כה אדר ע"ג – פרשת ויקהל-פקודי (בשעה שהקדימו צח-ק) – ירושלים

בע"ה

כה אדר ע"ג – פרשת ויקהל-פקודי (בשעה שהקדימו צח-ק) – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נשיר את ה"מנוחה ושמחה" של "על ידי ריקודים".

 

א. "פקודי המשכן" – ספירה מהאין

פרשת ויקהל-פקודי – מהעמדת מלך לבנין בית המקדש

ערב טוב. היום כ"ה באדר, יום בריאת העולם לדעת רבי יהושע. בחב"ד זהו יום ההולדת של הרבנית – יום שקשור לנשים. כעת אנו נכנסים ל-כו אדר, כמנין שם הוי'. אנחנו באמצע שתי פרשיות מחוברות, ויקהל ופקודי. "ויקהל משה" – צריך להקהיל קהילות: קודם כל ללמד את העם על שבת קדש, "אלה הדברים אשר צוה הוי'" שהולך על לט מלאכות השבת, ואחר כך אותם "אלה הדברים אשר צוה הוי'" נעשים "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פֻקד על פי משה", כאשר משה רבינו גם הוא פוקד ומצווה. "ויקהל משה" ו"אשר פֻקד על פי משה" הם המשך אחד – "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". כתוב ש"ויקהל משה" שוה בגימטריא מלכות. אם כן, יש כאן מפתח או סגולה למלכות – בשביל מלכות צריך קהילה, צריך שהמנהיג יקהיל את העם. מכח הקהלתו את העם המלך נעשה מלך, נעשית מלכות בעם ישראל. מבין שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, הראשונה היא מינוי מלך – "להעמיד להם מלך" בלשון חז"ל – והמצוה השלישית היא לבנות את בית הבחירה, "אלה פקודי המשכן משכן העדת", שנעשה גם הוא על ידי משה רבינו. זו התכלית.

"פקודי המשכן" – ספירת הנדבה על ידי משה ואיתמר

נדבר הערב בעיקר על "פקודי" – התכלית של המקדש קשורה לפקידה, לשון מנין וספירה. רש"י כותב שהפשט של "פקודי" הוא מספר כל מרכיבי המקדש. עיקר מה שפוקדים וסופרים כאן הוא את הכסף והנחשת. השרש פקד חוזר פעמיים: "פקודי המשכן", ו-"אשר פֻקד". יש שלש אותיות פ בפסוק: "פקודי", "פֻקד", ו"על פי משה". אחר כך מוסיפה התורה "עבֹדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן". כתוב על משה ש"בכל ביתי נאמן הוא" – הוא איש נאמן. כאשר משה לוקח את הכסף וצריך לתת עליו דין וחשבון, הוא לא סופר לבד אלא מצרף אליו עוד אנשים, כמו כל גזבר נאמן. כתוב שהוא יזם זאת. היו כאלה שחשדו שמא משה מעל בכסף, כמו שכתוב בפרשת קרח שהיו שחשדו במשה אפילו על אשת איש. פלאי פלאים, שמשה רבינו בכבודו ובעצמו חשוד על ידי כמה וכמה מעם ישראל. כאן חושדים לא פחות ולא יותר שאולי הוא לקח קצת מהכסף.אבל היות שהוא נאמן, "בכל ביתי נאמן הוא", הוא דואג לספור וגם לצרף אליו עוד מישהו – כדין כל גזבר ופקיד על הצבור, שכמה שלא יהיה נאמן בעצמו עליו לצרף עוד מישהו, עוד גבאי צדקה. כאן הוא מצרף אליו לספירה את איתמר.

ארבע דמויות פועלות במשכן

כתוב במפרשים שאף על פי שעוד לא קרה האסון של מות נדב ואביהוא ביום חנוכת המשכן – "אחרי מות שני בני אהרן" – בכל זאת, משה רבינו כבר יודע ברוח קדשו שהם לא ברי קיימא. לכן מי שאמור לנהל כאן את ממסד המקדש בעם ישראל הם משה, אהרן, אלעזר ואיתמר. איתמר פקיד על בני גרשון ובני מררי, שהם בעצם נושאים את כובד המשכן – היריעות והקרשים. לכן יש מפרשים כאן שמסבירים שמה שנאמר "עבודת הלוים" היינו הפירוק והטענת המשא של המשכן, שנמסרו בעיקר לאיתמר. יש גם תפקיד לאלעזר, אלעזר הוא פקיד על בני קהת שנושאים את כלי הקדש, אבל הוא לא מוזכר כאן. מסבירים שאיתמר מודגש כי דווקא בו בחר משה רבינו להצטרף אליו בחשבון הכסף וכו'. אמרנו שלמעשה יש ארבעה אנשים שפועלים במשכן – משה, אהרן, אלעזר, איתמר. כתוב שהם כנגד אותיות  י-ה-ו-ה: משה ואהרן, "הנה מה טוב ומה נעשים שבת אחים גם יחד", הם י-ה, חכמה ובינה, "תרין ריעין", "הנסתרות להוי' אלהינו". משה הוא "מן המים משיתהו" – בחינת אבא, ואהרן הוא לשון הריון, בחינת אמא. אלעזר ואיתמר הם בחינת ו-ה, "והנגלֹת לנו ולבנינו" ביחס למשה ואהרן. אלעזר ממשיך את אור יחוד אבא ואמא, משה ואהרן, בלב – במדות. אלעזר הוא לשון אל-עזר, כמאמר חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". איפה מתאים לומר כך? בלב, בו יש שני יצרים הרבים על השלטון. צריכה להיות שם הארה מיוחדת מלמעלה, משם א-ל, "אל נהירו דחכמתא" (בחינת משה בעצם), שתעזור ליצר הטוב להתגבר ולנצח את היצר הרע. זה קורה בעולם היצירה, ב-ו של שם הוי'. בסוף בא איתמר, שכתוב בחסידות[ב] שהוא לשון "איתְמר" בגמרא, שפירושו דבר שנאמר כבר, שכבר היה לעולמים, וכעת נשנה פעם שניה. כפי שעוד נסביר בהמשך אמירה היא מלכות. ולסיכום:

  י        משה

  ה       אהרן

  ו        אלעזר

  ה       איתמר

"חשבון צדק" – "על פי משה... ביד איתמר" – חכמה ומלכות

איתמר הוא המלכות כאן. לכן, בפסוק הראשון של פרשת פקודי משה הוא הפה ("על פי משה") ואיתמר הוא היד ("ביד איתמר"), הצירוף הוא של חכמה ומלכות, "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ". הרי "בֹּאו חשבון" – בכלל ידוע אצלנו שחכמת החשבון לעומת חכמת הטבע הם יחס של אבא ואמא. מתמטיקה טהורה, חשבון טהור, שייכת לאבא, ואילו מדעי הטבע – פיזיקה, כימיה, ביולוגיה – הכל מצד אמא. כלל גדול אצלנו. כאן צריך לעשות חשבון, וכדי לעשות חשבון צדק צריכים את החכמה. אבל "חשבון צדק" כולל גם "צדק מלכותא קדישא". כשאני אומר את הביטוי 'חשבון צדק' – שכל אדם צריך גם לעשות לגבי עצמו, אני כולל את משה ואיתמר, "על פי משה... ביד איתמר".

מנין שיש בו ברכה – למנות את האין

ידועה השאלה ששואלים, שלכאורה "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ואילו כאן מונים הכל. איך הברכה שרויה כאן אם סופרים כל פריט ופריט? יש כמה תירוצים לשאלה זו, והכי פשוט הוא שבדבר מצוה המנין לא סותר את הברכה. התירוץ העמוק הוא שכדי שיהיה אפשר לספור ועדיין באופן יוצא מן הכלל הברכה תהיה שרויה בדבר הספור, השקול והמדוד (תיכף נסביר שיש שלשה דברים, מספר-משקל-מדה), לא די בכך שמדובר בדבר מצוה, אלא הסופר צריך להיות בבחינת "ספרא רבא דישראל", משה רבינו. שהסופר יהיה בבחינת "אין" בעצמו, שהוא גארנישט, שגם כאשר הוא סופר את הפריט – הוא סופר את האין שבו. ידוע שכאשר יש מצוה בתורה לספור יהודים, לא סופרים אותם אלא את מחצית השקל שלוקחים מהם. על לקיחת מחצית השקל דברנו לפני שבוע, בפרשת כי תשא, אבל כאן לא סופרים משהו אחר שלוקחים אלא סופרים את הכסף עצמו. כתוב שכאשר סופרים את הכסף קובעים אותו, כלומר שוללים ברכה והתרבות בו. הוא לא יכול להתרבות אחרי שספרו אותו. מתי זה נאמר? כאשר אתה רואה את הישות של הדבר וסופר את ה'יש'. דברנו לפני שבוע על פרד – שנולד מחמור וסוסה. אם אתה סופר את הדבר הנפרד, ה"יש ודבר ונפרד בפני עצמו", באמת לא יכולה להיות שם ברכה של התרבות על-טבעית. אבל אם אתה אין – שזה משה רבינו – ואתה סופר את האין, שיש הרבה אין, כל דבר שאתה סופר אותו הוא אין, ויכול להתברך ולהתרבות[ג].

סך הכל: "אין עוד מלבדו"

ידוע הסיפור המפורסם של רבי בנימין קלעצקר – מחסידי אדמו"ר הזקן, שהיה סוחר גדול ועבר דרכו הרבה מאד כסף, שכאשר עשה חשבון רשם למטה: סך הכל – אין עוד מלבדו (כך יצא לו באופן טבעי; יכול להיות שכאן לא בדיוק אותו דבר, שצריך התבוננות בספירת האין). אמרנו קודם שיש שלשה סוגים במדידה ומספר: משקל, מנין, מדה. זה מושג בחז"ל, שהאריז"ל עושה ממנו ענין מאד גדול בשער האונאה בעץ חיים. הוא כותב כלל, שמשקל הוא בחסד, מנין בגבורה ומדה בתפארת[ד]. אם עושים גימטריא של משקל מנין מדה ומחלקים בשלש, הערך הממוצע הוא בדיוק "אין עוד מלבדו". "אין עוד מלבדו" שוה "זה הדבר" – נבואת משה רבינו. "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר'". מה משה רבינו מזהה כשהוא סופר? כל הספירה שלו היא "זה הדבר" – הוא מזהה את האין האלקי שמהוה את הדבר שהוא סופר. כמו הסיפור על אדמו"ר הזקן, שסמוך להסתלקותו הסתכל על התקרה ואמר שכבר אינו רואה את קורות התקרה אלא את האין האלקי שמהוה אותן.

סוד ה"אין" של "אלה פקודי המשכן"

איך יודעים שהפרשה הזו מדברת על ספירת האין בפסוק "אלה פקודי המשכן"? זה אחד הרמזים הכי יפהפיים שיש בתורה: כמו ש"אלה פקודי" זו ספירת כסף, ניתן לספור גם את האותיות – "למה נקרא שמם סופרים? שסופרים כל אותיות שבתורה". ובכן, קודם כל בפסוק הראשון "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" יש 61 אותיות, כמנין אין. אבל עיקר הפלא הוא, שהאות הראשונה של הפסוק היא א ("אלה"), האות האחרונה היא ן ("בן אהרן הכהן") והאות האמצעית (האות ה-31 משני הצדדים) היא י ("על פי"). כלומר, הראש-תוך-סוף של הפסוק הוא אין. אמנם 61 יכול להיות גם אני, הפוך מ-אין, אבל כאן בולטת המלה אין בצורה הכי מובהקת.

גילוי האין של משה בתוך שמו – בלי גבול בתוך גבול

ידוע ששתי הפרשות ויקהל-פקודי מקבילות לפרשות תרומה-תצוה. פרשת פקודי היא כנגד פרשת תצוה. מאז לידת משה רבינו אין פרשה בה השם משה לא מוזכר, חוץ מפרשת תצוה (היא פותחת "ואתה תצוה", אבל השם משה לא מופיע). איך מסבירים זאת? בפרשת תצוה עולה משה רבינו לשרש נשמתו, ששם הוא בבחינת אין. כאן, בפרשת פקודי, כן כתוב השם משה – "אשר פקד על פי משה", ובכל זאת הפרשה מקבילה וחוזרת לסוד של פרשת תצוה, בה משה הוא בבחינת אין. איך משה יכול להיות גם אין וגם משה באותו זמן? יש את הווארט המפורסם של רבי הלל מפאריטש, שאנחנו תמיד אוהבים לחזור, שמי שהוא לא חסיד (שקוראים לו מתנגד) קוראים לו "גבול" (והרי על גבול נאמר ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"), וחסיד הוא "בלי גבול" (רק להיות חסיד היינו להיות אין בלי עוגן בתוך היש הנברא), אבל רבי הוא "בלי גבול בגבול". רבי יכול לקחת את ההארה ואת העצם של האין, של השרש שלו, ולהמשיכם בתוך השם שלו. זה מה שקורה בפרשת פקודי – בעצם הוא אין, אבל קוראים לו משה[ה], "אשר פקד על פי משה". בלי גבול בתוך הגבול.

 

ב. סוד משה בכתבי האריז"ל – המשכת אחורי אבא לפנימיות אמא

אנחנו בפרשת פקודי, ואפשר לומר שהיא הכי מסוגלת לעשות חשבונות וגימטריאות. סליחה ממי שקשה לו לשמוע את המספרים... כידוע, קשה לי לומר מספרים – אני מאד אוהב לחשב אותם, אבל קשה לומר אותם, לשם כך צריכים איתָמר, איתְמר.

משה – חיבור השמות קפד (אחורי אבא) קסא (פנימיות אמא)

מה הקשר בין שרש פקד לבין משה? האריז"ל כותב בעץ חיים שמשה רבינו הוא הרכב של שני שמות קדש. שם אחד שעולה 184, שנקרא בקבלה שם קפד, ובעצם הוא פקד (פקודי), ושם שני שעולה קסא. אם אני מחבר 184 ו-161 אני מקבל משה, 345. מהו שם קפד? כתוב שיש שלשה צירופים בעלי משמעות באותיות האלה – פקד (נאמר בקשר לפרשתנו, "אלה פקודי המשכן... אשר פֻקד על פי משה"), קפד (לשון קפידא) ו-דפק (דופק). יש מכנה משותף בין שלש המלים האלה, שכולן אחוריים דאבא. לפי הקבלה באבא יש את שם עב, שם הוי' במילוי יודין, ובאמא יש את שם קסא, אהיה במילוי יודין. אבל כאשר אני לוקח את שם עב של אבא וכותב אותו באחורים – יוד (20) יוד הי (35) יוד הי ויו (57) יוד הי ויו הי (72) – הכל עולה קפד. אם אני מחבר אותו עם מילוי יודין של שם אהיה, של אמא עילאה (לא אחוריים, המילוי הפשוט), הכל עולה משה רבינו. צריך הרבה להתבונן איך לקחת כזה רמז, סוד בקבלה, ולהבין מה הוא אומר לנו.

אהרן – חבור השמות עב (פנימיות אבא) קפד (אחורי אבא)

כדי להבין זאת, איך האריז"ל מסביר את אהרן? משה ואהרן הם שני אחים – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". המשותף בין שניהם הוא שם קפד. בחשבון פשוט נראה שמשה הוא קפד וגם באהרן יש את שם קפד, אבל נוסף לו גם שם עב. כאן יש עוד קושיא, כי יוצא שאהרן הוא גם הפנים וגם האחור של עצמו, של שם עב (כי גם קפד הוא שם עב, רק שהוא האחוריים של שם עב). שוב, זה ישר מכתבי האריז"ל – שאהרן הוא הפנים והאחור של אותו שם, ואילו משה רבינו הוא האחור של שם עב עם הפנים של שם אהיה במילוי יודין. את כל זה צריך להבין.

משה – סוד החיה

ועוד דבר: אם משה רבינו הוא הרכב של קפד ("אשר פֻקד" בכתיב חסר) ו-קסא צריך לשאול האם יש מכנה משותף לשני המספרים האלה? כן – המספר 23, חיה. ידוע שיש חמשה שמות לנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. לפעמים כתוב שמשה רבינו הוא הנשמה הכללית של כל נשמות עם ישראל, אבל משה רבינו, בהיותו החכמה של עם ישראל – "אוריתא מחכמה נפקת", "תורה צוה לנו משה", הקשר בין משה לתורה וגם השרש שלו במים – הוא גם החיה של עם ישראל. גם החשבון, הפקודי, של שמו משה הוא חיה – יה פעמים חיה. י-ה הוא שם של חכמה וחיה היא המדרגה בנפש שכנגד החכמה.

מעלת החיה על היחידה ומעלת השבע על השמונה

מה יותר גבוה ממנו? משיח, הוא היחידה, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". יש מאמר של רבי הלל מפאריטש על המשפט "פנימיות אבא פנימיות עתיק", ש"פנימיות אבא" הוא משה רבינו ו"פנימיות עתיק" הוא משיח – פנימיות החיה ופנימיות היחידה. כאמור, בכל ספרי הקבלה כתוב הסדר נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, אבל במדרש, במקור, כתוב "חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה". סימן שיש משהו בחיה שהוא יותר מהיחידה, יש משהו במשה שהוא יותר ממשיח. גם הרמב"ם כותב זאת – משיח לא יחדש מצוות בבחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'". יש משהו במשיח שיותר ממשה. אבל "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – משה-משיח. משה כולו אומר חיה, הוא יה פעמים חיה, ולפי האריז"ל הוא הרכב של קפד (ח פעמים חיה) ו-קסא (ז פעמים חיה). כלומר, היחס בין שני השמות שמרכיבים את משה הוא היחס בין 8 ל-7. בכל מקום שמונה הוא מעל הטבע, ואילו שבע הוא שלמות בתוך הטבע. גם כאן יש מעלה בשבע – "כל השביעין חביבין" (לא כתוב "כל השמיניות חביבות"), יש משהו בשלמות הטבע שעדיף ממה שמעל הטבע. שלמות הטבע כאן היא אמא ומעל-הטבע הוא אבא, חכמה. כמובן, יש מעלה גם במה שמעל הטבע ממה שבטבע. כתוב על "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שיהיו נפלאות למעלה מנסי יציאת מצרים, אבל יהיו בתוך הטבע כמו בפורים. זו נשיאת ההפכים, כמו אצל הרבי שמכניס בלי גבול בגבול – עיקר נשיאת ההפכים לשמה ה' ברא את העולם, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", בתוך המציאות, בתוך הטבע. אם כן, אמרנו שהיחס בין קפד ל-קסא הוא היחס בין 8 ל-7, ומשה רבינו מחבר אותם – הוא מחבר את ה-ח פעמים חיה ל-ז פעמים חיה. דרך אגב, אמרנו שהיום יום ההולדת, ה"מזל גובר", של הרבנית ששמה חיה.

כח משה – יחוד או"א: המשכת אחורי הרב לפנימיות התלמיד

עד כאן זה מספרים, פקודי. מה ההסבר? הווארט, ההסבר בחסידותב הוא שהאחורים של המדרגה העליונה נעשים הפנימיות של המדרגה שלמטה ממנה. לגבי חכמה ובינה, אף על פי שכתוב שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, כחדא נפקין כחדא שריין", כלומר, שהם שווים לגמרי, אף על פי כן אמא מקבלת מאבא, לכן האחוריים של אבא נעשים הפנימיות של אמא. כלומר, אבא משפיע את שם קפד – האחוריים של עצמו (שתיכף נסביר מה הכוונה) – ומחבר אותו לפנימיות של אמא. זו הסגולה המיוחדת של משה. לאהרן אין את כח היחוד הזה, כח היחוד במקום הכי גבוה, בו תלויים כל שאר היחודים – חבור אחורי אבא לפנימיות אמא. אבא הוא החכם. הרבה פעמים מסבירים את היחס בין חכמה ובינה כיחס שבין חכם ותלמיד חכם, כמו רב ותלמיד. אף על פי שאמרנו ש"כחדא נפקין וכחדא שריין", אף על פי כן יש ביניהם יחס של רב ותלמיד – החכם והתלמיד-חכם. החכם הוא החכם של התלמוד הירושלמי, והתלמיד חכם הוא-הוא התלמיד חכם של התלמוד הבבלי. אנחנו פוסקים כמו התלמיד חכם, כמו הבבלי. שוב, רואים שעל אף שהוא למטה, יש לו מעלה והוא הקובע. אם כן, מה זאת אומרת קפד-קסא? מוסבר שאחורי הרב נעשים פנימיות התלמיד וזה הסוד של משה רבינו.

רמזי הרב והתבוננות התלמיד

שוב, יש משמעות מאד מיוחדת כאן באחוריים – לא אחוריים כמו במקום אחר, אלא אחוריים ששוים קפד, פקד, כמו "אלה פקודי המשכן". אלה אחוריים של מספר ומנין, אחוריים של חשבון, של מתמטיקה. אמרנו שחכמת המתמטיקה היא באבא – הכוונה באחוריים של אבא. כי באמת בפנימיות אבא אין מה לספור, הכל אחד. כתוב בתניא, בשם המגיד ממעזריטש, ש"אחד האמת" מתלבש ושורה אך ורק בחכמה עילאה. זו הפנימיות – באחד האמת אין חשבון. חשבון הוא 1-2-3. הפנימיות של אבא היא אחד האמת והאחוריים שלו הם חשבון. אמא היא התבוננות, ואם האחוריים של אבא הם חכמת החשבון, שדווקא היא נעשית פנימיות אמא, המשמעות היא שצריך להתבונן בחשבון של אבא. התבוננות היא גם לשון בנין, כמו שבתוך אמא הטפה מפתחת ונבנית עד שהיא נעשית עובר. התלמיד צריך לקחת את הגימטריאות שהרב זורק לו ולבנות מהן משהו. מכאן יש רמז – ויותר מרמז, יש כאן הסבר די מפורש בחסידות – למה שהרבי כותב בכמה שיחות, שעד כמה שנחמד ושעשוע לעשות גימטריאות ורמזים, זה לא בדיוק רשות הרבים. כתוב, גם בתניא, שכל אחד חייב לחדש כל מה ש'בא לו' בתורה, גם בנגלה וגם בנסתר. אף על פי כן, לא בטוח שכדאי, שזה רצון ה', לבזבז הרבה זמן על חשבונות ומספרים (כמו שאנחנו עושים...). מה הכלל בזה? שמספרים הם אחוריים, אחוריים דאבא, ובסוף הם מגיעים למלכות, לאיתמר. ההסבר של משה רבינו הוא שהאחוריים של הרב (קפד) צריכים להגיע לפנימיות של התלמיד (קסא). אחורי הנסים שלמעלה מהטבע שמשה רבינו מחולל בעיקר ביציאת מצרים, צריכים להגיע לפנימיות התלמיד, להתבוננות שלו. אבל התלמיד לא צריך אחוריים של עצמו, הוא צריך פנימיות. דווקא לרב מותרים אחוריים, כדי שיהיה לו קשר עם התלמיד – זה מה שמקשר אותו, זה מה שהוא משפיע. כל זה הוא ההסבר בחסידות לקפד-קסא של משה רבינו.

קפד-קסא דמשה – חבור הימין והשמאל

נאמר זאת בעוד סגנון: כתוב שעל אף שבפנימיות החכמה יש גבורה (גבורה דעתיק מפנימיות חכמה דאריך שמאירה בחכמה עילאה דאצילות), החכמה עצמה היא שרש קו ימין בעולם האצילות ואילו הבינה היא שרש קו שמאל. לפי ההסבר הזה, מה המיוחד במשה רבינו? מה ההבדל בינו לבין אהרן? אהרן הוא עב-קפד ואילו משה רבינו הוא עב-קסא. ההבדל הוא שאהרן הוא רק בקו הימין, הוא רק ימני, ומשה רבינו, שהוא המלך – כמו בתחלת פרשת ויקהל, "ויקהל משה" בגימטריא מלכות, "ויהי בישורון מלך" שהולך על משה רבינו – הוא המסוגל לקחת את האחוריים של שרש הימין ולחבר אותם עם הפנימיות של שרש השמאל, וככה לחבר את הימין והשמאל בשרש כל השרשים. כי הרי בכתר אין ימין ושמאל, "כולא ימינא". איפה נמצא שרש הימין והשמאל? באבא ואמא עילאין.

 

ג. אין ויש בכל הכחב"ד

כתר – אין ויש שוים

מהו כתר? נסביר גם על דרך עומק החסידות. בדרך כלל מדברים על חב"ד כמוחין, אבל באמת גם כתר נקרא מוחין. כמו בתפלין – תפלין דשמושא-רבא ותפילין דראב"ד שהזכרנו לפני שבוע, שכנגד אריך ועתיק – הכל נקרא מוחין. יש מוחין דכתר ומוחין דחכמה, בינה ודעת. כתוב שהיחס בין חכמה ובינה הוא בין אין ויש, שרש האורות ושרש הכלים. בחכמה נאמר "איהו וחיוהי חד בהון" – "איהו", ה', אור אין סוף עצמו, אחד עם האורות דאצילות. – ואילו בבינה "איהו וגרמוהי חד בהון". אור וכלי הם אין ויש, כמוסבר באריכות בחסידות (ובפרט בהמשך ע"ב). מהם כתר-חכמה-בינה-דעת? הכל קשור ליחס בין אין ויש, שהוא גם היחס בין ימין ושמאל. בכתר אין ויש שוים. כדרכנו, אנחנו אוהבים לקחת דברים עמוקים ולתמצת אותם במשפטים קצרים. ובכן, מוחין הם בהירות, וכתוב שמוחין של הכתר הם הבהירות שאין ויש שוים. שמצד ה', מצד ה"אין עוד מלבדו", יש השתוות, "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – לא משנה אם זה גארנישט או משהו, אין ויש שוים.

חכמה ובינה – אין שואף ליש ויש שואף לאין

בחכמה, שהיא שרש קו ימין, המוחין הם אין ששואף ליש – קו ימין יורד מלמעלה למטה, הוא אין אבל הוא שואף לרדת ולהתגשם ביש. ונרחיב: בכתר עצמו אין שום חסרון, הוא "שלמותא דכולא". הכל שוה בכתר, ולכן הוא לא חסר כלום. אבל בדרך כלל כל דבר מרגיש את החסרון. חכמה היא אין שמרגיש שהוא חסר את היש, כמו כל זכר שחסר את הנקבה. איך אני יודע שחכמה היא אין שואף ליש? מהפסוק הכי חשוב על החכמה – "והחכמה מאין תמצא". תמיד מסבירים ש"והחכמה מאין" היינו שהיא נמצאת מהכתר. אבל הפירוש היותר עמוק הוא שהחכמה מצד עצמה היא אין, רק ש"תמצא" – היא רוצה להמצא. כמו שאני גארנישט, אבל הייתי מאד רוצה להיות משהו – שהגארנישט שלי יתממש. "והחכמה מאין תמצא" – היא רוצה להיות מציאות. נאמר זאת אחרת – הלואי שהייתי יכול להיות מציאותי... זו חכמה – היא יודעת שהיא לא מציאותית, אבל היא מאד רוצה להיות. לכך קוראים – 'אין שואף ליש'. לעומת זאת, בינה היא מוחין הפוכים, היא רצוא מלמטה למעלה – יש שואף לאין. אני יודע שאני יש, אבל הייתי מאד רוצה להיות אין, כי אין הוא חבור לה' – הכח המהוה ומחיה ומקיים את מציאות היש.

דעת – אין ויש מתיחדים

מה המוחין של דעת? פנימיות הדעת היא כח היחוד. הרי דעת היא תחת הכתר – היא המודע של הכתר. הכתר הוא על-מודע, וכאשר הוא בא למודע הוא הופך להיות דעת – אותו על-מודע בעצמו הופך להיות מודע. דעת היא כח של חבור ויחוד – היא מחברת (בין השאר) גם את אבא ואמא, את האין והיש. זאת אומרת שהמוחין של דעת הם 'אין ויש מתיחדים'. בכתר 'אין ויש שוים' – לא שני דברים שמתייחדים, אלא כמו שאני אומר בנוסחא מתמטית שזה שוה לזה, אף על פי שיכול להראות אחרת (טרואיזם). זה אותו דבר, לא שני דברים. ברגע שהם שני דברים כבר מתרחשת פעולת יחוד. זו דעת. לכן לפעמים קוראים למשה רבינו הדעת הכללית של עם ישראל – "רעיא מהימנא" – כי יש לו כח לייחד בעם ישראל את האין והיש.

אם כן, המבנה הוא כזה:

כתר –  אין ויש שוים

חכמה –  אין שואף ליש

בינה –  יש שואף לאין

דעת – אין ויש מתיחדים.

כמובן, צריך "אלה פקודי המשכן" – לעשות חשבון של כל המשפטים הקצרים שאמרנו, ואז נראה דברים מופלאים.

 

ד. יחוד הימין והשמאל – כח משה רבינו

ישראל – ימני-שמאלני

איך הגענו לכל זה? אמרנו שהאין הוא ימין והיש הוא שמאל. אבל המלה יש היא בעצמה יחוד של ימין-שמאל. יש פסוק בתחלת פרשת ויצא, כאשר יעקב אבינו חולם את חלום ה"סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה", הוא מתעורר ואומר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". המלה "יש" היא המשקל הכבד של המשפט, היש שלו. ובכן, קודם כל "יש הוי' במקום הזה" בגימטריא ישראל. אבל יש רמז מפורסם (כתוב אצל המגיד מקאז'ניץ) ש-ישראל הוא אותיות יש רלא שערים בהם נברא העולם. כלומר, רלא שוה "הוי' במקום הזה". היום בזירת המדינה אומרים על איש ימין שהוא "ימני", ועל איש שמאל שהוא "שמאלני". הצורה הזו אינה צורה מקראית – במקרא יש ימיני, כמו שקראנו במגלת אסתר – "איש יהודי היה בשושן הבירה איש ימיני", אבל אין "ימני". אמנם, הצורה הזו מופיעה הרבה בחז"ל. המלה שמאלני לא מופיעה בשום מקום. יש שמאל ויש שמאלי, אבל מאיפה השמאלני זכה ל-נ? צריך לחפש את המקור. בכל אופן, כך אומרים היום, ימני ושמאלני – נשמע מאד נחמד... עוד יותר טוב כאשר אני עושה גימטריא, ומתברר ששתי המילים– ימני-שמאלני – שוות יחד ישראל, "יש הוי' במקום הזה". כלומר, זה פשוט פיתוח של המלה יש. המלה יש היא דווקא המלה של השמאל (ימין הוא אין ושמאל הוא יש), ושם הימין נכלל בתוך השמאל. מה הווארט כאן? שמשה רבינו, סוד קפד-קסא, הוא כח המלך לחבר את הימין והשמאל, לקחת את אחורי הימין ולעשות מהם את פנימיות השמאל.

מקור המושגים ימין ושמאל בפוליטיקה – בירור צרפת

נסביר עוד טפה: קודם כל, מן הסתם הרבה אנשים יודעים שכל מושגי ימין ושמאל בפוליטיקה לקוחים מהפרלמנט של נפוליאון, מי ישב מצד ימין ומי ישב בצד שמאל. לכאורה זה סתמי לחלוטין, בלי שום קשר לכלום. יש כאלה שמזלזלים בחידושים שבאים על גבי ענייני העולם, כי אין טעם לעשות עניין מדברים שלכאורה הם חסרי משמעות. לכן כאן צריך להיות באמת ימני מלשון אמונה (כך כתוב), ולהאמין בהשגחה פרטית. יש כאן דוגמה מצוינת – מן הסתם הרבי היה מסביר כך – של השגחה פרטית. שאף על פי שהמקור של הדבר הזה הוא סתמי, אנו רואים כאן רמז חשוב. הרי הרבי מאד אהב לברר את צרפת. צרפת – אותיות פרצת, "ופרצת". אדמו"ר הזקן כבר התחיל בכך, כאשר הוא לקח את מארש נפוליאון והפך אותו לניגון חסידי. הוא אמר שהמארש הוא הכח של נפוליאון לנצח, וכאשר לוקחים ממנו את הכח לנצח מנצחים אותו. גם הרבי לקח את ההמנון של צרפת והפך אותו לניגון חסידי, וצריכים לקחת משם עוד כל מיני דברים. אחד הדברים הכי חשובים שצריך לקחת הוא מה שכבר הצליח להתפשט ולכבוש את כל תרבות העולם – המושגים ימין ושמאל. מי יכול לייחד אותם? משה רבינו, זה התפקיד שלו. למרות שהוא שם קפד, אחורי עב, הוא צריך להיות ימני שלא מקפיד על השמאלנים. לכאורה, אם השם שלו הוא קפד הייתי חושב שהוא מקפיד מאד. יתכן שמצד אחד יש לו קפידא בלב, אבל היות שזה אחוריים – יש לו יחסי צבור מתוקנים (הוא יודע שחושדים בו, כמו כאן בפרשה שחושדים בו שהוא גנב, ודואג ליחסי הצבור).

"איש אמונות רב ברכות"

דורשים על משה את הפסוק במשלי "איש אמונות רב ברכות". הוא צריך להוכיח שהוא "איש אמונות", ש"בכל ביתי נאמן הוא". הוא נאמן מכיון שהוא אין ולכן מתקיים בו "איש אמונות רב ברכות". אף על פי שהוא סופר ומונה, והכלל אומר ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", אבל היות שהוא "איש אמונות", אז גם ודווקא כאשר הוא סופר הוא "רב ברכות". לא סתם "ברכה מצויה" אלא "רב ברכות". הפסוק "איש אמונות רב ברכות" שחז"ל דורשים בתחלת פרשת פקודי על משה רבינו שסופר את הכסף, שוה לפסוק האהבה של התורה – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

משה גם כהן (מהימין) וגם לוי (מהשמאל)

נסיים את החלק של קפד-קסא: למה השמאל מאוים על ידי יותר מדי דוסים, יותר מדי ימניות וחרדיות? למה הוא פוחד מהדת? למה הוא חרד מהחרדים? מה מאיים עליו? משה רבינו צריך להשכיל איך להשפיע ולקרב את השמאל, אחרת הוא לא משה רבינו. נאמר עוד משהו מיוחד לגבי משה רבינו: הוא היחיד שהוא גם כהן וגם לוי. משה כמובן נמנה על שבט לוי, אבל בימים אלה, מ-כג אדר עד סוף חדש אדר, אנחנו בימי המילואים, ובימים האלה משה רבינו הוא הכהן במשכן. בראש חדש ניסן הוא עדיין כהן, אבל אז הוא כבר מתחלף ומוסר את הכהונה לאהרן. איך הוא שמש בתור כהן? בחלוק לבן. מוסבר שחלוק לבן הוא בדיוק סוד האין של משה בפרשת תצוה, שכעת חוזר עם השם שלו בפרשת פקודי. אם כן, מה הכח המיוחד של משה רבינו? שהוא שלמות של כהן ולוי יחד, הוא מחבר אותם. הכהן הוא חכמה-ימין, והלוי הוא בינה-שמאל. כתוב שמשה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל, אבל כתוב גם שמצד עצמו משה הוא שמאי, ורק בהיותו כהן עם החלוק הלבן הוא שרש הלל.

מחלוקת משה ובצלאל (בקדימת כלים ומשכן) – מחלוקת שמאי והלל (בקדימת שמים וארץ)

מעיקרי מחלוקות שמאי והלל הוא מה קדם למה – שמים או ארץ. שמאי אומר ששמים קדמו, כמו בפסוק הראשון בספור הראשון של מעשה בראשית "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובית הלל אומרים שארץ קדמה, כמו בפסוק הראשון של הספור השני, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". מחשובי המפרשים על התורה מסבירים שזו גם מחלוקת משה ובצלאל מה קודם למה, הכלים או המשכן. מסבירים גם, למרבה הפלא, שהכלים – החל מארון הקדש שעושה בצלאל – הם כנגד השמים, והמשכן הוא כנגד הארץ. זה ממש קונטרה-אינטואיטיבי, הייתי חושב ממש הפוך, אבל כך כתוב בפירוש (בחנה אריאל, אצל רבי אייזיק מהומיל). לכן, משה שאמר להקדים את הכלים הוא כמו בית שמאי שאומרים ש"שמים קדמו", ואילו בצלאל שאמר הפוך, שצריך להקדים את המשכן כדי שיהיה מקום להכניס את הכלים, סובר ש"ארץ קדמה" כבית הלל.

פחד השמאל מהדת – פחד מות מהתאיינות

ובכן, צריך לרחם על אנשי השמאל ולקרב אותם, אבל קודם כל יש להבין: למה הם כל כך פוחדים מהדת?אמרנו שיש התפשטות ויש הסתלקות. החכמה, שרש קו הימין, היא 'אין שואף ליש', התפשטות מלמעלה למטה, והבינה, שרש קו שמאל, היא 'יש שואף לאין', הסתלקות מלמטה למעלה. השמאל פוחד מהדת פחד מות, כפשוטו. להתחבר בשרש לשמאל היינו להבין שהאיום של הרוחניות הוא איום קיומי של הסתלקות. אם רוצים לקרב את השמאל "באופן המתקבל" (כמו שהרבי תמיד מדגיש), צריך להרגיע אותו מאד. להגיע בעל-מודע שלו לכך שאתה יכול להאמין ברוחניות ולא תמות. בימין אין את זה – הוא לא פוחד למות מלהניח תפילין בכל בוקר. לכל אחד יש חסרון, וגם בכך שהוא לא פוחד עלולה להיות בעיה. אבל דווקא מי שהשרש שלו הוא שמאל, יש אצלו בלא-מודע איום של פחד מות. משה רבינו הוא הכח היחיד שיכול לחבר ביניהם, קפד-קסא.

"ויפקד מקום דוד"

נחזור ונסיים חלק זה בשלשת השרשים שקשורים, שכולם אחוריים דאבא: קפד, פקד, דפק. למה כל אחד מאלה הוא אחוריים דאבא? כתובב ש-פקד, מספר, הוא אחוריים כי מספר הוא רק במקום חסרון. פקד בתור מספר הוא גם במשמעות של "ויפקד מקום דוד". גם פה יש גימטריא מופלאה – "ויפקד" (אותיות פקודי) שוה בדיוק "מקום דוד" (200). הביטוי הזה כתוב פעמיים – מתי? בראש חדש. בשני ימי ראש חדש כתוב אצל שאול "ויפקד מקום דוד". כל פעם שנאמר "ויפקד מקום דוד" זו שלמות של 20 ברבוע. מה ההסבר בחז"ל ובחסידות? שאול עושה סעודת ראש חדש, והוא רוצה שכל שרי הממשלה יהיו שם – דווקא בראש חדש הוא רוצה להרכיב ממשלה. כל המי ומי, כל השרים, חייבים להיות שם. פתאום הוא מסתכל ורואה שדוד חסר. הוא צריך אותו לקואליציה. זו בעיה גדולה ש"ויפקד מקום דוד". בראש חדש הלבנה – "דוד מלך ישראל חי וקים" – נעלמת. קודם כל, מכאן רואים שהיום הכי טוב לגמור את הקואליציה הוא בראש חדש – בפרט בראש חדש ניסן, ראש השנה למלכי ישראל. אבל אם דוד המלך, "דוד מלכא משיחא", לא נמצא שם – זו בעיה. יתכן שהקואליציה הזו שהולכים להרכיב היא בלי דוד...

פקד-קפד-דפק מצד אחורי אבא

בכל אופן, כמו שדווקא למשה רבינו יש את הכח להרכיב ממשלה אמתית, לחבר את הימין והשמאל כולם ביחד ולהאיר לפנימיות השמאל – שיש בה משהו שיותר גבוה מהימין (שם קסא, השלמות שבטבע, ושייך דווקא למשה שהוא מ"כל השביעין חביבין"), כך כתוב ש-פקד הוא מקום חסרון. בפנימיות אבא שורה אחד האמת – שם אין חסרון, ואז אין מספר.  כך גם לגבי קפידא, מובן שרק מי שלא שלם בתוך עצמו מקפיד. זה כלל גדול מאד, כתוב שמי ששייך לפנימיות אבא אף פעם לא יקפיד על אף אחד, כי הוא שלם בעצמו ואף אחד לא יכול להפריע לו. הקפידא באה מחיצוניות אבא. לא שלא צריך את הקפידא בכלל – קפד הוא שם קדוש ששייך למשה רבינו – אבל זו החיצוניות. הפנימיות תמיד שלמה. אותו דבר דפק – דופק הוא "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי". בפנימיות אבא, שהוא חי בעצם, אין דופק. גם זה קצת פלא, אבל כך כתוב. דופק הוא סימן של חיים, אבל אלה חיים להחיות בלשון החסידות. דבר שהוא חי בעצם, כמו שהקב"ה "הוא וחייו ודעתו אחד" כפי שכותב הרמב"ם, החיים שלו הם אינם דבר שנוסף עליו אלא אחד אתו ממש, חי בעצם, והוא לא צריך דופק. אם החיים נוספים על העצם צריך דופק כדי לחבר את החיים לעצם. כתוב גם שדופק הוא רק לאחר הצמצום, אבל לפני הצמצום אין דופק. אם כן, ככה מוסבר, שכל שלש המלים האלה הן אחוריים. אבל מה? משה רבינו לוקח את האחוריים של אבא ומחבר אותם עם פנימיות אמא.

 

ה. שיעור קומה של יוצר בראשית

פרשת ה-חיה

לסיום החלק הזה נתבונן עוד במלים "אלה פקודי" – שתי המלים הראשונות של פרשת פקודי. דרך אגב, דברנו קודם שמשה רבינו הוא כפולות 23, ופרשת פקודי היא הפרשה ה-23 בתורה, חיה. כמה פסוקים יש בה? זו הפרשה היחידה שלא רשום בה כמה פסוקים יש. כמה יש? 92, 4 פעמים 23 – יחס של 1 ל-4, הפרשה ה-23 ומספר הפסוקים הוא 4 פעמים 23. משה רבינו הוא 8 פעמים 23 ועוד 7 פעמים 23 – הכל כפולות 23.

"אלה פקודי" – שיעור קומה של יוצר בראשית

"אלה פקודי" – אלה עולה לו ו-פקודי 200, ביחד 236. "אלה פקודי" ר"ת אף – "אף עשיתיו", תיקון עולם העשיה[ו]. מה המספר 236? מספר מאד חשוב בחז"ל – כתוב, לא פחות ולא יותר, שזו המדה של הקב"ה, "שעור קומה של יוצר בראשית". זה לשון המדרש. הרמב"ם מאד לא אהב את המשפט הזה, עד שהוא רצה לבטל את אמינות המדרש שאומר כך, כי איך אפשר לומר על יוצר בראשית מדה ח"ו? אין לו גוף ולא דמות הגוף! אינו גוף ולא כח בגוף (כך הציטוט המדויק)! אף על פי כן, אדמו"ר הזקן מסביר שזה שרש הכלים בעולם האצילות. לא משנה איך נסביר – כך כתוב. המדרש אומר זאת והאריז"ל כותב זאת. זה המספר של ה', הגודל של ה'. מאיזה פסוק לומדים זאת? לכל דבר יש אסמכתא, מאיפה בא המספר הזה? זו פרשה של מספרים והיא פותחת במספר של ה', אבל מאיפה המקור בחז"ל? "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר". סוף הפסוק, "לתבונתו אין מספר", אומר שלתבונה שלו אין מספר. אבל מה תחלת הפסוק? דבר והפוכו, ההתחלה אומר "גדול אדוננו" – אדוננו מאד גדול, כמה? כמנין "ורב כח", שעולה רלו. זה המקור. כמה ה' גדול? רלו אלפי רבבות פרסאות – מוסיפים ל-רלו הרבה אפסים, אבל הוא המספר היסודי, "אלה פקודי", כך ה' גדול. "גדול אדוננו – ורב כח, לתבונתו אין מספר". "אין מספר" שוה אמת – "משה אמת ותורתו אמת". אמת היא 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה".

מקור "שעור קומה של יוצר בראשית" – שיעור האות א

צריך מקור יותר פנימי למספר רלו, חוץ משתי המלים "ורב כח". כתוב שבאות א יש ציור שמכוונים אותו בהרבה מקומות בכתבי האריז"ל, וכך גם לומדים עם ילד בחדר. כתוב ב"היום יום", שאדמו"ר הזקן הסביר למלמד של הבן שלו – אדמו"ר האמצעי – איך ללמד את הבן את האות א – להסביר לו שהיא י למעלה, י למטה וקו-ו שמחבר אותן באמצע. יש כמה פירושים מהן ה-י למעלה, ה-י למטה וה-ו המחברת, אבל הציור הוא יוי. כמה שוה יוי? שם הוי'. בפרשה הקודמת, כי תשא, דברנו על "הנה מקום אתי" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". המלה מקום בחז"ל היא כינוי של ה' – "ברוך המקום". לא רק ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" אלא שה' עצמו נקרא מקום. מה הרמז? כתוב, האריז"ל אומר – עושים הרבה מספרים היום – שהרמז הוא כל אות שם של הוי' ברבוע (י ברבוע – 100, ה ברבוע – 25, ו ברבוע – 36, ה ברבוע – 25, הכל יחד עולה מקום). אבל אמרנו שהאות א היא יוי – האות הכי סימטרית באלף-בית, הכי מוצאת חן, י למעלה, י למטה וציר מרכזי – "ציר נאמן לשולחיו" שהוא סוד משה רבינו עצמו, המחבר מים עליונים ומים תחתונים, י של הימין ו-י של השמאל. אם עושים כל אות כאן ברבוע – י ברבוע (100), ו ברבוע (36), י ברבוע (100) – מקבלים רלו. זה ודאי המקור הפנימי והעצמי ממנו לקחו חז"ל את המספר הזה, והסמיכו אותו על "גדול אדוננו ורב כח". יש למספר הזה עוד סודי סודות, אבל המקום ממנו הוא יוצא – כמו מקום משם הוי' – מציור האות א, שהיא הציור של יוצר בראשית.

התפתחות האות א

אם רוצים להעמיק עוד יותר בחשבון עושים סדרה רבועית, ש-א היא אחד – "הוי' אחד", "אחד האמת" ששורה בפנימיות החכמה – אחר כך נעשה 26 (ציור ה-א, יוי) ואחר כך נעשה 236 (יוי ברבוע פרטי). יש כאן שלשה מספרים שאפשר לבנות מהם סדרה רבועית ולדעת מה יהיה המספר הבא, וכך הלאה עד אין סוף, וגם לחבר את כל המספרים יחד. זה תרגיל, עבודת בית, ואם תעשו אותו תראו שיחד עם המלה הבאה אחרי "ורב כח" – המספר הרביעי – ארבעת המספרים של הסדרה עולים "לתבונתו", מה שנאמר עליו "אין מספר". עוד אסמכתא פנימית ל-רלו – הכל התפשטות ה-א שמלמדים לילד בחדר. לפי זה "אלה" היינו ה-ו (שבתוך ציור ה-א, יוי) ברבוע. כלומר, "אלה פקודי" ממש רומז לרבוע מרכיבי ה-א. לכן באמת מתחיל באות א – "אלה פקודי" (אפילו מתחיל אל של אלף, רמז עוד יותר חזק שהכל יוצא ממנה).

גילוי "שעור קומה של יוצר בראשית" בפקודי המשכן – בלי גבול בתוך גבול

מה מוסר ההשכל? שכאשר משה רבינו האיש הנאמן, "איש אמונות רב ברכות", יחד עם היד שלו – הזרוע המבצעת – איתמר, סופרים את הכסף, הם בעצם מגלים את ה"שעור קומה של יוצר בראשית". ספירת האין וחבור האין והיש באמצעות המספר מגלים את שיעור קומה של יוצר בראשית – מה שאין טוב ממנו, ממש לחבר את הבלי גבול בתוך הגבול. כך אדמו"ר הזקן מסביר את המדרש, שכאשר אני אומר שיש ליוצר בראשית שיעור קומה אני אומר שהבלי גבול האמתי מחובר עם הגבול, האין עם היש – האין של משה רבינו עם השם שלו. כל זה ה"אלה פקודי" – עד כאן החלק הראשון. לחיים לחיים.

נעשה עוד מנוחה ושמחה – של חב"ד.

 

ו. "משכני אחריך נרוצה"

דרשת משכן-משכון

כל המפרשים מדייקים למה כתוב פעמיים משכן ב"אלה פקודי המשכן משכן העדת", החל מרש"י, שמביא בשם חז"ל ש"משכן" לשון משכון – שהמקדש התמשכן פעמיים. ה' לקח את המשכן-המקדש כמשכון על חטא עם ישראל – שבית המקדש נחרב פעמיים. כך רש"י מביא בפשוטו של מקרא ל"בן חמש למקרא", כלומר שכל ילד צריך לקשר בין המלה משכן למושג משכון. בכלל לא פשוט לדרוש משכן לשון משכון. קודם כל, נשים לב שהמלה משכון אינה נמצאת בתנ"ך – זו מלה של חז"ל. לומר שמשכן לשון משכון, שהוא לשון חז"ל, כבר חידוש. אבל עיקר החידוש, שמשכן ומשכון אינם מאותו שרש לפי דקדוק – משכן לשון שכן, "ושכנתי" (ה-מ אינה מהשרש), ואילו במשכון ה-מ היא חלק מהמלה (לא פשוט מה השרש, לא שרש רגיל של שלש אותיות), לכן אומרים 'ממשכנים'. כמו בדוגמאות נוספות, יש בלשון חז"ל שרשים של ארבע אותיות, ובמשכון ה-מ היא חלק מהשרש, ואילו במשכן ה-מ היא אות שימושית. בכל אופן, זה לא מפריע לרש"י בפשוטו של מקרא, לדרוש שמשכן לשון משכון.

משכן – משך ו-שכן

אם מתבקש לדרוש משכן-משכון, סימן שיש באמת קשר בין השרשים שכן ו-משך עם ן בסוף. במשכון השרש הוא משכן, אבל יש פה בעצם הרכב – מדברים על "מעשה מרכבה", להרכיב ממשלה לעם ישראל – של משך-שכן. כמובן שיש שער משותף לשני השרשים האלה – שך, מושג מאד חשוב בקבלה, שך דינים. מצד אחד, אם אני מוסיף נ לאחר ה-שכ אני מקבל שכן (דברנו קודם על שכנות, שכן טוב ולהיפך). אם אני מתייחס ל-מ – גם מאותיות האמנתיו – כשהיא נוספת לפני ה-שכ מקבלים משך. באמת בחסידותב דורשים "אלה פקודי המשכן משכן העדת" מלשון משיכה. חז"ל דורשים לשון משכון ובחסידות דורשים כל מה שקשור למשכן מלשון משיכה.

בקשת המשכן – "משכני אחריך נרוצה"

דורשים על המשכן את הפסוק בתחלת שיר השירים – "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך". כלומר, המשכן אומר לה', כביכול, "משכני" – תמשוך אותי אליך – "משכני אחריך נרוצה". אם אני באמת רוצה לפרש את המלה "משכני" – משיכה – משרש המלה משכן, שהוא בית המקדש ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), אפשר לנקד את אותיות "מֹשכני" גם "מִשכני", ואז רומז לפסוק בתחלת בחקתי "ונתתי משכני בתוככם".

מתנות גשם-שלום-משכן

ידוע שיש בפרשת בחקתי שלש פעמים "ונתתי" – "ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוכם". ג"פ "ונתתי" בתנאי "אם בחקתי תלכו", שראשי התיבות שלהם גשם – גשם-שלום-משכן. הגשם הוא ברכה בגשמיות. קודם כל רוצים גשם – כמו היום, מה הבוחר הממוצע רוצה? איכות חיים. מדינה, מפלגה, שתתן לי איכות חיים, גשמיות ברווח. זה המבוקש הראשון – "ונתתי גשמיכם". אם הוא קצת יותר חושב מה צריך פה, הוא רוצה שלום – רוצה שלום עכשיו, מגיע לו, "ונתתי שלום בארץ". הוא מחפש את המקום שיתן לו שלום. רק מי שבאמת בדרגה גבוהה מבין שמה שצריך והוא "ונתתי משכני בתוככם". הכל חשוב כאן, והכל נכלל בגשם – ר"ת גשם, עד סיום הפרשה "ואולך אתכם קוממיות". מסבירים שבלשון הבעל שם טוב גשם-שלום-משכן היינו עולמות-נשמות-אלקות: לעולמות מדברת הגשמיות – זה תיקון העולמות. נשמות רוצות שלום. אבל מי שהוא בראש של אלקות רוצה משכן. הבעל שם טוב צריך לייחד את כולם, ובעצם הבסיס – שהוא חידוש – הוא הגשמיות, עולמות. הכל עולמות-נשמות-אלקות. זו מלאכת המשכן שמשה רבינו עושה כאן.

משכני – שאיפת המלכות (משכן) לחכמה (י)

"משכני" הוא משכן-י, וכך דורשים בחסידות גם על "משכני אחריך נרוצה" – תמשוך אותי אל ה-י. המשכן בפני עצמו הוא המלכות. כמו שאמרנו קודם שכתוב במפרשים שהכלים הם השמים והמשכן הארץ – המלכות היא הארץ, המשכן הוא המלכות שמבקשת לחזור ל-י, כמו החבור בין משה לאיתמר שהזכרנו קודם. משה הוא החכמה, ה-י שבשם, ואיתמר הוא האִיתְמר, הוא המלכות. הרבה פעמים חושבים שמשיכה היא מלמעלה למטה, אבל כאן היא מלמטה למעלה – אני למטה, הכלה מבקשת מהחתן, תמשוך אותי למעלה, אל ה-י, ממלכות לחכמה. זה "ונתתי משכני בתוככם" – הכח של "משכני אחריך נרוצה". "אחריך" לשון אחוריים – יש הרבה משמעויות של אחוריים, כמו כל מה שאמרנו קודם על השרשים קפד-דפק-פקד – ורוצים שכל האחוריים יוכללו בפנימיות החכמה.

"משכני" – התקשרות לכוונה הפנימית – "קול דממה דקה" ("בשעה שהקדימו" מאמר צח)

בלשון הע"ב שאנחנו לומדים, פנימיות החכמה נקראת כוונה פנימית – שאדם מתקשר לאין של המושג, של ההשכלה האלוקית. נאמר נושא שלם מתוך ע"ב שקשור לענין שלנו: ידוע שכאשר עולים בסולם התפלה, מתפלת העשיה לתפלת היצירה לתפלת הבריאה לתפלת האצילות, עולים את הדרגות שחווה אליהו כאשר בא להר חורב, להר סיני. קודם היתה חויה אדירה של רוח, אבל "לא ברוח הוי'", אחר כך רעש ו"לא ברעש הוי'", אחר כך אש ו"לא באש הוי'", ובסוף "קול דממה דקה" ש"תמן אתי מלכא". כתוב שאלה העליות של ארבעת העולמות ממטה למעלה – הרוח בעשיה, הרעש ביצירה, האש בבריאה ו"קול דממה דקה" באצילות. כך עולים בסדר התפלה, ויש הסבר מפורט. נאמר בקיצור – קודם צריכה להיות התעוררות של רוח, אחר כך פתאום רועשים (כמו "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול"), ומרעש כבר מגיעים ל"רשפיה רשפי אש שלהבת-יה" (מרעש מגיעים לשלהבת אש, "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"), אבל האצילות היא "קול דממה דקה".

רוח-רעש-אש עם ה' ובלי ה' – התפעלות מהשגת חיצוניות והתפעלות מהשגת פנימיות

כמה שהמדרגות הראשונות חשובות, וחייבים לעבור אותן, כתוב שה' לא נמצא שם – לא ברעש ה', לא ברוח ה', לא באש ה' – אלא רק ב"קול דממה דקה". מסביר הרבי בעומק, שכמו שיש רוח-רעש-אש שה' לא נמצא בהן, יש כנגדן ממש מדרגות רוח-רעש-אש שה' נמצא בהן. כלומר, לא כל רוח היא בלי ה', לא כל רעש הוא בלי ה' וכו' – דווקא מאד מעודד. קודם מקבלים רושם לא נכון, חיצוני, שכל תופעה חיצונית בטוח שה' לא שם. פתאום הרבי מלמד שלא, יש צדיקים גדולים שהתפללו ברוח, ברעש ובאש – וכן יש ה' שם. לא בכל רוח-רעש-אש אין ה', הגם שכתוב בפסוק "לא ברוח הוי'" וכו' אלא רק ב"קול דממה דקה". איך הרבי מסביר זאת באותיות של חסידות? שכל התפעלות בנפש היא על פי התבוננות, על פי השגה. אם התפיסה היא בחיצוניות – שהאדם תופס תופעה שאמנם יש בה אלקות, אבל הוא תופס אותה מצד העולמות, מצד היש, ולא מצד הפנימיות – אז על ההתעוררות שבלב, רוח-רעש-אש, כתוב "לא ברוח הוי'", "לא ברעש הוי'", "לא באש הוי'". אבל אם יש לו השגה פנימית באותן תופעות שהוא מתבונן בהן – הכל תלוי בדעת שלו, בהשגה שלו – אז בהתפעלות רוח-רעש-אש שהיא פועלת כן יש ה'. הכל פונקציה של ההשגה – האם היא בפנימיות או בחיצוניות.

מבי"ע לאצילות דרך אצילות שבבי"ע ובי"ע שבאצילות

איך אומרים זאת באותיות של קבלה? אם ההשגה בחיצוניות הכוונה שהוא רק השיג את רוחניות העולמות בי"ע לכשעצמן – ה' לא נמצא שם, כי ה' הוא באצילות. בעולמות התחתונים יש רוחניות – לא החויה של היש הגשמי. אבל אם ההשגה היא בעשיה הרוחנית, ביצירה הרוחנית או בבריאה הרוחנית – על כך נאמר "לא ברוח הוי'... לא ברעש הוי'... לא באש הוי'". אבל אם ההשגה היא פנימית – על דרך מאמר המגיד ממעזריטש "אצילות איז אויך דא" (אחד מפירושינו ב"אף עשיתיו", "אצילות פה") – להשיג את האין האלקי שמהוה את היש בכל רגע (עם תחושה פנימית שבו) זו השגת האצילות שבבי"ע, וכאשר מתוכה באים לאדם רוח-רעש-אש זה אמתי וה' נמצא שם. כל שכן וקל וחומר בבי"ע שבאצילות, שזו השגה עוד יותר פנימית – שרש היש כמו שהוא נמצא עדיין בתוך האין, במקור שלו. בי"ע שבאצילות היינו יחודא-עילאה – היש נכלל בתוך האין (שלוב א-דני בתוך הוי'). אצילות שבבי"ע היינו יחודא-תתאה – האין נכלל בתוך היש (שלוב הוי' בתוך א-דני). שוב, ה' נמצא באצילות שבבי"ע, וכ"ש בבי"ע שבאצילות. אבל יש משהו יותר מכל שלש המדרגות של בי"ע – בפני עצמם, שם ה' לא נמצא; אצילות שבבי"ע; בי"ע שבאצילות – אצילות ממש, כוונה פנימית. זו מדרגת נשמה שבנשמה, המדרגה של משה רבינו (וכל יהודי בו הוא מתנוצץ) – אבא. שם אין שום השגה בכלל, כולו אין – אין אמתי.

משה – סופר מה-י העליונה

כל ההסבר שהסברנו כעת הוא כדי להסביר בטוב טעם מאיזה מקום משה רבינו כאן סופר, "אשר פֻקד על פי משה" – מהיכן משה סופר את מרכיבי המשכן, ומה המשכן עצמו מבקש, לחזור ל-י. ארבע המדרגות שאמרנו כעת הן עצמן י-ה-ו-ה: הרוח-רעש-אש ש"לא ברוח הוי'... לא ברעש הוי'... לא באש הוי'" – הן לא שקר גמור, אדם משיג משהו רוחני, אבל זו לא חויה של אצילות ("אצילי בני ישראל"), אין תחושה אמתית של אין בכלל – הן ה תתאה, אצילות שבבי"ע ו ובי"ע שבאצילות ה עילאה. כל אלה מדרגות של השגה, השגה חיצונית, השגה פנימית והשגה עוד יותר פנימית – אבל הכוונה הפנימית היא לא השגה אלא הסתכלות פנימית, "לאסתכלא ביקרא דמלכא":

י        אצילות שבאצילות ("לאסתכלא ביקרא דמלכא")

ה       בי"ע שבאצילות

ו        אצילות שבבי"ע

ה       בי"ע

מי שרואה הכל בכוונה הפנימית, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", כאשר הוא סופר – הוא סופר מתוך האין שלו את האין של כל פריט שהוא סופר, ודווקא בספירה שלו שורה הברכה. "איש אמונות רב ברכות" של משה רבינו. אם נחזור לפסוק "משכני אחריך נרוצה" – המלכות-המשכן מבקשת מה' שימשוך אותה אל ה-י, 'תביא אותי אל הכוונה הפנימית' בלשון הרבי הרש"ב, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". לא רק שתביא אותי, אלא "משכני אחריך נרוצה" – תביא אותי יחד עם כל דרגות האחוריים שלי. כל הדרגות של בי"ע הנ"ל הן דרגות שונות של אחוריים – תביא אותי יחד עם כל האחוריים שלי אל פנימיות ה-י, "משכני", "ונתתי משכני בתוככם".

בטחון ב"משכני אחריך נרוצה" מתוך זכרון "הביאני המלך חדריו"

אבל מה כתוב בהמשך, אחרי "משכני אחריך נרוצה"? "הביאני המלך חדריו". "משכני" היינו בקשה לעתיד, ואילו "הביאני" לשון עבר. שואלים שזה לא הולך יחד, לא מתאים – אם "משכני" היא בקשה, היה צריך להמשיך ולומר "תביאני", שהמלך יביא אותי לחדרי חדריו, פלטרין המלך. אבל כתוב "הביאני" בלשון עבר – איך אני מבקש "משכני" אם הוא כבר הביא אותי? ההסבר בקיצור – אני מבקש חזק, עם אמונה ותקוה ובטחון שאמנם כך יהיה, "משכני אחריך נרוצה", בגלל הזכרון שלי, שאני זוכר שבשרש, לפני שירדתי למטה, נשמה להתלבש בגוף, לפני שירדתי עד הארץ של המלכות, שרש המלכות הוא ברדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע), ועל כך נאמר "הביאני המלך חדריו". אז המלך הביא אותי לחדריו. כעת אני מבקש מהחתן שלי למשוך אותי, אבל מאיזה כח? קודם כל נאמר כלל שלא הזכרנו קודם – משיכה בהלכה היא לשון קנין. קונים חפץ על ידי משיכה – "משכני" פירושו לקנות אותי, לשון קידושין. "אין האשה נקנית אלא מדעת" – צריך לקנות, ולקנות דעת, ופעולת הקנין היא משיכה. מאיזה כח אני בא עם בקשת "משכני"? עם הזכרון של "הביאני המלך חדריו".

שרש הנשמה ב"לא ידעתי נפשי" – ב"בתי גוואי" של ה'

יש עוד פסוק. בתחלת שיר השירים כתוב "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו", אבל בהמשך שה"ש כתוב "לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב". שלש המלים הראשונות, "לא ידעתי נפשי", הן המקור בחסידות ששרש המלכות-הנשמה ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע". כתוב שה"לא ידעתי נפשי" – שאיני יודע את עצמי – הוא בעצם ה"חדריו" של המלך, אליהם "הביאני המלך חדריו" מאז. אותו חדר פנימי, "בתי גואי" בלשון הגמרא, שנקרא "מסתר" – עליו דברנו לפני שבוע – המקום הנסתר של הקב"ה עליו נאמר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם". בחוץ "עז וחדוה במקומו", אבל יש לה' חדר נסתר בו הוא בוכה כל עוד יש גלות. זה השרש של כל יהודי – כל יהודי היה עם ה', המלך, בחדר הנסתר בו הוא בוכה, "הביאני המלך חדריו". מכיון שהשרש שלי הוא שם, אני בטוח שגם כאשר ירדתי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, נשמה בגוף, ה' עתיד למשוך ולהחזיר אותי לשרש שלי – פנימיות אבא (י) שהוא הוא פנימיות עתיק (רדל"א). הסברנו ש"במסתרים תבכה נפשי" – יש גלות, המצב שלפני ה"משכני אחריך". אבל היות שאני בטוחה שבקרוב – תיכף ומיד ממש, בלשון הרבי – יתקיים "משכני", לכן כבר כעת "נגילה ונשמחה בך". בגאולה כבר לא יהיה "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם", מצב זמני בגלות. הייתי שם, לפני החטא, ואני בטוחה שאני חוזרת לה' – ובכל אופן צריך להתפלל לה' חזק, "משכני אחריך נרוצה", שכל האחוריים ימשכו ויתעלו בפנימיות אבא שהיא-היא פנימיות עתיק.

"שמתני מרכבות עמי נדיב" – מימוש רצון ה' בדירה בתחתונים

מה המשך אותו פסוק? שמתני מרכבות עמי נדיב". דרך אגב, שיר השירים שייך לחג הבא – פסח. גם בליל הסדר יש נוהגים בסוף הסדר לקרוא שיר השירים, וגם בשבת חוה"מ פסח נוהגים לקרוא שיר השירים. אז הנה, אנחנו מסבירים שני פסוקים משה"ש של חג הפסח, חג הגאולה – "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמח בך" ו"לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות [לשון מעשה מרכבה] עמי נדיב" (פסוק קשור). "נדיב" לשון נדבה, כמו נדבת המשכן. אבל מה הרכב כל המלים האלה? מה רוצה לומר "שמתני מרכבות עמי נדיב" – מאד קשה. ההסבר הוא ש"לא ידעתי נפשי" היינו שרש הנשמה ברדל"א, ב"לא ידעתי" – אני "לא ידעתי נפשי", אבל כעת ה' שם אותי "מרכבות עמי נדיב". "מרכבות" נשמע מאד טוב, כמו מעשה מרכבה, אבל כאן הפירוש – מרכבה היא רכב, נוסע על הארץ. המלך יושב על המרכבה, אבל הוא שם אותה על הארץ – העולם התחתון שלנו – ושם "עמי", מלשון גחלים עוממות, כלומר נשמות שמרגישות עצמן נפרדות מה'. כלומר, אני באמת מרכבה שנוסעת, וה' רוכב על המרכבה, אבל זו מרכבה של "עמי" – ממש הרכבת ממשלה של עם, "מרכבות עמי", זה הביטוי – אני בא מ"לא ידעתי" ודווקא משם כעת "שמתני מרכבות עמי נדיב". מה פירוש נדיב? כמובן לשון נדבה, אבל של מי? מפרשים שכאן זו לא הנדבה שלי, אלא החפץ הכי פנימי של ה', עליו נאמר "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". למה ה' הוריד אותי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מ"לא ידעתי נפשי" ל"מרכבות עמי נדיב"? זו נדבת לבו של ה'. יש לו חפץ ונדבה ותאוה לדירה בתחתונים. לכן הוא לקח אותי, הוריד אותי מטה-מטה ושם אותי בהקשר של הרכבה עממית – "מרכבות עמי". זה בא מה"נדיב" שלו. הרי במקום אחר, גם בשיר השירים, אנחנו, עם ישראל, נקראים "בת נדיב". דורשים בתו של אברהם אבינו, אבל הפשט הוא גם בתו של הקב"ה, כמו שאנחנו "בת כהן" – בתו של הקב"ה שנקרא כהן. ה"נדיב" כאן הוא ה', רוח נדבתו של ה', ששם אותי "מרכבות עמי". באמת המלך רוכב על המרכבה הזו, אבל בינתים המרכבה למטה, והמרכבה – שהיא המשכן –מתחננת "משכני אחריך נרוצה", מלמטה למעלה, לחזור ל-י הפשוטה של "פנימיות אבא פנימיות עתיק". עד כאן הסבר מאד יפה בחסידות שמקשר את המלה משכן למשיכה – שבעצם סוד המשכן הוא להמשך לה'.

"משכן" – תיקון המשך-העור

בשיר המעלות שאומרים לפני ברכת המזון בשבת וכו' אומרים "הלוך ילך ובכה [כמו 'במסתרים תבכה נפשי'] נושא משך הזרע" – מהו ה"משך"? כאן מסבירים שיש שק עור שמי שזורע בשדה חוגר אותו על מתניו, בתוך השק שמים את הזרע ובכל פעם הוא מוציא ממנו זרע וזורה אותו לתוך האדמה. למה קוראים לשק הזה משך? זו מלה בעברית, אבל בארמית משכא פירושו עור, והשק הזה כנראה עשוי עור. אנחנו מכירים זאת בעיקר בהקשר שלילי – "משכא דחויא", שהגוף הוא עור הנחש, אבל לא חייב להיות עור הנחש, כל עור הוא "משכא". יוצא מכאן משהו מופלא, שיש קשר בין המשכן שעשה משה רבינו לעור. באמת עיקר המשכן הוא על שם הגג, ויש בו עור – עורות אילים מאדמים ועורות תחשים מלמעלה, בדיוק מה שדברנו עליו לפני כמה שבועות. אז הנה, משכן הוא עור, וגם שק הזרע – משך – הוא עור. אבל מי שזוכר את נבואת העצמות היבשות של יחזקאל – שם יש עצמות-גידים-בשר-עור כנגד י-ה-ו-ה, אחד מכללי הקבלה. העור שם הוא המלכות, החיצוניות – עוד סימן שהמשכן הוא המלכות. מה מבקש העור הזה, המשכן? לחזור לאור ב-א, "יהי אור". נחזור למאמר של הרבי הרש"ב בע"ב: הכוונה הפנימית, האצילות שבאצילות, ההסתכלות באין של משה רבינו, היא אור ב-א. הוא קורה לזה אור המנורה של בית המקדש, "איהו וחיוהי חד בהון" בחכמה. כל שאר המדרגות הן יחסית עור ב-ע.

תיקון העור – תיקון המלכות

אם כן, מה שלמדנו כעת הוא שרש"י כותב שמשכן לשון משכון – הוא כבר מחשיב את ה-מ של משכן – ומשכון קשור גם למשיכה, וממילא באים לדרוש של החסידות שמשכן הוא לשון "משכני אחריך", קנין משיכה. בסוף אנחנו מתבוננים שמשכן הוא תיקון העור. כתוב שדווקא כאשר היהודים במדרגה הכי גבוהה, בית המקדש, יש מחלת עור לפעמים – צרעת. כשאין בית מקדש אנחנו לא בדרגת "אדם כי יהיה בעור בשרו" – כך אדמו"ר הזקן מסביר בלקו"ת. היום אין לנו מחלה זו כי אני במדרגה מאד נמוכה בגלות. כשיש אדם – אצילות – התיקונים שהוא צריך לתקן עדיין הם תיקוני עור. היות שעור הוא מלכות, והיום המשימה שלנו היא לתקן את המלכות – להקים מלכות ישראל לעם ישראל, שתכלול את כל הימין והשמאל, "יחד שבטי ישראל [= ימני-שמאלני יחד, כנ"ל]", ושכל מי שמפחד יפסיק לפחד. ממה השמאל פוחד? שיסקלו אותו. גם ימני יודע שאם אחלל שבת אהיה חייב סקילה, אבל לא פוחד מזה משום מה – לא בראש שלו. כששמאלני שומע מדינת הלכה עולה לו לראש – שמעתי שסוקלים. שוב, זה סממן פסיכולוגי – בדרך כלל לא מודע – שמי שבשמאל יש לו פחד מות מהדת. המשימה שלנו היא להמתיק זאת לחלוטין, שכל התורה כולה היא "'וחי בהם' ולא שימות בהם". כל מה שמשה רבינו בא לגלות הוא שכל התורה היא "כי הם חיינו" – יש בה רק חיים טובים ומתוקים. בכל אופן, כעת אנחנו אומרים עוד דבר – שהמלכות היא תיקון העור, המשכן הוא תיקון העור, של עם ישראל. כנראה בדורות קודמים תקנו את העצמות, הגידים והבשר. בדור שלנו, מה שנשאר, התיקון האחרון – הוא לתקן את ה"משכא", את ה"משך", להקים "משכן", לבנות מחדש את המשכן.

 

ז. סוד הזהב – שבעת גלגולי המשכן-המקדש

לא מונים את הזהב כי הארון נטול משקל

המפרשים שואלים: למה לא סופרים גם את הזהב שהוא יותר יקר מהכסף? זו קושיא מאד חזקה בפשט, ויש לה הרבה תירוצים. התירוץ אולי הכי פנימי שיש הוא שהכלים הפנימיים הם מזהב וארון הקדש לפני ולפנים – בקדש הקדשים – אותו מייחס הכתוב דווקא לבצלאל ("ויעש בצלאל את הארון"), עם הכרובים שמעליו, עשוי הרבה זהב. אבל כתוב ש"הארון נושא את נושאיו", והמפרשים מסבירים שאם כך, כל שכן וקל וחומר שהוא נושא את עצמו. כלומר, מצד עצם הארון – כמו שכתוב ש"מקום הארון אינו מן המדה", שאין לו מדה, מחדשים עוד חדוש עצום, שגם – אין לו משקל, אין לו מסה. כל דבר שיש לו משקל צריך לשאת אותו – הוא לא עומד באויר ("תֹלה ארץ על בלימה"). אז מצד אחד הארון הוא למעלה מהמקום, וגם אין לו משקל. אם אין לו משקל אי אפשר למנות אותו. לכן לא מונים את הזהב. כל המטרה של "אלה פקודי המשכן משכן העדת" היא לשקול כמה יש מכל דבר, לוודא שמשה רבינו לא מעל, אבל אי אפשר לדעת – אם נשקול ונמדוד את הזהב, שחסר קצת זהב, אי אפשר לדעת, כי אולי הוא בתוך הארון והכרובים שאין להם משקל, אי אפשר לשקול. כתוב שכל הזהב נברא רק לשם המקדש – הוא לא שייך בעצם לבריאה. כעת נבין הרבה יותר לעומק למה המספר הוא אחוריים. כל כוונת הספירה של משה היא להחדיר אין לתוך היש וכך להמשיך ברכה – "איש אמונות רב ברכות", שהכל יתברך. אבל הזהב הוא למעלה מזה. איפה מתגלה? דווקא בארון והכרובים שלמעלה מהטבע. היום בפיזיקה מדברים על חלקיק-היגס – חלקיק שתפקידו לתת מסה, להמציא את המושג מסה. לפי זה, בתוך הארון החלקיק הזה לא נמצא. יש פיזיקאים שמכנים את החלקיק הזה 'החלקיק האלקי' או משהו כיוצא בזה – חלקיק שעדיין מנסים לגלות אותו. בכל אופן, כאן כתוב שכמו שאין לארון מקום אין לו גם מדה ומשקל, וממילא אין טעם לספור את הזהב בכלל. שוב, זה פירוש מאד יפה ופנימי.

זהב – ה גלגולי משכן ו-ב גלגולי מקדש

אם כבר מדברים על סוד הזהב, ידוע שבתוך המלה זהב יש משוואה פשוטה. יש "פקודי", חשבון, בתוך עצם המלה זהב – ז = ה ועוד ב. כמו ז נרות המנורה שמתחלקים ל-ה בפני עצמם ו-ב בפני עצמם. יש מנורת הזהב, ארון וכרובים מזהב, והזהב מתחלק ל-5 ו-2. כתוב שזו גם החלוקה של שבעת המקומות, שבעת ה"משכנות יעקב" – "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", "משכנות ישראל". מה הם? המשכן שעשה משה היה קודם במדבר, אחר כך בגלגל (כשעברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל), בשילה (הרבה זמן, 369 שנים), בנוב, בגבעון (בשניהם יחד 57 שנה) – אז המשכן היה ב-ה מקומות (בכל מקום זו מדרגה אחרת של משכן, ברוחניות) – ואחר כך היו ב בתי עולמים, המקדש הראשון והמקדש השני. דווקא על ה-ב דורשים "אלה פקודי המשכן משכן העדת", כפירוש רש"י בפשש"מ, שאלה שני משכנות שנלקחו משכון על חטאי עם ישראל, בית ראשון ובית שני, סימן שגם הם נקראים משכן – אבל זו מהות אחרת, בית המקדש, בית קבוע מאבנים (דומם, בעוד המשכן הוא צומח). אם כן, עד כה – בלי הבית השלישי, שיבנה במהרה בימינו – עבר שבעה מקומות, שבעה שלבים, שבע פאזות. שבע הפאזות של המשכן מתחלקות לחמש ושתים, בדיוק הרמז של המלה זהב – ש-ז שוה הב, ה מקומות של המשכן ו-ב של המקדש. האות ב היא בית, אומרת בית, ויש ב בתים. כדי שבית המקדש השלישי לא יקלקל לנו את הרמז הזה – רמז יותר מדי יפה – חייבים להסביר, כמו שהרבי אומר[ז], שבית המקדש השלישי הוא בעצם היחוד והחבור של הבית הראשון והשני. יש פסוק כמעט מפורש שאומר זאת בחגי, אחד משלשת הנביאים האחרונים שנבאו את הבית השני, הוא אומר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כלומר, הבית השני נקרא האחרון. בית המקדש השלישי הוא עצמו יהיה הבית השני (שנחסרו בו חמשה דברים) עם הבית הראשון – כשמחזירים את חמשת הדברים לבית השני מקבלים את הבית השלישי.

"המשכן משכן העדת" – רמזי תקופות המשכן, בית ראשון ובית שני

רבינו בחיי אומר רמז – שהחתם סופר מפליא אותו – ש"המשכן" עולה 415, "משכן" עולה 410, "העדת" עולה 479. הוא אומר שאלה שלשה זמנים למפרע. בית המקדש השני עמד 420 שנה, כמנין "המשכן" עם ה האותיות (תיכף נסביר למה צריך להוסיף 5 אותיות), הבית הראשון עמד 410 שנים, כמנין "משכן"; "העדת" הוא הזמן מהקמת המשכן במדבר עד בית המקדש – בדיוק 479 שנים. איך אני יודע? כתוב פסוק מפורש, שמיציאת מצרים עד בנין וחנוכת המקדש הראשון היו 480 שנה, והמשכן הוקם בשנה השניה. כלומר, מהמשכן עד בית המקדש יש בדיוק 479 שנים, כמנין "העדת". גם, זו אחרית וראשית. עד כאן רבינו בחיי. מוסיף החתם סופר, שמפליא ברמז הזה, ואומר שהסבה לכך ש"המשכן" חסר 5 כדי להגיע ל-420 היא שחסרו בבית שני חמשה דברים. אף על פי שבאמת הוא עמד 420 שנה, אבל מפני שנחסרו 5 דברים הרמז מחסיר 5 מהחשבון וצריך להוסיף את מספר האותיות של המלה "המשכן". זו תוספת חשובה של הסבר מהחתם סופר (שהיא גם דוגמה יפה למה שנתבאר קודם, שדווקא מתוך חסרון – "ויפקד מקום דוד" – מגיעים לפקידה וחשבון, "אלה פקודי")[ח]. בכל אופן, זה רמז מאד יפה לבית המקדש השני, בית המקדש הראשון וכל אורך זמן המשכן בפני עצמו.

"משכן הוי'", "משכן העדת" ו"משכן אהל מועד"

אם מדברים כבר על המשכן, כתוב גם בחסידות שכאן, בחומש שמות, זו הפעם היחידה שהמשכן מכונה "משכן העדֻת". יותר מאוחר בתורה, בחומש במדבר, חומש הפקודים, יש עוד כמה פעמים שכתוב "משכן העדֻת", אבל כאן – מתחלת המשכן בתרומה עד סוף חומש שמות, כל מלאכת המשכן – זו הפעם היחידה שכתוב "משכן העדֻת". אחר כך, עד סוף חומש שמות, כתוב ד"פ "משכן אהל מועד". יש בתורה עוד כמה וכמה פעמים הביטוי "משכן הוי'". כתוב שיש שלשה כינויים למשכן – "משכן הוי'" (סתם משכן בכל מקום), "משכן העדת" ו"משכן אהל מועד" – שלשתם יחד עולים אין במשולש. זה רמז בפני עצמו.

"תלת קשרין" בסוד המשכן

כתוב שההסבר הוא, שהם כנגד שלשת הקשרים שמתקשרים זה בזה מכח המשכן. "משכן אהל מועד" הוא המקום בו כל היהודים, כל הנשמות, מתוועדים יחד – כל מבקשי ה' באים לבקש את ה' באהל מועד, "משכן אהל מועד". עיקר הפשט של "משכן העדת" הולך על התורה שבתוך ארון הקדש – כלומר, הוא רומז שעיקר המשכן הזה הוא כדי להכיל את אותו ארון הקדש שגם "אינו מן המדה" וגם לא שוקל שום דבר, אין לו מסה. זה "משכן העדת" – עדות מיוחדת שהשכינה שורה בישראל. רש"י מביא עוד פירוש, ש"משכן העדת" היינו עדות שה' סלח לעם ישראל. למה? כי יש מדרש שאומר ש"אלה פקודי" בא לכפר על עוד "אלה" – "אלה אלהיך ישראל", "אלה" כנגד "אלה"[ט]. המשכן הוא העדות שה' סלח לנו, ובלשון חז"ל ויתר לנו, על חטא העגל. תיכף נסביר את שני הפירושים. פירוש הפשט הוא שהעדות היינו התורה, והפירוש השני שרש"י מביא הוא שיש כאן עדות שה' סלח לנו. המדרגה העיקרית היא "משכן הוי'" – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – קודשא בריך הוא, הקשר העליון. "משכן הוי'" – על שם קוב"ה; "משכן העדת" – על שם התורה; "משכן אהל מועד" – על שם ישראל. למה באמת יש פירוש שעדות היא סליחה, שה' מותר וסולח לנו? הרבי מסביר שב"תלת קשרין" יש שתי אפשרויות איך ישראל מתחברים לקב"ה – או דרך התורה או דרך תשובה. העיקר, התכלית, שישראל יהיו יחד עם ה'. הדרך הרגילה היא התורה – דרך "משכן העדת" בפשט. אבל אם אדם עבר את התורה יש עדיין תקוה טובה, "יעשה תשובה ויתכפר לו", והיינו "משכן העדת" לשון סליחה (שעל ידי תשובה).

 

ח. בעלי התפקידים במשכן

תפקיד ופקידה מכח "אלה פקודי"

נסיים בעוד משהו מאד יפה של בעל אור החיים הקדוש. "פקודי" הוא לשון פקיד, ממונה על משהו – "ויפקד המלך פקידים". כתוב בחסידות שגם לשון זכרון שיש בו פקידה, כמו "והוי' פקד את שרה" – זכרון שיש בו מעשה בפועל. אבל היות שעיקר הפירוש כאן הוא מנין, לכן מוסבר שכל הפירושים – פקידה (גם זווג בין איש ואשה, "חייב אדם לפקוד את אשתו"), תפקיד (כמו שליחות), כל הדברים החשובים האלה – תלויים בגימטריאות. הכל תלוי בפקידה לשון מנין (מקום של חסרון). כלומר, על ידי גימטריא טובה – קודם כל, שהשליחות היא גימטריאות, זה התפקיד (כמובן שמה שאנחנו אומרים הוא קצת בבדיחותא, אבל זה מה שיוצא מההסבר), וגם שהעסק של "אלה פקודי המשכן משכן העדת", לספור, בתוך הספירה יש זכרון שיש בו מעשה בפועל. לא בכל זכרון יש מעשה, אבל כאשר כתוב "פקד" היינו זכרון שהתכלית שלו יוצא בפועל, יוצאת לאור. הכל כאן מסתעף מ"אלה פקודי" מלשון לעשות מנין, לספור. "למה נקראו שמם סופרים? שהיו סופרים כל אותיות שבתורה".

חמשה בעלי תפקידים במשכן

שוב, בעל אור החיים אומר שבמלה "פקודי" יש גם תפקיד, ויש חמשה בעלי תפקיד בפסוק הזה[י]. ווארט מאד יפה של אור החיים הקדוש. יש כאן חמשה תפקידים – כל אחד של מישהו אחר – וצריך את כולם יחד כדי שממסד המקדש (הדבר השלישי שמשיח צריך לעשות, שאז הוא משיח ודאי) יפעל. מי הם החמשה? יש את התפקיד של התורה – בעצם זה התפקיד של קוב"ה, אבל הוא קורא לו התורה – התפקיד של משה רבינו, התפקיד של הכהנים, התפקיד של הלויים, והתפקיד של בצלאל ואהליאב (שכתוב בשני הפסוקים הבאים, "ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה הוי' את משה. ואיתו אהליאב וגו'"). הכל נכלל במלה "פקודי", ומה שזה אומר לנו תכל'ס – שכמו שכל אחד צריך לחפש שליחות, הוא צריך למצוא אחד מהתפקידים האלה.

אמנות המשכן, מצות המשכן, קיום המשכן, נשיאת המשכן, עבודת המשכן

התפקיד של בצלאל ואהליאב הוא, כמו שכתוב, לבצע – הם האמנים, בעלי המלאכה, שיש להם תפקיד של אמנות. בתוך "אלה פקודי" יש כאלה שהתפקיד שלהם הוא אמנות. מה התפקיד של משה רבינו? הוא נותן את ההוראות, הוא המצוה שנותן את המצוות. הוא אומר מה צריך לעשות, וגם אחר כך את כל סדר העבודה בבית המקדש – כל הקרבנות וכו'. התפקיד של משה רבינו הוא להורות. אבל לאיזה תפקיד הוא קורא תפקיד התורה? תפקיד התורה – קוב"ה באמצעות התורה – להיות ממונה על קיום המשכן. זה לשונו. מה הכוונה קיום? מתי המשכן יעמוד ומתי חלילה "מפני חטאינו" הגיע הזמן שהמשכן יחרב ר"ל. מי שקובע את הקיום של המשכן הוא עצם התורה, כי התורה אומרת שאם אתה שומר את המצוות שלי יהיה טוב, יהיה משכן, "ושכנתי בתוכם", ואם לא אז לא. אז יש מי שממונה על עצם קיום הדבר, והוא נקרא התורה. יש מי שממונה על המצוה – משה רבינו. מה נשאר לנו? הכהנים והלויים. מי שממונה על העבודה, לעשות את העבודה בתוך המשכן, הם הכהנים. אבל בפסוק כתוב "עבודת הלוים" – מה הכוונה? יש כמה פירושים, והפשוט הוא שתפקיד הלויים בכללות הוא לשאת את המשכן, לפרק אותו, לטעון אותו, לשאת אותו ולהקים אותו. אחר כך, במקדש, יש להם תפקידי שוערים ומשוררים, אבל במדבר עיקר התפקיד שלהם הוא לשאת את המשכן. אם כן, יש מישהו שתפקידו לשאת את העסק. יש מי שהתפקיד שלו לעבוד את העבודה. אם כן, יש חמשה בעלי תפקידים – כהנים לוים משה בצלאל אהליאב תורה – העולים יחד 37 (יחידה) ברבוע, שהוא כידוע "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (מספר האותיות בפרשיה שלפני עשרת הדברות).

חמשת התפקידים כנגד ו קצוות

כתוב ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – הכהנים הם מצד האהבה. הלויים היו צריכים כח לשאת המשכן, לכן נכנסו לתפקידם בגיל שלשים – "בן שלשים לכח" – הם גבורה. הכהנים הם עובדים, ועיקר עבודת ה' הוא מדת האהבה בנפש. אם כן, פשוט כבר שהכהנים בחסד. הוא מפרש שיש פה חמשה תפקידים, "אלה פקודי", פירוש מאד יפה. אם אנחנו רוצים לסיום להקביל לספירות – הכהנים בחסד והלוים בגבורה, הכהנים באהבה והלוים בכח (גם כאשר הם שרים היינו "לארמא קלא", להרים קול, לשאת, בכח). משה רבינו, שנותן את המצוה, הוא התפארת. כתוב שלצוות – לשון צוותא – זו מדת התפארת. את כל התפקידים האלה אנחנו מייחסים ללב. אחר כך, מי הם האמנים, בעלי המלאכה, שמקימים ובונים את המשכן וכליו בפועל? בצלאל ואיתו אהליאב, הם נצח והוד. הספירות שפועלות, שבונות. מה שנשאר – עיקר החידוש שלו – שיש עוד תפקיד, הוא קורא לו "קיום" ואומר שהוא תפקיד התורה (ובעצם הקב"ה). הקיום הוא ספירת היסוד – כלל גדול בחסידות שקיום לעומת היפך-הקיום (חורבן) היינו תיקון הברית לעומת פגם הברית. דווקא את התפקיד הזה נשים בספירת היסוד. יש חמשה תפקידים, אבל נצח והוד הולכים יחד, לכן חמשת התפקידים כוללים את כל הו"ק:

הכל רמוז ב"אלה [ו ברבוע, סוד הו"ק] פקודי המשכן". לכן גם אפשר להבין יותר טוב למה "אלה פקודי" עולה רלו – "שעור קומה של יוצר בראשית" – כנראה שזהו שעור קומה שבנוי מכל התפקידים שיש בעם ישראל. אם יש את כל התפקידים יש שיעור קומה מושלם של עם ישראל, ש"ישראל וקוב"ה כולא חד".

נאמר לחיים לחיים, שנזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו – תיכף ומיד ממש. נכנסים לחדש הגאולה, חדש של נסים, נסי נסים – בניסן נגאלו עם ישראל ובניסן עתידין להגאל, כן תהיה לנו.