם הוא קרא לה ענוה בעצם? זה כבר לא הבטול. שתי המדרגות הראשונות, מסביר הרבי, הן יחסית מצד האדם. אבל ענוה בעצם היא כבר מצד הקב"ה.

תנאי הענוה

לפני שנסביר מה היא ענוה מצד הקב"ה ולא מצד האדם, צריך לומר את התנאים בגמרא לקבלת נבואה: הרי הפסוק "והאיש משה ענו מאד" הוא בפרשה שלנו, שעיקר תוכנה הוא להבין את ההבדל בין נבואת שאר הנביאים (אספקלריא דלא נהרא) לנבואת משה (אספקלריא דנהרא). יוצא מכאן שענוה היא עיקר המכשיר והתנאי לקבל נבואה. "והאיש משה ענו מאד" – כבר יש כאן רמז פשוט מאד, ששתי האותיות העיקריות של ענו הן ענ, ויש כלל גדול שבהרבה צמדי מלים ("מכלול") האות הראשונה של המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה, נבואה יוצאת מה-נ של ענוה. יש שני מקומות בגמרא שחז"ל אומרים מה התנאי לקבל נבואה, וגם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שאומר שמיסודי הדת שהאלוק מנבא בני אדם, כותב את התנאים. הרמב"ם לא כותב את התנאים כמו חז"ל, לכן יש המון פירושים מאיפה לקח אותם, אבל "מיסודי הדת" יוצא מפרשת שבוע – קשורה ליסוד של פרק ז מהלכות יסודי התורה של הרמב"ם, דבר חשוב מאד.

שתי הסוגיות בגמרא – החלפת הסדר והחלפת "ענו" ב"בעל קומה"

קודם נאמר את חז"ל: במקום אחד, במסכת נדרים[ט], חז"ל אומרים שכדי להיות זכאי וראוי לנבואה צריך להיות גבור, עשיר, חכם וענו (בסדר הזה). במקום אחר, במסכת שבת[י], כתוב כמעט אותו דבר, אבל לא בדיוק, וגם הסדר שונה. כתוב שבשביל לזכות להשראת השכינה "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, עשיר ובעל קומה". במקום ענוה – שלכאורה היא העיקר – נכנס בעל קומה. במסכת נדרים כתוב שבעל המאמר הוא רבי יוחנן ובשבת כתוב "אמר מר", בלי שם. מדובר שם על קומת משה רבינו, שהוא בעל קומה, ולכן כתוב בעל קומה בסוף. הפלא הוא איפה הענוה, שהיא לכאורה העיקר? שוב, שם כתוב "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, עשיר ובעל קומה". הסדר הזה הוא המקובל – חכם, גבור, עשיר. הוא מופיע גם בפרקי אבות, "איזהו חכם?... איזהו גבור?... איזהו עשיר?..." (ובסוף "איזהו מכובד?"). גם בפסוק כתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו" ("כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'"). רואים שחכמה מצד החכמה, גבור מצד הבינה ("אני בינה לי גבורה") ועשיר בדעת ("אין עשיר אלא בדעת"). אבא של הרבי – מאד מתאים לו – מנתח[יא] את כל ההבדלים בין מסכת שבת למסכת נדרים, וגם את ההבדלים שביניהם לבין הרמב"ם בראש פרק ז של הלכות יסודי התורה. שוב, זה נושא שמתאים 'בול' לרבי לוי'ק, לכן הוא כותב על כך תשובה לרבי, שכתב לאביו רק דיוק אחד – שבשבת כתוב "בעל קומה" ובנדרים כתוב "ענו", בלי לדייק את שינוי הסדר של התארים הקודמים. הרבי כתב לאבא שלו שאולי הפשט פשוט מאד, שמי שענו ה' עושה אותו בעל קומה – מי שמשפיל את עצמו ה' מגביהו. ווארט פשוט וטוב מאד, ובאמת אבא של הרבי אומר שטוב מאד מה שאמרת, אבל 'אם כבר אז כבר' – צריך להתחיל להשוות ולנתח את כל השינויים בין המקומות ולהבין לעומק.

תנאי הרמב"ם

אם כבר אמרנו, מה הרמב"ם כותב? שצריך להיות "חכם גדול בחכמה" – ציטוט שכבר צריך לדרוש. אחר כך צריך להיות "גבור במדותיו". חכם וגבור כתובים בחז"ל, אבל הפשט בחז"ל שגבור הוא גבור בגוף – מביאים ראיה מגבורת משה, אבל הרמב"ם כותב "גבור במדותיו", על דרך הגבור של פרקי אבות "הכובש את יצרו". הוא אומר שהגבור מתגבר על יצרו תמיד ואין יצרו מתגבר עליו אף פעם. אחר כך הרמב"ם לא כותב עשיר, לא ענו ולא בעל קומה. הוא כותב משהו שלישי – הביטוי הכי מופלא – שהוא צריך להיות "בעל דעה רחבה נכונה עד מאד". יש פה שלשה תנאים. בהמשך הוא אומר שגם צריך להיות "שלם בגופו", שלא יהיה בעל מום. יש מי שרוצה לומר שהשלם בגופו של הרמב"ם הוא כמו בעל קומה, אבל זה לא אותו דבר – בעל קומה הכוונה שהוא ארוך בדורו, בעל קומה גבוהה, והרמב"ם רק מדבר על בריאות ושלמות הגוף. אבל קודם הוא כותב שצריך להיות "חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד". אפשר ללמוד במלה "נכונה" – אבא של הרבי אומר בעצמו ש"בעל דעה" הוא בדעת, "רחבה" מצד אמא ("רחובות הנהר") ו"נכונה עד מאד" מצד עטרא דחסדים שבדעת ("והוכן בחסד כסא"). הוא גם כותב – בלי לעשות את הגימטריא הפשוטה שנראה – שענוה היא מצד החסדים שבדעת. ידוע שרבי עקיבא זכה להכנס בשלום ולצאת בשלום מהפרדס העליון כי בחר את הכניסה דרך החסדים של הדעת. כאן מסביר רבי לוי'ק שהחסדים של הדעת הם-הם הענוה ובחינה זו נקראת "נכונה עד מאד". מה הרמז שאבא של הרבי לא כותב, כל-כמה שהוא אוהב גימטריאות? ש"נכונה" בגימטריא ענוה. סימן שהדבר הכי נכון בעולם הוא להיות ענו – מי שרוצה להיות נכון צריך להיות ענו. "והוכן בחסד כסא", כך הוא מכין ומתקן את כסא הכבוד של הקב"ה – "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

ענוה – תנאי לנבואה, מביאה לנבואה, היא עצמה הנבואה

את כל זה אמרנו רק כדי לומר שבמקום אחד בלבד בחז"ל כתוב שענוה היא תנאי לנבואה. לכאורה זה פלא, כאן אנחנו רואים שענוה היא לא סתם תנאי לנבואה, אלא העיקר והיסוד, וכל השאר הם תנאים. החכמה והגבורה והעושר הם תנאים, אבל ענוה היא יותר מזה. "והאיש משה ענו", ובזכות זה הוא הנביא הכי גדול – ענוה מביאה לידי רוח הקדש. באמת הרבי מסביר שזה כבר הבדל בענוה. יש ענוה אחת, שהיא חשבון של בינה, ש"לא מחזיק טובה לעצמו" כלל וכלל כי מתבונן שכל מה שיש לו הוא מה', ואם היה למישהו אחר, הוא היה כמוהו או יותר – והיא ענוה שהיא תנאי כמו שאר התנאים, החכמה הגבורה והעושר. אבל ברגע שהענוה היא יותר, שהענוה היא בטול בעצם, שאם היה למישהו אחר הוא ודאי הוא היה יותר ממני – בטול מצד החכמה, היא כבר לא תנאי. בכלל, יש משהו יפה שלא כתוב כאן, שהמושג תנאי שייך לבינה בעצם. כל התנאים הם אִם – "כי אם לבינה תקרא". ברגע שיש סבה ומסובב בהכרח, כלומר שענוה אינה סתם תנאי, אלא בודאי מביאה לידי רוח הקדש, זו כבר המדרגה השניה של הענוה – מצד החכמה. אבל מה המדרגה השלישית, שהעיקר הוא להגיע אליה? המדרגה השלישית שהענוה והנבואה – רוח הקדש – הן ממש אותו הדבר. עוד לא הסברנו ותארנו כלל מה הענוה הזו, אבל מי שיש לו אותה – היא לא תנאי לרוח הקדש ולא מביאה לרוח הקדש, אלא הוא-הוא. אלה שלש המדרגות כאן.

ענוה שהיא רוח הקדש והשראת שכינה בלשון חז"ל ובלשון הנביא

איך יתכן שענוה היא-היא רוח הקדש? רוח הקדש היא השראת השכינה. אם הענוה היא עד כדי כך שכבר אין כאן אני כלל, מה שיש כאן הוא רק ה' – אני תופעה אלקית לגמרי – אז היא-היא רוח הקדש, היא-היא נבואה, היא ה'. מה התיאור של זה ומה הפסוק של זה? התיאור בלשון חז"ל הוא "במקום גדולתו... שם אתה מוצא ענותנותו" – שמה שה' משפיל את עצמו להיות גדול, "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלהינו", זו הענוה שלו ("המשפילי לראות בשמים ובארץ"). מה הפסוק? מהפסוקים הכי מופלאים ויפים בסוף ישעיהו – "כי כה אמר רם ונשא, שֹכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". נכתוב בדיוק, כי כאן נראה את הרמז הכי מופלא לדוד המלך.

הנסיון לחבר הבטול והשפלות בענות משה

עכשיו נחזור ל'תזה' שלנו, הפירוש השלישי שמרים ואהרן רוצים בדיבור הזה שלהם להכליל את דרגת דוד המלך בתוך האח הקטן שלהם, משה רבינו. יסוד היסודות אצלנו הוא שמשה הוא בטול – הוא ענו, אבל אם משוים בינו לבין דוד המלך הוא מה, "ונחנו מה", שהוא בטול במציאות ממש (ולא רק בטול היש). ואילו דוד המלך, "והייתי שפל בעיני", "ואנכי תולעת ולא איש", הוא שפלות (שם בן). אמרנו בהתחלה שמשה רבינו בא לתקן את הבל, אבל כדי להיות משיח צריך לכלול גם את קין שהרג את הבל. אם אתה כולל את קין אתה לא מבליע את קרח ועדתו בתוך האדמה, יש משהו אחר לעשות אתם. גם עשרת המרגלים הבוגדים לא מתים, העדה הרעה הזו הם עדה קדושה ויש להם תיקון. ואלה המתאוים, וגם הבוכים למשפחותיהם – כידוע הווארט שבוכים על עריות – גם להם יש תיקון על ידי דוד המלך, בלי להרוג אותם ולקבור אותם בקברות התאוה. אבל לשם כך צריך להיות שפל. כאן גם רש"י רוצה לתת למשה רבינו את מדרגת דוד המלך, בפנימיותו של רש"י יש בדיוק את אותה המגמה של מרים ואהרן. איך יודעים זאת? מפני שרש"י מפרש "ענו" כ"שפל וסבלן". אם ענוה היא בעיקר מצד משה רבינו, אז היא בטול, מה, הבל – לא בן, שפלות, תיקון קין. משה הוא ימין, "מוליך לימין משה", אבל כדי להביא משיח צריך לכלול גם את השמאל, ועד שיעלה על הימין. משה הוא לוי, יש לו קשר לשמאל, והוא צריך לממש את השמאל.

כח הלל לקבל גרים – ענוה ובטחון עצמי

שוב, מה הפסוק? הפסוק המופלא הזה, כך הרבי כותב[יב], שהשפלות במדרגה הכי גבוהה – מצד ה' – היא שאתה כמו הקב"ה, שאתה משפיל את עצמך להזדהות עם התחתון שבתחתונים. כמו שהעולם הזה הוא תחתון שאין תחתון למטה ממנו, כך מי שהוא בתכלית הענוה, הוא בפועל, במעשה, משפיל את עצמו לכולם, להכי נחותים[יג]. זה קשור גם עם מאמר התוספות שהרבי מביא ש"האיש משה ענו מאד מכל האדם" כולל גם גוי – יש לו את מדת הלל הזקן, שמקרב את הגרים שבאים בטענות שוא, בזמן ששמאי דוחה אותם באמת הבנין שלו, במדת הדין שלו, בצדק. על פי תורה, על פי ההלכה, צריך לדחות את הגוים האלה שלא רוצים לקבל על עצמם את כל התורה כולה. מסתכלים בשו"ע – אם גוי לא רוצה לקבל את הכל ומבקש להתגייר רק על תנאי, דוחים אותו. והנה הלל, שהוא כמו משה רבינו אבל בבחינת דוד – הוא צאצא של דוד – מקבל אותם. הוא בוטח וסומך על עצמו שהם ישמרו הכל, כך רש"י כותב. הרי על פי הלכה אסור לקבל אותם. איך הלל מקבל? קודם כל, כי הוא יותר ענו "מכל האדם" גם מגוי, לא רק מגר. ודבר שני, כמה שדוד המלך שפל, הוא סומך על עצמו שסופו לעשות את התיקון, וכך הוה. הגרים האלה מעידים בעצמם בסוף, שרק בזכות הלל זכו להסתפח בנחלת ה', תחת כנפי השכינה – בזכות הלל, שיש לו כבר קצת התכללות של משה ודוד יחד, "ענו כהלל".

"ענו חסיד"

הרבי מסביר באריכותח את ההבדל בין הבבלי, בו מסופר שכאשר נפטר הלל וגם שמואל קטן אמרו עליהם "הי חסיד הי ענו" (יש גרסה גם בסדר הפוך), לירושלמי בו כתוב "הי ענו חסיד" ("הי" אחד ולא שניים). הרבי מסביר שהירושלמי הוא כבר המדרגה בה "ענוה גדולה מכולם" ו"חסידות גדולה מכולם" הן היינו הך, ישוב המחלוקת בין רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. מתי הענו הוא חסיד? כאשר הוא מקיים בעצמו "מקום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". אז, שוב, זו לא ענוה שהיא תנאי לרוח הקדש, לא ענוה שמביאה לרוח הקדש, אלא ענוה שהיא-היא רוח הקדש – רוח הקדש היא משהו ש"מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

סימן הפסוק ודילוג דוד

אמרנו שבפסוק הזה יש רמז מופלא לדוד שלנו: קודם ספרנו את מיקום האותיות, שה-ד הראשונה של דוד היתה האות ה-22, ה-ד השניה של דוד היא האות ה-82, וממילא ה-ו שבאמצע היא האות ה-52. לכל פסוק בתנ"ך יש סימן – מספר המילים כפול מספר האותיות. למשל, נקח את הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – סימנו 7 (מילים) כפול 28 (אותיות), 196, דוד ברבוע (הוא נמצא כבר בפסוק הראשון). מה סימן הפסוק שהוא ענוה בעצם, ענוה שהיא בעצם תופעה אלקית של ה' בתוך האדם, שהיא יותר אפילו מבטול בעצם, שמתבטאת בפועל ממש בירידה לתחתון שבתחתונים? "כי כה אמר רם ונשא שֹכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" – אם תספרו ("למה נקרא שמם סופרים? שסופרים כל אותיות שבתורה") יש 22 מילים ו-82 אותיות. כלומר, המילים והאותיות של הפסוק הזה הן בדיוק מיקום ה-ד הראשונה וה-ד השניה של דוד בדילוג אצלנו, מה-ד של "אודות" עד ה-ד של "דבר".

נכונות דוד לקחת סיכונים ו"'שלח לך' – לדעתך"

הרב המגיד כותב באור תורה את סוד השם דוד. אמרנו שדוד עוד לא נולד, אבל הוא נמצא מראשית בריאת העולם – "בראשית" היינו "בראשית מלכות", מלכות דוד. דוד הוא ד ו-ד, ו-דלת היא "דלית ליה מגרמיה כלום". מה הן ד ו-ד? אומר המגיד דבר פשוט ועמוק מאד, שה-ד הראשונה היא הבטול של המשפיע למקבל – המשפיע, מה שלא יהיה, צריך לצמצם את שכלו ולבטל את עצמו לגבי התלמיד – וכמובן גם המקבל צריך לבטל עצמו לגבי המשפיע, ה-ד השניה. שוב, מה מרים ואהרן רוצים ממשה רבינו, אחיהם הקטן? רוצים שיפעל כמו מלך שמקבל החלטות, בוטח בכח עצמו, גם לא לפי דקדוק מה שנראה בתורה. מלך שמוכן לקחת סיכון, שמוכן ליפול. דוד ומשיח הם "בר נפלא", אבל מתוך בטול לא מוכנים לפול, לא לוקחים סיכון, לא מוכנים ל"שבע יפול צדיק". גם זה פלא, כי הרי "ענוה מביאה ליראת חטא", צריך יראת חטא שהיא הפחד מלחטוא (ולא מהעונש של החטא). אבל ביחד עם יראת החטא, המלך צריך מה שנקרא בטחון עצמי, שהוא פועל ומחליט. "וישמע הוי'". ה' שמע את הטענה העמוקה של מרים ואהרן. איך זה בא לידי ביטוי מיד בסוף הספור הזה? מה כתוב בהמשך? "שלח לך", "לדעתך, אני איני מצוה לך". משה רבינו – תלמד להיות עצמאי.

חטא המרגלים – פגם בבטול המנהיג לעם ובבטול העם למנהיג

תמיד כתוב בחסידות שחטא המרגלים הוא שלא היו בטלים למשה רבינו, אבל זו רק ה-ד השניה של דוד. אבל החטא היה גם ב-ד הראשונה של דוד – שהוא יהיה בטל להם. יש בדוד שתי דלתין. כתוב שמנהיג שהולך אחרי העם הוא כלב – "פני הדור כפני הכלב". בספור המרגלים יש את כלב בן יפנה. מתי המנהיג הוא כֶּלֶב? אם הוא רק הולך אחרי העם, והעם לא בטל אליו. אבל מהו דוד? בטול הדדי, שהמלך צריך להיות בטל לעם, ויחד עם זאת צריך להיות עם תוקף לדעתו, גם אם יטעה וגם כשיפול. בתחילת פרשת "שלח" ה' רוצה לחנך את משה רבינו. מה זה "'לך' לדעתך"? גם-כן כפולה של דוד. ה' רוצה לתת למשה רבינו את בחינת דוד שמחליט לבד – הוא מכוון, "'והוי' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום", ובכל אופן הוא לא מולך מכח התורה כמו משה אלא כ"מלך ככל הגוים". צריך את שתי הבחינות יחד.

"משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא"

כל זה "מקום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". ושוב, אמרנו שסימן כל הפסוק הזה הוא 22 ו-82, שתי הדלתין, ה-ד הראשונה של דוד, בטול המשפיע למקבל, וה-ד השניה, בטול המקבל למשפיע. חייבים את שניהם יחד – "דוד מלך ישראל חי וקים". אמרנו שהסימן הוא להכפיל את מספר האותיות ומספר המלים. אם נכפיל 22 כפול 82 – סימן הפסוק של ענוה בעצם, שהיא-היא רוח הקדש, היא-היא נבואת משה באספקלריא המאירה אבל במדרגת דוד המלך – נקבל את סיום מסכת סוטה בש"ס בבלי (שהרבי גם כותב בשיחה הזוז, כמובן בלי לעשות הגימטריא): "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר רב יוסף לתנא, לא תתני ענוה דאיכא אנא. אמר רב נחמן לתנא, לא תתני יראת חטא דאיכא אנא". להכנס לכל הפרטים לא נוכל, רק שמזה גופא – הדבר הראשון והבולט – שכבר יוצא שיש לפחות שתי מדרגות ענוה. הכל אמת, מה שכתוב "משמת רבי בטלה ענוה" – יש ענוה שבטלה – אבל בכל אופן רב יוסף אומר "לא תתני ענוה דאיכא אנא". כל הסיום כאן הוא משיח – הרי רבי הוא משיח ("אם מן חייא הוא רבינו הקדוש", משיח חי), רב יוסף בגימטריא משיח (לא צריך יותר מזה...) ורב נחמן הוא האמורא היחיד שאומר "כגון אנא", אומר על עצמו שהוא משיח. הכל אמת כאן. קודם כל, "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", בגימטריא 22 פעמים 82, סימן הפסוק, מיקום שתי ה-ד ברמז של דוד, בטול המשפיע למקבל ובטול המקבל למשפיע.

ענות רב יוסף ויראת החטא של רב נחמן – שתי בחינות במשיח

נעשה עוד רמז מאד יפה: נחבר את שני המשפטים של רב יוסף ורב נחמן, "לא תתני ענוה דאיכא אנא" ו"לא תתני יראת חטא דאיכא אנא", ונראה שהערך הממוצע של שני המשפטים הוא 37 ברבוע, העולה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שחז"ל דורשים "זה רוחו של מלך המשיח". שוב, הדבר הפשוט שיש ענות רבי וענות רב יוסף – כנראה שתי בחינות ענוה. יש ענוה שמביאה לרוח הקדש והשראת השכינה, וענוה שהיא-היא רוח הקדש והשראת השכינה. אלו ואלו דברי אלהים חיים. לא נאריך בכל הדיוקים שהרבי מדייק כאן בסיום. מה יותר גדול? תלוי ברבי יהושע בן לוי או רבי פינחס בן יאיר. אחרי הסיום הזה נוהגים לכתוב את המאמר הנוסף של רבי פינחס בן יאיר. אם "ענוה גדולה מכולם" היא גדולה מיראת חטא, ולפי הסדר הפשוט של רבי פינחס בן יאיר "ענוה מביאה לידי יראת חטא".

נשיאת ההפכים של משיח – יראת חטא עם בטחון עצמי נכונות לקחת סיכונים

אמרנו שאחד מהסודות של נשיאת הפכים שצריכים להיות אצל משיח, הוא יראת חטא ביחד עם חוסר פחד לחטוא, כלומר לא לפחד לקבל החלטות ולומר דברים – גם שאינם מפי עליון אלא "לדעתך". אני איני רוצה לומר לך, התיקון שלך הוא שיהיה לדעתך – בטחון גם אם תפול, תחטא, ויחד עם זה תכלית יראת החטא. איך זה הולך ביחד? צריך להתבונן. זו בחינה של משיח, בחינה של רב נחמן, ש"אל תתני יראת חטא דאיכא אנא". ויש בחינה של ענוה, שהיא רב יוסף. כתוב שרב נחמן הוא מחסידי בבל ורב יוסף הוא סיני, וכתוב שסיני היא מדת ירושלמי, מדת ארץ ישראל. אלה גם שתי הבחינות של משיח – משיח ארץ ישראלי ומשיח בבלי (אם כי שניהם גרו בבבל, אבל זה היחס ביניהם – שניהם הכירו כל אחד במעלת השני, ויחסית רב יוסף הוא כמו ירושלמי ורב נחמן כמו בבלי). כל אחד הוא בחינת משיח, אבל אפשר לומר שלרב יוסף – ששוה משיח, אבל שמו יוסף – יותר זיקה למשיח בן יוסף, ולרב נחמן זיקה למשיח בן דוד.

נשמע כעת כמה ניגונים שמחים ונזכה לכל המדרגות של ענוה, לכל שלשת הפירושים של אשה כושית. לחיים לחיים.

ניגנו "לכתחילה אריבער".