בע"ה

שבת קדש פרשת וישב ע"ז – כפ"ח

"קץ שם לחשך"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

לבקשת אחד התלמידים נגנו נגון "בת עין".

[איזה ניגון זה?] מהקמת בת עין בשנת תשמ"ט.

מדרש רבה תחלת מקץ

כעת נלמד על פרשת מקץ. פרשת מקץ יוצאת תמיד בשבוע של חנוכה, ולכן מקשרים בינה לבין חנוכה. נקרא את מדרש רבה על תחלת הפרשה. כדרכו, המדרש מביא בתחלה דרש אחר, שלא קשור לפרשה, ואחר כך קושר לפרשה:

א. ויהי מקץ שנתים ימים, [מביא פסוק מאיוב:] (איוב כח) קץ שם לחשך [את הפסוק הזה מקשרים בדרושי חסידות כמובן לחנוכה. נתחיל בגימטריא, כמה אותיות יש כאן? 8, כבר קשור לשמונת ימי החנוכה. כמה שוות שלש המלים "קץ שם לחשך"? 888, גם קשור למספר 8, וגם יוצא שממוצע כל אות הוא פלא, נסים ונפלאות של חנוכה.], זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה [לכל דבר רע יש קץ וסוף.], ומאי טעם קץ שם לחושך שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב [בהמשך אותו פסוק באיוב:] אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם [יצר הרע הוא המביא את האופל והצלמות בעולם והקב"ה שם לו קץ.].

דבר אחר קץ שם לחשך [כעת מפרש את הפסוק בהקשר של יוסף הצדיק:] זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים [12 שנה. כאשר מוסיפים את המספר 12 ל"קץ שם לחשך" מקבלים 900, שלמות, הרבוע של ל, סוד הלב היהודי כידוע], כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום [וכך החלה להשתלשל הגאולה של יוסף. כלומר, מדובר כאן על אחד שיושב בבית הסוהר ואומרים לו שיש קץ לישיבה הזאת.].

נקרא את פירוש העץ יוסף:

קץ שם לחשך כו'. שהיה מן השמים קץ קבוע לביטול חשך מאסר שלו. ומייתי סמך לזה מקרא קץ שם לחשך. ותחלה דריש ליה בדרש אחר כדרך המדרש [לכן תחלה דרש לגבי יצה"ר ואח"כ דרש לגבי יוסף, שכדי לדרוש את המעשה שלו הביא המדרש כאן את הפסוק.] (יפ"ת): זמן ניתן לעולם כו' באפילה. כלו' באפילת יצה"ר הנקרא חשך המחשיך פני הבריות וכדאיתא בתנחומא. שעתיד הקב"ה להעבירו מן העולם. וקאמר ומאי טעמיה כו' ר"ל ומאי טעמא יתבטל היצה"ר לע"ל. הא הצדיקים מקבלים שכר טוב על ידו [ובאמת כתוב לגבי הזמן דלעתיד לבא "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".] ומשני מפני שכל זמן שיצ"ה בעולם כו' שמפני שבא ממנו לעולם ג"כ אופל וצלמות הוא כח המות שהוא משורש הרע ע"כ יתבטל לעתיד שהוא עולם שכולו טוב (נזה"ק): זמן נתן ליוסף כו'. משום דל' קץ משמע על זמן משוער [שיש לו סוף.] שישב ב' שנים יותר לפי שתלה בטחונו בשר המשקים וכדלקמן [הוא מפרש שהיה ליוסף פגם בבטחון, אבל אפשר גם לומר לפי המדרש הזה שהיה לו פגם בחכמה. כלומר, אם מסתכלים מהתחלה (לא אחרי 10 שנים אלא) – ממתי שנאסר יוסף, או אפילו ממעשה בראשית, כמה זמן הוקצב ליוסף להיות בכלא, הרי הקץ הוא לאחר 12 שנה. אם כן, הרי יש לזמן ישיבתו בכלא סוף, לכן יוסף, נוטריקון יש סוף, לא היה צריך לבקש משר המשקים שיזכירו לפני פרעה כיון שבכל מקרה כמה שנקצב לו הוא יהיה. אם כך, לא צריך לומר שהיה כאן פגם בבטחון אלא רק פגם בחכמה, שהוא מבקש ללא צורך להקדים את הקץ (אכן לפעמים אפשר להקדים את הקץ בבחינת הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, אבל היינו דווקא על ידי תורה ותפלה ומעשים טובים של הצדיק לא על ידי בקשה מגוי ח"ו, ועוד – לפעמים כאשר הצדיק מבטל את הגזרה מתגלה למפרע שלא היה זו לטובה, וממילא מה שבטוח בטוח, וזה הבטחון הנדרש מיוסף, ודוק).]. וכשנשלם זמנו היה מאת ה' שיחלום פרעה חלום זה שיצא יוסף מן הסוהר ע"י זה [מה קרה כשהגיע הקץ? פרעה חלם. ככה היום, אם איזה טראמפ יחלום איזה חלום זה יהיה סימן לקץ.] (יפ"ת).

יש כאן עוד כמה פירושים, צריך להשלים.

לימוד הפסוק "קץ שם לחשך" עם מפרשי הפשט

כעת נפתח את הפסוק באיוב בפנים ונראה את הפרשנים עליו. זהו הפסוק השלישי בפרק שנקרא "פרק החכמה" של איוב, כי מופיעים בו הרבה פסוקים על חכמה – לדוגמה, הפסוק המפורסם "החכמה מאין תמצא" – פרק כח בספר איוב, הכולל כח פסוקים (כמו שפרק עג בגימטריא חכמה בספר תהים כולל כח פסוקים), הכל בסוד כח-מה דחכמה (פרק שדברנו עליו כמה פעמים).

הפסוק השלם הוא "קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות". במדרש ראינו שהקב"ה שם קץ וסוף לחשך שהוא היצר הרע ואז אין גם אופל וצלמות. כעת נקרא את רש"י:

קץ שם - המקום [הקב"ה.] מתי תהיה החושך [הוא מפרש אחרת ממה שחשבנו עד כאן. הוא אומר שהקב"ה שם קץ לעולם כדי שלאחריו יהיה חשך, באלף השביעי.] שהשמים נמלחו והארץ תבלה ולכל תכלית דבר הוא חוקר לו [שהקב"ה חוקר את התכלית של כל דבר.].

אבן - אשר משם יצא לו חשך וצלמות [מהאבן יוצא חשך וצלמות. "צלמות" היינו צל מות. משמע כאן שאבן היא דבר שלילי. יש גם אבנים טובות, "צהר תעשה לתבה", אבן טובה. יש גם אבן בהקשר של יוסף, בברכות יעקב ליוסף בפרשת ויחי – "ומשם רֹעה אבן ישראל" – שפירושה אב-בן, שיוסף היה רועה את יעקב והשבטים. אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה מתעכב להבין את מקור המילה אבן על פי סוד, כיון שלא נאמרה במעשה בראשית, ואומר שהיא שם ב"ן ועוד א' משם אחר, משמע שהיא דבר מאד בסיסי וחשוב בעולם. אבן במספר רגיל עולה 53, אבל במספר גדול, כשמחשבים את ה-ן כ-700, אבן עולה 703, המשולש של 37, העולה "ואת הארץ", סוף הפסוק הראשון במעשה בראשית.] אבן מקום מוצא פורענו' [יש פסוק שאומר "קו תהו ואבני בהו" ובמעשה בראשית כתוב "תהו ובהו וחשך" – יש קשר בין אבן בהו ובין חשך, וחז"ל מפרשים ש"בהו" היינו "אבנים מפולמות". (מה זה?) נראה לי שזה fungi (ירוקת), שיש באבנים שנמצאות בקרקעית הים. הרי הקו הוא "קו ירוק" המקיף את כל העולם (ים האוקיינוס) שממנו יוצא חשך, ובתחתיו יש את האבנים הללו.] לכן נקרא אבן במקום פורענות כאדם הנוגף את רגליו באבן שיש לו צער [שאדם נתקע באבן ונפל בגללה.], כ"ש [כך שמעתי.], [עכשיו הוא מביא את הפסוק שהזכרנו:] כמו קו תוהו ואבני בוהו (ישעיה לד) דמן טורא אתגזרת אבן וגומר (דניאל ד) [פסוק בדניאל, שמההר יוצאת אבן מעצמה, לא על ידי אדם וכתתה את כל המלכויות של או"ה, והיינו מלך המשיח שהוא "אבן ישראל". וכן פרש במצודות: "...אשר מן ההר נכרת אבן מעצמה אשר לא בידי אדם וכתתה את הברזל וכו' כי כן תהיה מלכות המשיח שתבא לא בחיל ולא בכח כי אם מעצמה בהגעת הזמן". אבן ועוד משיח = תהו, אורות מרובים דתהו אבל בכלים דתיקון, דהיינו בתודעה שלא בחיל ולא בכח גו' רק ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל".].

נקרא את האבן עזרא:

אבן אפל - היא הארץ שהיא עיקר האופל [מפרש שכדור הארץ הוא אופל וחשך.] גם היא עיקר קדרות הלבנה בשעה שתכדר בחצי החדש בהיותה עם ראש התלי או הזנב [כאן הוא כבר מסביר לפי חכמת הכוכבים. מתי יש ליקוי לבנה? רק כש"קיימא סיהרא באשלמותא", כשהירח מלא באמצע החדש, אז יכול להיות שלא רואים אותו בכלל, כשתהיה בראש התלי או בזנב. עכ"פ הוא מפרש שהאופל והחשך הולך על כדור הארץ או הלבנה. (למה אומר שהארץ היא אופל?) כדור הארץ הוא כדור חשוך. עמוק בתוך האדמה יש חשך. קראתי שעכשיו הרוסים חפרו כמה קילומטרים באדמה, יש שם הפתעות. (יש עוד כוכב שהוא לא שמש שיש לו אור?) אפילו לכוכב הכי גדול בכוכבי לכת, צדק, אין אור מצד עצמו. אם היה עוד קצת יותר גדול היה הופך לשמש עם אור עצמי. לשמש יש אור כי יש לה מספיק מסה, יש בה שילוב של מימן והליום.].

נקרא מצודות דוד:

קץ שם לחשך - אף לחשך שם קץ מתי תכלה כי בהאיר היום תכלה החשך ור"ל לכל דבר יש תכלית בין לטוב בין לרע [הוא אומר שגם לטוב יש קץ.].

ולכל תכלית - המקום ב"ה חוקר לדעת תכלית כל דבר מתי יהיה [לא כ"כ שייך לומר עליו חוקר, הכוונה שהוא יודע מתי התכלית והסוף של כל דבר.] עם כי אנחנו לא נדע עת תכלית כל דבר [כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד", אבל האם מישהו יכול לראות מתי יגמר כל דבר? מתי הוא יחזור להיות אין? את זה רק הקב"ה יכול לדעת (לשם כך צריך לדעת כמה שנים הוא היה.) אולי, אבל צריך גם לדעת את הכוונה של הדבר, לשם מה הוא נברא, לאיזה תפקיד, וברגע שמסתיים התפקיד שלו בעולם הוא נגמר. לכן הרבי כל כך רצה משיח, כי הוא ידע שזה התפקיד שלו בעולם.].

אבן אופל - וכן חוקר לדעת מתי תכלה יסוד האופל וצלמות והוא כדור הארצי [כאן מתבטא בפירוש שזה על כדור הארץ].

עכשיו נקרא את המלבי"ם:

קץ, [הוא מפרש בהקשר של הפסוקים הקודמים: "כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו. ברזל מעפר יקח ואבן יצוק נחושה", מזכיר כאן הרבה מיני מתכות.] אחר שבאר שכ"א מן המתכיות היקרים בעיני בני אדם י"ל מקום ומוצא באדמה [באדמה אפשר למצוא זהב ויהלומים, תמיד אנשים מחפשים. הלואי שהיה לנו הפטנט איך למצוא אותם...], מתחיל לבאר האופנים שעל ידם יתגלה מקומם הנעלם, שהגם שהם במקום חשך ובעומק הארץ יש אבן אופל וצלמות, שעל ידו יתגלה מקום מוצא המתכיות [אומר שהאבן הזאת היא מוצאת את הזהב והכסף והברזל, אבן שחורה שמוצאת זהב, אבן מיוחדת כמו מגנט.], והוא האבן שאמרו עליו הקדמונים שמי שי"ל האבן הזה יכיר ע"י את המקום ששם ימצאו מיני מתכיות במעבה האדמה, והיא אבן שמושך אליו את המתכיות כאבן המאגניט שמושך אליו את הברזל, ומי שנושא האבן הזה ירגיש על ידו מקום המתכיות, וקראו אבן אופל וצלמות, ע"ש מראהו שהיה שחור, וע"ש שעניניו נסתר ונעלם, ואמרו עליו שמשכן האבן הזה בגיא צלמות ובמקום אופל. והאבן הזה שם קץ לחשך, כי מגלה המתכיות הצפונים בחשך [כמו שמגנט מושך ברזל כך האבן הזאת מושכת את כל המתכות.], והוא חוקר לכל תכלית לדעת את מקור המתכיות ומוצאם [מלבי"ם מאד נפלא, הפירוש הכי מקורי מכל הפשטנים.].

"קול שמחה" על המדרש

עוד מעט נראה את השפת אמת על המדרש הזה, אבל קודם נלמד מה שהרבי של הרבי של הרבי שלו אומר על כך. כמנהג פרשיסחא הוא מתחיל את הדרושים שלו במדרש שמביא פסוק מהנ"ך על הפרשה, ומסביר את הקשר בין הפסוקים. השפת אמת הוא הנכד של בעל חידושי הרי"ם שהיה תלמיד של הרבי ר' בונים מפרשיסחא וקבל את הנשיאות של חסידי גור אחרי פטירתו את הרבי מקוצק. לימוד המדרש היה מודגש בעיקר בשושלת וורקא, ממנה משתלשלת היום חסידות אמשינוב, החל מרבי יצחק מוורקא, תלמיד הרבי ר' בונים. נקרא בקול שמחה של הרבי ר' בונים שמביא את המדרש:

במדרש רבה ויהי מקץ שנתים ימים זש"ה (איוב כח) קץ שם לחשך זמן [ניתן] לעולם כמה שנים יעשה באפילה ומה טעם קץ שם לחשך שכל זמן שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם דכתיב (שם) אבן אופל וצלמות נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. [אומר רבי בונים:] ביאור זה שבא לומר איך שפעולת יוסף עם שר המשקים לא עמדה לו [שהרי הוא בקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה כשייצא, והזכירו רק כעבור שנתיים.] לפי שישועתו היה תלוי בביאת הקץ [כמו שאמרנו קודם, שעיקר הפגם בבקשת יוסף משר המשקים היה מצד החכמה – שלא היה טעם לבקש כיון שהישועה שלו היתה תלויה בכך שיגיע זמן הקץ, ולכן לא תעזור השתדלות – אך לא היה בה פגם בבטחון, לדעת מדרש זה. האמירה שהישועה תלויה בביאת הקץ היא כמו שכתוב "בעתה אחישנה", ביטוי שפירושו הפשוט הוא שכאשר יבא זמן "בעתה" יהיה "אחישנה" – הכל ירוץ מהר.]. ולזה אמר קץ שם לחשך פי' כי אין החושך הופך האור רק העדר האור כמו שתכסה דבר וכשנסתלק החושך ממילא האור בהווייתו [אין מכאן ראיה שהחשך הוא לא דבר ממשי, הר הכתוב אומר "וימש חשך", לשון ממשות, אלא רק אומר שמה שהוא פועל העדר אור, ולא הופך את האור עצמו לחשך. אדרבא, משמע מכאן שהחשך הוא דבר ממשי, דבר המכסה על האור, וכשהוא לא מכסה ממילא יש אור.]. וז"ש שכל זמן שיצה"ר בעולם [בלשון התניא קוראים לו נפש הבהמית, שעל קיומה מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק "ונשמות אני עשיתי", שיש לכל אחד שתי נשמות, משמע שהיא דבר קיים.] אופל וצלמות בעולם היינו העדר האור וכשנעקר מהעולם אין אופל בעולם והיה כלא היה. וז"פ ויהי מקץ פי' שלא היה כאן הויה מחודשת לצמוח ישועתו אלא הווית הקץ [הוא נוקט כאן בלשון "הווית", שכשהגיע זמן הקץ שהקב"ה קבע לו מראש התחילה ממילא הישועה שלו. יש לומר שהסימן של הויית הקץ הוא כאשר האדם הנתון במצוקה מתחיל להרגיש "קצתי בחיי", וכמו הפירוש של הרבי ר' בונם על "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ברגע שלא תוכלו לסבול יותר את מצרים. יש לציין שמצרים = קץ קץ, קץ כפול, קץ למציאות החשך וממילא קץ להעדר גילוי האור, אור הישועה, גילוי שע נהורין לשון "וישע הוי'", וד"ל] והבן.

עוד שם [מביא את הפירוש השני במדרש:] ד"א קץ שם לחושך זמן ניתן ליוסף וכו'. בא לתרץ מה שאמר הכתוב ופרעה חולם היה לו לומר ויחלום פרעה [כלשון השגורה תמיד בסיפור.] ולזה אמר זמן ניתן ליוסף [להיות בכלא.] ובבא הקץ כבר מוכנת הישועה [מיד לבוא.]. וז"פ ויהי מקץ ופרעה חולם פועל עומד להורות שבביאת הקץ כבר נסבב סיבת ישועתו ויצא לפועל [כלומר, אם היה כתוב 'ויחלום פרעה' היה משמע שהגעת הקץ וחלום פרעה הם שני דברים לא קשורים. הניסוח בתורה מלמד שאלה שני דברים שבאים יחד. יש מילה חדשה יחסית באנגלית,  synchronicity (סינכרון), שהיא כמו השגחה פרטית – שני דברים שבאים יחד באותו זמן. מי המציא אותה? יונג, התלמיד של פרויד, הוא היה גוי. הוא השפיע רבות על המדען הדגול, ממחוללי תאורית הקוונטום, וואלפגאנג פאלי, שהיו לו שרשים יהודיים, ולכן היה צריך לברוח מהנאצים ימ"ש בשואה. הם כתבו יחד ספר המקשר בין תאורית הקוונטום ומושג הsynchronicity כדי להסביר את המציאות והמשמעות של שתי תופעות שונות אך משלימות הקורות בו-זמנית. כאן הקץ וחלום פרעה באו ביחד, לא בתור סבה ומסובב (של הפיזיקה הקלאסית).] ודו"ק.

"שפת אמת" על המדרש

את כל זה למדנו כדי להגיע לשפת אמת. הוא היה כותב במוצאי שבת את מה שדרש בשבת (כמו כמה מצדיקי החסידות, לדוגמה החוזה מלובלין) והתוכן מסודר לפי השנים (המו השם משמואל). על פרשת מקץ, שבת חנוכה, יש לנו דרשות מ-34 שנה, מתרל"א עד תרס"ד. בכמעט כל הדרשות הללו הוא דורש על המדרש הנ"ל של "קץ שם לחשך", וכל שנה כתב מה שהתחדש בהשראה שלו באותה שנה. הכי יפה הוא הדרוש של תר"נ.

הדרוש ארוך קצת, תקראו אותו בפנים – עבודת בית... הנקודה בקצרה היא שהשבטים – שעיקרם יהודה – הם בחינת ימות החול, ואילו יוסף הוא בחינת שבת. כתוב בתהלים "מזמור שיר ליום השבת... להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" – "בבקר חסדך" היינו יוסף, האור (גם כתוב בסוף פרשת מקץ "הבקר אור"), ו"ואמונתך בלילות" מתייחס לשבטים. הכח להחזיק בלילה, בעת החשך, הוא רק על ידי האמונה. לפי זה הוא מסביר את ענין ההלל והודאה שתקנו בחנוכה. ההלל (לשון "יהל אור") הוא ענין האור, יוסף, והודאה היא בזמן חשוך בו עלינו להודות על דבר שאיננו מבינים, וזו מדת יהודה (כשמו). הלל מתייחס לעבר ולהוה, לכן יש בו אור, דבר שאני כבר יודע עליו, והודאה מתייחסת לעתיד, שאיני יודע עליו, לכן הוא חושך. משיח בן יוסף בא על רקע העבר וההווה ואילו משיח בן דוד הוא לגמרי נעלם ושייך לעתיד.

[השלמה:] נראה את לשון השפת אמת בשלמות:

במדרש קץ שם לחושך כו'. כבר כתבנו כמה פעמים שכל החושך בא ע"י שהנהגת עוה"ז מתלבש בטבע וצמצום [דהיינו שמתלבש בשם אלהים בגימטריא הטבע, והוא מדת הדין והצמצום.]. אבל לבנ"י מיוחד הנהגה פנימיות שהוא בלי גבול ומדה [בלי טבע וצמצום, משם הוי' ב"ה, היינו מה שאנו אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו...", הטבע שלנו הוא טבע נסי, משם הוי' ב"ה, שם הרחמים בלי דין וצמצום.] בכח התורה דכתיב בה ארוכה מארץ מדה [ורחבה מני ים, שהיא בלי גבול, "תורת הוי'".]. וזה מתגלה ביום השבת [שבת = היהלום של שם הוי' ב"ה.]. ועבודת ימי המעשה הוא לברר האמת תוך השקר [שקר = 600 = שש, כנגד ששת ימי החול.] המכסה ומסתיר את הפנימיות [באמת נמצאת הארת השבת בכל יום מששת ימי המעשה, המתברכים מיום השבת, וכמו שאנו אומרים "היום יום ראשון בשבת" וכו'.]. ועל ב' אלו נאמר להגיד בבוקר חסדך הוא כשמתגלה אור הפנימי בחי' יוסף הצדיק שנקרא בוקר כמ"ש בזוה"ק [יש שתי בחינות בקר, בקר דאברהם ובקר דיוסף, "בבקר בבקר", היינו בקר של ספירת החסד ובקר של ספירת היסוד – בחכמת הצירוף היסוד משקף את החסד, וכן כל החסדים נמשכים ומתרכזים ביסוד.]. ואמונתך בלילות הוא כשמתלבש בטבע אז התיקון ע"י אמונה [טבע ועוד אמונה = עקיבא שאמר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ביטוי מובהק של "ואמונתך בלילות", כמבואר בדא"ח.]. וכתיב בבוקר ולא בבקרים [ואילו בלילה כתוב "בלילות" ל"ר.] כי הפנימיות הוא באחדות ["הוי' אחד", משא"כ אלהים לשון רבים.]. נקודה אחת הכוללת הכל ואמת ["איהו אמת ואיהי אמונה".] להגיד בבוקר חסדך הוא ביום השבת. ואמונתך בלילות הוא בימי המעשה בחי' השבטים [סוד יב בָקָר שים המלכות עומדת עליהם. והוא סוד "דוד מלך ישראל חי וקים" שאומרים בקידוש לבנה, שנכסית ונגלית בלילה]. ויוסף הצדיק הוא בחי' השבת [שבת = זך פעמים הוי' ויוסף = ו פעמים הוי', יחד = זכו פעמים הוי' – "זכו אחישנה", וד"ל.]. ועל ב' אלו נתקן ג"כ הלל והודאה [הלל = שם א-דני המאיר בהוה, הודאה = שם אהיה דלע"ל. ביחד, הלל הודאה, א-דני אהיה = אלהים, יחוד ה תתאה ו-ה עילאה שבשם הוי', "כאמה בתה", "אלו ואלו דברי אלהים חיים".]. הלל כשמתגלה האור ולכן אין אומרים הלל רק ביום. ואיתא כי בהלל יש לשעבר ולעתיד [ראה לקמן שחז"ל זיהו ה זמנים שונים בהלל – הלל = ה פעמים אחד, הכל אחד.]. ונחלקו חכמים מי תיקן ההלל י"א ביצ"מ וקי"ס וי"א על כל ישועה ע"ש בגמ' פ' ערבי פסחים [דף קיז, א. יש שם עוד דעות אבל בכללות הן שתי דעות הנ"ל, ודוק היטב בסוגיא שם.]. והכל אמת כי ההלל הוא כשנפתח שער הפנימי של הנסים [הגילוי של שם הוי' ב"ה.] ושם הכל אחד עבר ועתיד [הוי' לשון היה הוה יהיה כאחד כנודע.]. ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו [חנון ורחום הוי'.] כי כל הנפלאות שנעשה בעוה"ז הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבוא ["כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".]. כי אין להם חקר רק שהקב"ה וב"ש [הקדוש ברוך הוא וברוך שמו – קדוש לפני הצמצום, ברוך הוא בעלמין סתימין דלא אתגליין, וברוך שמו בעלמין דאתגליין. הקדוש ברוך הוא וברוך שמו = יט-חוה פעמים א-דני, הלל (כל ברוך = יב פעמים יט, השאר = אם פעמים יט).] עשה לנו חסד להיות נמצא בעוה"ז זמנים שמתגלה בהם רמז וזכר מהנהגה הפנימיות. וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות [וכמו שיתבאר שבסוף ההלל עולים לגלות את שרש ההודאה – "אלי אתה ואודך... הודו להוי' כי טוב..." – דהיינו לומר הלל על מה שעתיד להיות, שבעוה"ז הוא בבחינת "ואמונתך בלילות", בחינת הודאה השייכת לשבטים.]. ואלה הימים שבתות וימים טובים הם ישועה לבנ"י וע"ז נאמר והי' אמונת עתיך חוסן ישועות. ופי' אמונת הוא להיות אדם שומר ומצפה וממתין לשבת ויו"ט שיתגלה העת המיוחד לבנ"י [כמו שיעקב שמר – צפה והמתין – לקיום חלומו של יוסף, בחינת שבת. "אמונת" נדרש על סדר זרעים, שאדם מאמין וזורע כו']. וגם עתיך [שנדר על סדר מועד, שמתחיל על מסכת שבת.] הוא יום שכולו שבת עת לחננה [ארץ ישראל במקום היא יום השבת בזמן כנודע.]. וע"י אמונה בישועה העתידה יכולין להיות נושע גם בתוך הגלות [היינו הארת התכללות ההלל שבהודאה.] וע"ז נתקן הלל והודאה. כי הנסים שעשה לנו השי"ת הוא כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. כי עוה"ז הוא בהסתר רק שיש זמנים שגילה השי"ת נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות הכל לטובה [היינו שהנסים שיצאו מן הכלל באו ללמד על הכלל.]. כמו שהי' בקי"ס דכתיב ויאמינו ופרשנו שם שעל ידי הישועה שהי' להם האמינו גם להבא על כל גלות שיהי' שהכל לטובה לישועה העתידה לבוא [מהלל עולים להודאה, מחיה ליחידה, מחכמה-אור לכתר-חשך ומכתר חוזרים לחכמה להאיר את ההוה באור העתיד ממש. והוא על דרך האבות, ה"מאמינים", שטעמו מעין עוה"ב בעוה"ז]. וכן בכל ישועה. ובימים אלו כאשר נקם השי"ת נקמתינו האמינו כי כל הגלות הי' [ויהיה] לטובה. ולכן ההלל הוא על הישועה מיון הרשעה. והודאה הוא על להבא על הגלות שאנחנו בה לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו נסים אז יעשה לנו נסים גם בגלות הזה. וכ"כ שבענו בבוקר חסדך [בחינת "להגיד בבקר חסדך".] ועי"ז ונרננה ונשמחה בכל ימינו הוא אפילו בגלות וחושך כמש"ל ואמונתך בלילות. שכשנפתח שער הפנימי בש"ק וביו"ט הוא עדות על כל ימי המעשה ג"כ כי בעוה"ז א"א שיתגלה הקדושה לעולם [לחיצוניות העולמות.]. ורק לבנ"י ניתן במתנה התנוצצות האור ולכן כתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בנ"י בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל. וכשבנ"י מתחזקין ומאמינים באלה העתים הוא באמת חוסן ישועות. ויכולין באמונה להרגיש הארה גם ממה שעתיד להיות כמו שמצינו שדוד המע"ה תיקן מזמור שיר חנוכת הבית אע"פ שלא נבנה בהמ"ק בימיו רק ע"י הכנה והנדבה בשמחה ואמונה ראה בעין בנין ביהמ"ק ולאו דוקא דוד המע"ה שהי' איש אלקים רק כל איש ישראל יכול להרגיש ע"י אמונה הכל כמ"ש וצדיק באמונתו יחי' [כלומר שעל ידי האמונה הוא רואה את הנולד, רואה את החיים העתידיים, החיים הנצחיים. "וצדיק באמונתו יחיה" ועוד חיים נצחיים = לב ברבוע (ב בחזקת י).].

חמש מדרגות הלל

לגבי ההלל הוא מביא מדרש שכדאי לראות בפנים, שיש חמש מדרגות בהלל:

ולספר כל נפלאותיך [הפרק החדש שלנו, פרק עג, מסתיים "לספר כל מלאכותיך", כאן הביטוי "ולספר כל נפלאותיך", קשור לפלא שהזכרנו לעיל.] אמר ר' אבין זה הלל שיש בו לשעבר [עבר.] ויש בו לעתיד לבא [עתיד.] ויש בו לדורות הללו [הוה.] ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג. בצאת ישראל ממצרים לשעבר, לא לנו ה' [בפרק של הרבי השנה.] לדורות הללו, אהבתי כי ישמע ה' [הפרק הבא קט"ז.] לימות המשיח, כל גוים סבבוני [הפרק האחרון של הלל, קי"ח.] לימות גוג ומגוג, אלי אתה ואודך אלהי ארוממך [לקראת הסיום של פרק קי"ח.] לעתיד לבא [זו כוונה טובה כאשר מנגנים "א-לי אתה" של אדמו"ר הזקן ושל הצמח צדק, שפסוק זה דווקא שייך לעתיד לבא. הסדר כאן, כמו שכותבים המפרשים, הוא שבתחלה הביא שנים שהם שני קצוות – לשעבר ולעתיד לבא – ואחר כך הוא כותב את האמצע. כלומר שהסדר כאן הוא – עבר, הוה, ימות המשיח, גוג ומגוג, לעתיד לבוא. יש מכאן ראיה לדעת הרמב"ם שגוג ומגוג הוא אחרי ביאת משיח. לעתיד לבא היינו עולם הבא או תחית המתים. חמשת אלו מקבילים לנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. (רואים שההלל מסתיים בהודאה, "א-לי אתה ואודך".) כל הפרק מתחיל מ"הודו להוי' כי טוב" ומסיים ב"הודו להוי' כי טוב" ויש בפרק המסיים את הלל ששה לשונות של הודאה כנגד ששת הפרקים של הלל. דיברנו פעם על כך שהשיא של ההלל הוא הודאה, היינו מעבר ועליה מהחיה שבנפש ליחידה שבנפש. החיה היא אור והיחידה היא חשך אבל לע"ל "לילה כיום יאיר", היינו התכלית של הלל.].

[מה הקשר של יוסף להלל ולאור?] הכוונה ליוסף בשרש שלו, שהוא שם מה החדש, הדר, המלך השמיני, שבפשטות היה גוי שבא אחרי ז מלכין קדמאין דתהו שמתו, והוא היה התיקון. על הדר נאמר "ברישא חשוכא והדר נהורא".

רמז לבקשת יוסף בחלום שר המשקים

עוד דבר שחשבתי בקריאת התורה: לגבי החלומות של פרעה הרבי שואל, כפי שכולם שואלים, למה יוסף נתן עצה לפרעה? הרי הוא התבקש רק לפתור לו את החלומות. הרבי עונה שגם העצה היא חלק מפתרון החלום, והרבי מוצא איפה העצה נמצאת בתוך החלום. בפתרון של יוסף את חלום שר המשקים ראינו שמיד אחרי שפתר לו הוא בקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה. נשאלת השאלה: למה הוא לא חכה עד שיפתור את שני החלומות – אחרי ששר האופים יספר לו את חלומו והוא יפתור אותו – ואז יבקש? כנראה שגם הבקשה הזאת מסתתרת בתוך החלום של שר המשקים. צריך למצוא אותה, כך יהיה קצת לימוד זכות על בקשת יוסף ממנו שיזכירו לפני פרעה (וגם לא יקשה למה לאחר ה'כשלון' הראשון הוא לא למד מהנסיון והמשיך להוסיף תוספת שלא התבקשה לפתרון החלומות של פרעה. הוא סך הכל פועל מתוך 'נאמנות' לפתרון כללות החלום על כל רמזיו כולל ההשגחה הפרטית שדווקא לו ספרו את החלומות. ועוד, יתכן שהוא כלל לא ראה 'כשלון' בבקשו משר המשקים להזכיר אותו לפני פרעה, הרי בסוף, בהשגחה פרטית, הוא אכן הזכיר אותו, ודווקא בזמן הכי טוב – טוב שהוא שכח ממנו עד הרגע הזה – ומזה צמח הישועה!).

שבת קדש פרשת מקץ ע"ז – כפ"ח

דרושי חסידות לחנוכה 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

זמר לשבת חנוכה

ניגנו את "זמר לשבת חנוכה" במנגינת 'ניגון עתיק'[ב].

זה ניגון ששמעתי מהרב מאיר אייזיקזאהן זצ"ל, בעל ה"מבשר טוב". הוא היה מנגן אותו בלי מלים בהדלקת הנרות בכל יום של חנוכה (כמו שאנחנו נוהגים), ובשבת חנוכה הוא היה שר אתו את הפיוט לשבת חנוכה לפי הנוסח המופיע בסידור בית יעקב (לרבי יעקב עמדין, סידור מקודש ביותר על כל עדות החסידים):

אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים. וְסוֹלֶת רְבוּכָה. תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָים. שַׁבָּת וַחֲנוּכָּה:

הַאי הַאי בֵּית כּוֹר. תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ חֲנֻכָּה:

בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים. בְּשַׁפּוּדִים צְלוּיִם. וְכָלִיל לָאִישִׁים אֶחָד מִן הַמְנוּיִם:

הַאי הַאי בֵּית כּוֹר...

רַךְ וָטוֹב יֶחְדָּלוּן מִנִּסוּךְ הַמָּיִם. בְּבְית הַיַיִן נָלִין. בְּכֹל יוֹם פַּעֲמָיִים

הַאי הַאי בֵּית כּוֹר...

מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים. תְּצִּלֶנָה אָזְנֵיכֶם. וְכָל מִשְׁרַת דַּם עֲנָבִים. לֹא יָמוּשׁ מִפִּיכֶם

הַאי הַאי בֵּית כּוֹר...

זהו פיוט מיוחד, המיוחס לאבן-עזרא, שאין עוד כיוצא בו בכל הפיוטים והזמירות (בסידור בית יעקב הוא מביא את כל הפיוטים וכו' ואין עוד משהו דומה לזה). הוא אומר שצריך למכור הכל בשביל הוצאות חנוכה. בחנוכה בערב מדליקים נרות, אבל חוץ מזה אין עוד משהו מיוחד לעשות (לפי השו"ע. בדור שלנו יש כמובן 'מבצע חנוכה', לזכות כמה שיותר יהודים בהדלקת נרות חנוכה וגם להדליק חנוכיות ענקיות ברחובה של עיר לעיני כל העמים כו', פרסומי ניסא הגדול ביותר) – רק לשבת ולהתוועד, "בבית היין נלין כל יום פעמיים". יוצא שמה שהרבי אמר שצריך להתוועד ולא לקום עד שיבוא משיח שייך במיוחד – לרוח הזמר הזה – להתוועדות של חנוכה (הרבי לא אמר את זה בהקשר לחנוכה, ואף חידש כנ"ל שצריכים לצאת ל'מבצע חנוכה'). יש מחלוקתת בפוסקים אם ימי החנוכה הם ימי משתה ושמחה אך מהשיר הזה רואים שהאבן-עזרא (אליו מיוחס הזמר כנ"ל) פסק שכן, ובגדול..... הוא אומר שעל האנשים העדינים והמתורבתים (ה"רך וטוב") לחדול ממנהגם להסתפק בשתיית מים ופעמיים בכל יום לעשות משתה (ועד כדי ש"וכל משרת דם ענבים לא ימוש מפיכם". בזכות "דם ענבים" בחנוכה זוכים ל"דידן נצח" בה' טבת, חושבנא דדין כחושבנא דדין), יותר אפילו מפורים (חנוכה הוא חג השמן ואילו פורים הוא חג היין, חכמה ובינה, אך היין של חנוכה הוא בסוד אמא עילאה הכלולה באבא עילאה ואף גבוהה ממנו, וד"ל). זהו זמר מאד חסידי... דווקא ממה שספק אם יש בו מצוה הוא עושה עניין הכי גדול (חסיד, השייך למדת החסד, הוא מי שנוהג לפנים משורת הדין, היינו שעושה 'אתהפכא' על שורת הדין, לאכללא שמאלא בימינא, ועד שמגיע לעתיקא סתימאה דלית שם שמאלא אלא כולא ימינא. הפיכת שורת הדין לחסד הוא דווקא על ידי "וכל משרת ענבים [דיין] לא ימוש מפיכם", ודוק).

קדושת לוי לחנוכה: "אורות דתהו בכלים דתיקון"

נלמד קטע מהקדושת לוי בענין חנוכה:

אמרו רבותינו ז"ל (שבת כב, ב) הדלקה עושה מצוה [יש מחלוקת בגמרא אם "הדלקה עושה מצוה" או "הנחה עושה מצוה" (נפסקה ההלכה ש"הדלקה עושה מצוה", וכנוסח הברכה "להדליק נר חנוכה". "הדלקה עושה מצוה" = 666, "יתרון האור מן החשך", המשולש של 36, לו הנרות שמדליקים בחנוכה. והוא עולה להב, התלהבות, פעמים חי, חיות [התלהבות עולהה ב"פ חיות, בנפש וגם בגוף!], ודוק). כאן רבי לוי יצחק דורש – כדרך החסידות – את המלה "מצוה" כמתייחסת לכל המצוות וממילא לשתי הדעות כשתי הנהגות בעבודת ה' כאשר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ושתי ההנהגות נצרכות (גם על פי נגלה לא פשוט מה הנפ"מ בין שתי הדעות, כידוע הפלפולים בזה).]. רצה לומר שאדם יתלהב לעבודתו, וזהו הדלקה [אש ההתלהבות של המצוה היא העושה את המצוה (וכך הלכה כנ"ל).]. ולפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים, והצדיק שמתלהב רק לקדושה זהו נקרא הנחה [נמצא שהנחה שייכת לעבודת הצדיקים, שעל כן לא פוסקים את ההלכה כמ"ד הנחה עושה מצוה, ודוק.], דמנוחה נקרא הכלי [זו נקודה עיקרית שעלינו להתבונן בה. יש כאן יסוד לנוסחה המשיחית של הרבי של "אורות דתהו בכלים דתיקון". ה"הדלקה", דהיינו ההתלהבות לפי פירושו כאן, היא אורות (אדם שמתלהב הוא ב'אורות') וה"הנחה" היא הכלים השומרים שהאורות לא ילכו לדברים בטלים. זו היא עבודת הצדיק, לשמור את ה"אורות דתהו" כך שיהיו רק "בכלים דתיקון" (ובכל זאת עיקר ההלכה בחנוכה הוא ש"הדלקה עושה מצוה" – בחנוכה חייב להיות "אורות", הרי גם נס הנצחון וגם נס המנורה הכל היה מכח "אורות דתהו").] שמכניס בו האהבה [כמו אברהם אבינו, שהוא עמוד האהבה ומרכבה לה, ובכל זאת צריך להכניס את האורות שלו לכלי – מעשה המצוה (כמו הכנסת אורחים של א"א). לכן כשאברהם משביע את אליעזר הוא אומר לו "שים ידך תחת ירכי", כדי להשביעו בחפצא של מצוה, ודווקא במצוה הראשונה החביבה עליו, כפי שרש"י כותב על הפסוק.], שבהכניסה לכלי יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר, וזהו מאן דאמר הנחה עושה מצוה, שיהא להדלקה הנחה, שיכנוס האהבה בכלי, שיתלהב לעבודתו [כלומר דווקא לעבודתו יתברך, שההתלהבות לא תלך לשום מקום אחר].

ולזה רמזו חכמי האמת דהנחה הוא מדת מלכות, דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות, יש לו מנוחה בעבודת הבורא ברוך הוא [זו הנקודה העיקרית. אפשר להבין את המשפט בשני אופנים: א) שההתלהבות לא נותנת לו מנוחה, אבל כשהיא באה באופן של קבלת עול מצוות בהמלכת ה' אז יש לו גם התלהבות וגם מנוחה. ב) באופן עמוק יותר – שהוא ממליך את ה' גם על ההתלהבות שלו. כשאדם מרגיש ש"כי ממך הכל" ממש, כולל ההתלהבות, הוא מייחס הכל לה' – גם ההתלהבות וגם המצוה – ובכך הוא ממליך את ה' לגמרי ויש לו מנוחה בעבודת הבורא.].

קדושת לוי "והנה עיניכם רואות": זיכוך השכל בשמיעת דברי הצדיק

כעת נקרא קטע מהקדושת לוי ששייך לפרשת ויגש, אותה התחלנו לקרוא במנחה:

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם (מה, יב) [רש"י מפרש על הפסוק שעיניכם רואות את כבודי ושאני מהול ופי המדבר שאני מדבר בלשון הקודש. כמו שנראה, על פרש"י יש הרבה קושיות – לא ברור איך יוסף מוכיח את זהותו בעזרת הסימנים שרש"י מציין – אבל כאן רבי לוי יצחק דורש את הכל באופן אחר:]. דהנה מורי ורבי הצדיק מורינו דוב בער אמר [כאן אחת הפעמים שרבי לוי יצחק מביא תורה מהרב המגיד, הרבי שלו] אמר שכמו שיש אור וחושך בעולם, כך ישש בשכל האדם אור וחושך [יש הארת השכל, מה שהשכל מאיר, וגם חשכת השכל, מה שהשכל מחשיך, שני סוגים 'משכילים', של קודש ושל חול. צריכים לזכך את חשכת השכל שגם הוא יאיר "כיתרון האור מן החשך" (על ידי שחכמת החול תהיה בבחינת חולין שנעשו על טהרת הקדש). הערך הממוצע של ארבע תבות הארת השכל חשכת השכל = ז פעמים חכמה, ז חכמות שלל השכלה אלוקית כנגד ז חכמות של השכלה חיצונית, "את זה לעומת זה עשה האלהים"]. עד כאן דבריו [דברי המגיד. אור וחושך קשורים גם לחנוכה, חג של התגברות האור על החשך (הנצחון נגד "מורדי אור") ויתרון האור מתוך החשך דווקא, ועד שתכלה רגל מן השוק, בכלות הנפש להשי"ת.].

אך כששומעים דבורים יוצא מפי צדיק, נזדכך השכל ויאירו עינים [כולל "עין השכל" ו"עין השכל שבלב".]. וזהו כי עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין, שעיניכם מאירות ונזדכך השכל שלכם, מחמת כי פי המדבר אליכם, שמדיבורו של הצדיק נזדכך השכל השומעים דבריו [רבי לוי יצחק דורש את הפסוק (ע"פ דברי המגיד) באופן אחר מרש"י. הוא אומר שיוסף מביא ראיה לכך שהוא צדיק, בכך שע"י ש"פי המדבר עליכם" נעשה ש"עיניכם רואות", שבכח דבורו של הצדיק נזדכך השכל ונעשה אור בעיניים].

רב ייבי: הכרת האחים את יוסף בשל דמיונו ליעקב במראה ובהכרת קולו

כעת נראה פרוש נוסף לפסוק הנ"ל ותרוץ על הקושיות בדברי רש"י בדברי רב ייבי (רב בפולנאה ותלמיד הבעש"ט והמגיד):

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם פי׳ רש"י ז"ל והנה עיניכם רואות בכבודי ושאני מהול ועוד כי פי המדבר אליכם פי׳ בלשון הקודש וכו׳ ואין לו פי׳ כלל דלמה נקט המדבר בה״א ידיעה הא הוי ליה לימנקט מדבר [הוא פותח בקושיא דקדוקית, ש-ה הידיעה לכאורה מיותרת כאן. איזו חשיבות היא באה לתת כאן?] ועוד מה זה שמדבר לשון הקודש הא מסתמא הי׳ בריות בעולם שמדברים לשון הקודש [כמו שעולה מפשט הכתובים, בפרט במעשה שכם, נראה שעברית היתה שפת עמי כנען. מי שמחפש, זו ראיה שעברית היא לשון הקדש. אם כן, מהי ההוכחה בכך שזהו יוסף?] דאל"כ האיך ירדו למצרים דהא הם לא יכלו לדבר בלשון מצרי דהא דברו עמו ע"י מליץ [העובדה שהיה מליץ היא ראיה שהם לא דברו מצרית והם סמכו על כך שיש עוד אנשים שמדברים עברית-כנענית. רואים מכך שיש מליצים שידעו אז מה ששליט מצרים לא ידע. הרי מלכים בדרך כלל ידעו הרבה שפות, ובמצרים דייקא היה החוק שעל המלך לדעת ע שפות,, ובמיוחד את שפת המדינות השכנות.] וגם מילה אינה הוכחה טובה דאפשר שנולד כשהוא מהול  [הרבה נולדים מהולים. אפשר גם לומר שמילה בכלל אינה מנהג זר לגמרי והיו כאלה שמלו, כמו בני קטורה שמלים ובני ישמעאל שחצי מלים. גם ממעשה שכם רואים שברית מילה לא נחשבה לדבר תלוש ולא מוכר.]

[לאור הקושיות הללו הוא יפרש את הפסוק באופן אחר:] ונרא׳ בעזה"י לומר פי׳ על פ׳ זה דהנה בפ׳ מקץ פסוק וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר [שתי מלים מאותו שרש.] אליהם וידבר אתם קשות וכו׳ ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו במסרה איתא ב׳ הכא ואידך גבי איוב ויראו אותו מרחוק ולא הכירוהו [כאשר החברים של איוב באו לנחם אותו הם ראו אותו מרחוק ומרוב הצרות שעברו עליו הם לא מזהים אותו, "ולא הכירוהו".] יש לומר פ׳ על מסורה זה [בעל הטורים מפרש את המסורה כך: "'והם לא הכרהו'. ב' במסורת. הכא. ואידך מרחוק ולא הכירהו (איוב ב, יב). מה התם לא הכירוהו בשביל שנשתנה מחמת היסורין אף כאן לא הכירוהו בשביל שנשתנה שהיה עבד ונעשה שר וגדול בכל הארץ. ומיהו התם לא הכירוהו מרחוק אבל כשקרבו אליו הכירוהו אבל הכא לא הכירוהו כלל שלא העלו על דעתם שיגיע יוסף למעלה כזו".] דהנה קשה קשי׳ גדול׳ האיך לא הכירוהו האחי׳ את יוסף הא רש"י ז׳׳ל כתב כי בן זקוני' הוא לו שהיה זיו איקונין דומה לו וא׳׳כ בודאי כשהי׳ לו חתימת זקן היה דומה טפי ליעקב [הוא מקשה זה על זה משני פרושים של רש"י: במקום אחד רש"י כותב שזיו איקונין של יוסף זהה ליעקב (ו"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"), דבר נדיר ובולט, ואילו כאן הוא כותב שהם לא הכירוהו כי עזב אותם ללא חתימת זקן וכעת היה עם חתימת זקן. לכאורה, כאשר האחים ראו לראשונה את יוסף הם היו אמורים לזהות אותו מיד בשל הדמיון לאביו, כאשר דווקא חתימת זקן עושה אותו עוד יותר דומה ליעקב, אותו הם מכירים עם חתימת זקן (ויש לציין שהלשון דיוקנו של יעקב רומז לסוד הדיקנא, חתימת זקן). אם כן, איך יתכן שבשל חתימת הזקן הם לא הכירו אותו? ] ועוד הא איתא ביפה תואר [פרוש על המדרש.] ויבא יוסף לעשו׳ מלאכתו היה רוצה לעשות עמה אך ראה בגליון שהיה תולה על המטה דמות דיוקנו של אביו ופירש דהיינו דמות דיוקנו ראה ודומה לשל אביו [הוא מביא פשט יפה, שמה שכתוב במדרש שכשבא לעבור עברה עם אשת פוטיפר הוא ראה את דמות דיוקן אביו היינו שלמעשה ראה את ההשתקפות של עצמו במראה שהיתה תלויה מעל מטתה. מכאן ראיה שכבר אז היה דומה לדיוקן אביו.] וזה לא היה אלא מעט קודם [לא כל כך מעט, כא שנים, אבל כעת הדמיון לאביו צ"ל עוד יותר לאחר שנות התבגרות וחתימת זקן. ואולי הפירושש הוא שראית יוסף את אביו בפעם האחרונה לפני מכירתו למצרים היתה מעט קודם לנסיונו עם אשת פוטיפר, ואז ראה בדמותו הואא את דמות אביו ברור, ודמיון זה נשאר ועוד התחזק עם חתימת הזקן] וא׳׳כ האיך לא הכירוהו האחים בדמות דיוקנו שדומה לאביהם

אך נראה לתרץ דאיתא בגמרא אסור להסתכל בפניו של אדם רשע והאחים היו צדיקים גמורים ולא רצו להסתכל בפניו [ויוסף ידע שהאחים היו צדיקים המקיימים את כל דברי הגמרא, בפשיטות וטבעיות, ולא היו מסתכלים בפני אדם רשע.] והוא פי׳ של מסו׳ הא דכתיב וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וכו׳ והם לא הכירוהו פירושו כמו כאיוב דהיינו כשראה יוסף את אחיו מרחוק קודם שהגיעו אליו ויכירם אז תיכף ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות כדי שיחזיקו אותו לרשע ולא יסתכלו בפניו ולכך ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו [כמו באיוב, שהרעים לא הכירו אותו מרחוק דווקא, כהסבר בעל הטורים כנ"ל, כך הכרת יוסף היתה כאשר האחים רק החלו להתקרב אל יוסף והוא זהה אותם מרחוק. מיד יוסף, שידע שהם צדיקים, התחיל לדבר עמם קשות כדי שיחזיקו אותו כרשע ולא יסתכלו בדמותו. יוסף הסתכל עליהם והכיר אותם כבר מרחוק ואילו האחים לא הסתכלו עליו ולכן לא הכירוהו.] אך כשהתודע יוסף אל אחיו אז אמר אליהם והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין דמות דיוקנו שדומה לשל אביו [כשיוסף רצה לגלות את זהותו הוא פשוט אמר להם להסתכל עליו ומיד ראו שהוא בדיוקנו של יעקב.]

ועוד מוכח שאני יוסף כי פי המדבר אליכם דהנה בפ' מקץ פסוק והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם [כאשר האחים מדברים ביניהם על דבר מכירת יוסף – "אבל אשמים אנחנו".] פי' רש״י כשהיו מדברים היה מליץ בינותם [אבל באותה עת לא היה.], והוא דוחק גדול דלא נזכר בפסוק, דהמליץ הלך משם אך נראה לומ׳ כך דהנה קשה למה דיבר יוסף עמם ע׳׳י מליץ הא גם אם דיבר עמם בלשון הקודש לא היה מוכח שהוא יוסף דהא כך כתוב בנימוסי מצרים דכל מלך ממצרים צריך לידע שבעים לשון וגם לשון הקודש בכלל כידוע דהא באמת המלאך [גבריאל] לימד ליוסף שבעים לשון אותו לילה קודם שהמליכו את יוסף אך צריך לתרץ דלכך לא דבר עמם בלשון הקוד׳ שהוא הלשון שהיה דובר עמם בארץ כנען שאז יכירו אותו בקול כמו שאית׳ בגמרא סומא מותר באשתו מפני שהוא מכירה בקול [אם יוסף היה מדבר עברית לא היתה ראיה לכך שהוא יוסף מעצם הדבור בעברית, אבל כן היו מזהים את קולו ולכן הוא דיבר עם האחים על ידי מליץ. רואים שזיהוי בקול מעוגן הלכתית כמו בענין סומא שמזהה את אישתו על פי קולה.] לכך דבר עמם ע"י מליץ דהיינו המליץ דיבר עמם בלשון הקודש ועמו דיבר המליץ בלשון המצרים ולכך לא הכירוהו בקול מפני שדיבר לשון שלא הורגלו [צריך לבדוק אם גם מדעית שינוי של לשון-שפה משנה את אפשרות הזיהוי.. היום אחת מדרכי הזהוי הכי חזקות היא על ידי קול.]. בכך פי׳ הפסוק הוא כך והם לא ידעו כי השומע הוא יוסף וכי תימא היה להם להכירו בקול זה אינו כי המליץ בינותם כנ"ל [שיוסף לא דבר לשה"ק, אלא מצרית, ולכך לא זיהו את קולו.] לפי זה אתי שפיר כי פי המדבר אליכ׳ בלשון הקודש היינו אותו הלשון הידוע לכם [דהיינו שעל ידי שיוסף התחיל לדבר בלשון הקדש האחים מיד זיהו את קולו. לפי זה הרווחנו גם קשר בין שני אופני הזיהוי, הרי בקבלה מוסבר שיחוד קול ודבור היינו יחוד יעקב ורחל, נמצא שהזיהוי על פי קול הוא זיהוי בחינת היעקב שבו, "הקל קול יעקב", ובכך יש תוספת חיזוק לדמיונו ליעקב אביו. גם מובן על פי זה מה שבהתועדו לאחיו הוא מוסיף "[אני יוסף] העוד אבי חי", כדי להפנות את לב השבטים ליעקב אביהם, ובכך לזהות שאכן מי שעומד מולם הוא יוסף אחיהם] ואז שפיר הכירו בקול כי אני יוסף ולכך כתיב בה"א הידיעה [דווקא על ידי פי המדבר אליכם תזהו את קולי. פרוש מופלא וחלק!].

פרי הארץ: שמירת ברית הלשון וברית המעור

גם הויטבסקר בפרי-הארץ על הפרשה מתייחס לפרש"י על הפסוק, אבל הוא מקשה קושיא אחרת ומסביר את הפסוק באופן אחר (כדאי לראות הכל בפנים). מפאת האריכות נקרא רק את עיקרי הדברים:

והנה עינכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם (מה, יב). ופרש"י עיניכם הרואות שאני מהול ככם ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש. ועליו הקשה הרא"ם הרי נשבע יוסף לפרעה שלא לגלות לשון הקודש [ואיך גילה לאחיו שהוא מדבר לשון הקדש?] כדאיתא במס' סוטה (לו ע"ב) והמהרש"א תירץ אצל אחיו שאני [שהגילוי לאחיו לא נכלל בשבועתו.].

[תרוץ זה דחוק בעיני הויטבסקר והוא מסביר הכל באופן אחר:] ולדעתי יובנו באופן אחר בלי שום חילוק בין אחיו לאחרים והוא דהנה ידוע זכות גאולת מצרים על ד' דברים שלא שינו את שמם ואת לשונם וגדורים מעריות וכו' [ולא דברו לשה"ר אחד על השני, לא היו דלטורין ביניהם.] (ויק"ר לב, ה) ובכדי להבין יתבאר מעניןן הרל"א שערים צרופי אותיות והמשכתן (עיין ספר יצירה פ"א) מלבד חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו שהואא פנימית הגלגל וחיותו נקודתו ומרכזו כידוע שמרכז הגלגל הוא חיותו וכן תנועתו בלתי אפשרי כי אם דרך המרכז, לכן נקרא לשון הקודש וישראל עם קדוש בשם גופו של אילן שהוא הנקודה הפנימית וכל צבא השמים וכל הברואים כולם נקראים בשם ענפים המסתעפים מן האילן ונקרא עולם התמורות וכן כל השבעים לשונות והעכו"ם שרשם מעולם התמורות וסוף כל התמורות המה הקליפות [נאמר את תמצית הדברים: הוא מסביר שלשה"ק אינה עברית אלא היא שרש האותיות למעלה, שהוא גם השרש של כל השפות, וכך יוסף דבר עמהם. הוא מאריך להסביר איך כל המציאות יונקת מצרופי אותיות לשה"ק. ההסבר הוא ממש כמו בשער היחוד והאמונה בתניא – כנראה אדה"ז קיבל זאת ממנו או ששניהם קבלו מהמגיד. לכן, כאשר הצדיק אומר מלה מתוך התקשרות לשרשה למעלה הוא ממשיך חיות לתוך הדבר למטה. כאשר מדברים באופן זו זוהי "לשון הקדש", ולא משנה אם מדברים דווקא עברית או שפה אחרת. הצדיק יכול להגיד stone באנגלית מתוך התקשרות לשרש האבן למעלה ולמעשה הוא מדבר בלשון הקדש, שכן גם האנגלית משתלשלתת משרש העליון של האבן. לכן היו צדיקים שדווקא דברו בלועזית ממש, בשפה של מקומם, כמו פולנית (כמוספר על רבי שלמהה מקרלין) – ולא רק אידיש, שהיא שפה יהודית מובהקת – כדי להמשיך חיות עד למטה. הרבי מקאמרנא היה מכוון כוונות על דרך הקבלה, בגימטריאות וכו', במלים בלועזית, בפרט בנוגע לשמות של תרופות.]...

[נדלג לסוף שם מסביר את תמצית הענין:] זהו ענין גאולת מצרים מפני הד' דברים. שלא שינו את שמם להקרא בשם אחר מעולמות התמורה אף על פי שלא קיבלו התורה עדיין רק בקבלה מאברהם אבינו עליו השלום כמאמר הש"ס (יומא כח ע"ב) קיים אברהם אבינו עליו השלום אפילו ערובי תבשילין. נמצא ראובן ושמעון נחתי וראובן ושמעון סלקי וכו' ושלא שינו את לשונם לשון הקדש והמשכתו כנזכר לעיל [ביאור ענין לשון הקדש.]. וממילא שהיו גדורין מעריות ושלא היה בהם דלטורין [עד שבאו דתן ואבירם, אך עד אליהם לא היה כזה דבר בעם ישראל.] שהוא ענין ברית הלשון וברית המעור (עי' ספר יצירה א, ג) המשכות ומכריעין בין עליוניםם ותחתונים. [כעת הוא חוזר לתרץ את קושית הרא"ם:] וזהו דברי יוסף הצדיק עיניכם הרואות שאני מהול ככם, ככם דייקא ולא כערבי מהול ופגום בברית כי פי המדבר אליכם שהיה הנהגתו על דרך לשון הקדש שכן קיבל מאבותיו הקדושים [לשון הקדש ניכר בהנהגת הצדיק ושמירת הברית שלו, "שאני מהול". יוסף אמר להם להתבונן בהנהגתו שהיא על דרך לשון הקדש, היינו שמקושרת לשרש המציאות בעולמות (ולא שדווקא דבר עברית שכאמור אינה סימן מובהק להיותו יוסף), כנ"ל.]. כמאמר (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' וגו'. ועתה אין אנו צריכין לומר שדבר לשון הקדש מפני השבועה [אלא דבר בשפה המובנת להם – יתכן שלדעתו שפת כנען שהכירו כולם אינה לשון הקדש שפרעה לא הכיר – אבל בכוונות ובאופן של הנהגת לשון הקדש.]...

לקוטי שיחות: עומק הערבות היהודית

לסיום נראה קטע משיחה של הרבי[ג] על ערבות. גם כאן, לא נראה הכל אבל כדאי לקרוא בפנים. הרבי מחדש שהערבות בישראל, מה שכל ישראל ערבים זה לזה, היא לא רק ברוחניות אלא יורדת גם עד הגשמיות, שיהודי אחד יהיה ערב בגשמיות ליהודי אחרר (כמו להיות ערב לחובות כספיים של אחרים):

ד. עפ"ז יש לבאר הטעם (הפנימי) שדין ערבות בממון נלמד (לדעת רב הונא) מערבות דיהודה דוקא [יש מחלוקת בגמרא מהיכן נלמד דין השעבוד של ערב בערבות ממון ולדעת רב הונא הוא נלמד מערבות יהודה לבנימין.] — דיש לומר, שערבותו על בנימין מורה על אופן מיוחד בערבות, שהיא תוצאה מאופן נעלה ביותר באחדות ישראל, ומצד דרגא זו באחדות נמשכת האחדות גם בעניני הרשות (והגשמיים) של ישראל.

ויובן זה בהקדם תוספת ביאור בהא דכל ישראל ערבים ומעורבים זב"ז, דנת"ל שהוא כמו האדם שיש לו ראש ורגל כך כל ישראל ביחד נקראים אדם אחד וקומה אחת — שכשם שה"אחדות" שבאברי הגוף יש בה כמה אופנים כ"ה גם באחדות דישראל:

א) שלימות הגוף תלוי' בזה שישנם בו כל האברים, כי כשחסר אחד מהם, אף אם הוא האבר הפחות ותחתון ביותר, כל הגוף אינו גוף שלם [זו דרגה אחת, שהשלמות של הגוף תלויה בקיום כל הפרטים.].

ב) למעלה מזה הוא — שכל אברי הגוף משלימים זא"ז, כי כולם צריכים זל"ז, וכמו שעל ידי הקזת הדם ברגל יתרפא הראש, וכן הרגל מעמיד את הראש ומוליך אותו, אשר מצד ענין זה נק' הרגל ראש והראש רגל (כי בענין זה מקבל הראש מן הרגל), וכל אבר הוא "ראש" מצד מעלתו הפרטית שהוא משפיע בשאר כל האברים, ועד באופן ש"לא ימצא בהם ראש וסוף" [גם זו עדיין דרגה נמוכה של ערבות, שבאה מצד הצורך של כל חלק בשאר החלקים, ומצד אותו צורך כל חלק נעשה ראש לענין אחד.].

אבל בשני אופנים אלו עדיין ישנה התחלקות בין האברים, דלא מיבעי באופן הא', ששלימות הגוף תלוי' בזה שישנם רמ"ח אברים, שזהו דוקא כשיש גם רמ"ח אברים מחולקים, היינו שיש בו כל הרמ"ח מעלות פרטיות של כל הרמ"ח אברים, שעל ידי כולם יחד נוצרת "קומה אחת שלימה"; אלא גם לפי האופן הב', שלא ניכרת כ"כ מעלתו של אבר אחד על זולתו, שהרי כולם הם "ראש" [ולכן יש צד השווה בכולם.] — מ"מ, מעלתו של כל אבר היאא רק בענינו הפרטי, במה שהוא מחולק מחבירו [וממילא שתי הדרגות אינן מגלות את שלמות הערבות. הדרגה השלישית מגלה את תכלית הערבות:].

אבל אמיתית האחדות שבקומת הגוף היא, כאשר כל אבר מרגיש שעיקר מציאותו וענינו אינו תכונותיו הפרטיות אלא בזה שהוא חלק מגוף האדם בכללותו, שענין זה הוא בכל האברים בשווה, שכולם הם חלק מקומה זו בשווה, ומצד זה הרי הם בהתאחדות גמורה.

[כל הדרגות הנ"ל מתגלות גם בעם ישראל:] וכן הוא גם בהתאחדות דישראל, שכל ישראל ערבין ומעורבים זב"ז, להיותם קומה אחת שלימה, שישנם בזה שלשת אופנים אלו:

א) השלימות דכלל ישראל היא כאשר ישנם כל הסוגים מ"ראשיכם שבטיכם גו'" עד "שואב מימיך".

ב) למעלה מזה — שכל סוג מבנ"י משפיע ממעלתו לשאר כל ישראל, באופן שכל ישראל צריכים זל"ז ומשלימים זה את זה, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף.

ג) האחדות הכי עליונה, זה שכל ישראל הם חלק מכלל ישראל, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו בשווה ממש אצל כולם, וזהו אמיתית הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז, שאין בזה התחלקות כלל (דראש ורגל), וכולם הם כמו נקודה אחת ממש. [וזו הערבות של יהודה לבנימין, ממנה לומד רב הונא על דין ערבות – ערבות שפועלת גם בגשמיות ולא רק ברוחניות. היום כאשר חותמים למישהו ערבות מקוים שהיא לא באמת תמומש בגשמיות...]

ה. ויש לומר, שזהו אחד מהטעמים שדוקא יהודה הי' ערב על בנימין:

ערבותו של יהודה, שנתקשר "בקשר חזק להיות כו' בשני עולמות", היא ערבות עמוקה ביותר, הבאה מצד זה שכל ישראל הם עצם אחד ממש, כנקודה אחת.

ולכן היתה ערבות זו אצל יהודה דוקא, כי עיקר ענינו של יהודה הוא — מלכות [שיהודה הי' מלך שבשבטים, וכן נתברך "לא יסור שבט מיהודה גו' עד כי יבא שילה", שממנו באה מלכות בית דוד שהיא "עיקר המלכות" שבישראל] — ומצד ענין המלכות מתגלה אמיתית האחדות של ישראל, שהם נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות [כמו המושג שמחדש הרוגצ'ובר שיש "גדר נקודה", הכל נקודה אחת בלתי מתחלקת. בלשון הרמב"ם תפקיד המלך הוא "ללכד את העם". לכן הערבות נלמדת דווקא מיהודה, שהוא המלך בשבטים ובו מתגלה נקודת האחדות הכי עליונה בה כל ישראל ערבים ומאוחדים לגמרי.].

וכמבואר במ"א, שהמלך לא זו בלבד שהוא כולל את כל העם (שהוא מלך עליהם), אלא שעל ידו נעשים כל העם למציאות אחת (ולהעיר מלשון הרשב"א "המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין בו"), ומצד זה אין התחלקות בעם ישראל, וכל מציאותם היא רק מציאות המלך.

זהו עיקר הנקודה והחידוש בשיחה שרציתי שנראה, שהערבות בישראל היא מכח המלך והיא יורדת עד לפרטים הגשמיים כמו הלוואה. (יש כאן עוד ספר...) לא נספיק היום, רציתי לדבר על הצרופים של ערב (איך שכל הצירופים של ערב ערבים ומעורבים זהה בזה) ובספר הזה (גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו) מסביר ש-ברע מלך סדום (הצירוף היחיד של ערב שאינו שרש בלשון מקרא, אלאא שם פרטי) מתגלגל ומיתקן ברב עיליש (במעשה של בנות רב נחמן שנשבו כו', עיין שם).

בע"ה

מוצאי ג' טבת ע"ז – ירושלים

פרצוף החגים

שיעור חדשי באנגלית חדש טבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חנוכה ופורים – חגי אברהם ויצחק

חנוכה – חגו של אברהם אבינו

אנחנו רק לפני שעה קלה סיימנו את חג החנוכה ומסביב לעולם יש מקומות שכעת עדיין חנוכה. אנחנו משתתפים כאן מישראל עם כל האנשים סביב העולם. בספרי חסידות שונים[ב] כתוב שחנוכה הוא החג של אברהם אבינו. אפילו שזו המצוה האחרונה מבין מצוות התורה – יש תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן, ביחד כתר מצוות, והמצוה האחרונה היא חנוכה, היא החותם של כל המצוות, האבן היקרה שבה משלימים את הכתר שנותנים לה' על ידי קיום מצות התורה – היא קשורה ליהודי הראשון. היהודי הראשון הוא אברהם אבינו.

מה הקשר בין חנוכה לאברהם אבינו? כתוב "אברהם התחיל להאיר", "עד אברהם היה העולם משמש באפלה". אברהם מסיים האלף השני של העולם, התקופה של "שני אלפים תהו" ואפלה, ואז הוא מופיע ומאיר. אברהם נקרא "ראש כל הגרים" והוא התחיל להאיר את העולם באמונה בה' אחד ובטוב שלו, להשפיע מהמדה שלו – חסד ואהבה – לעולם כולו. זהו המסר של חנוכה. הענין של חנוכה הוא "פרסומי ניסא", לפרסם את הנס של חנוכה, את הנצחון על תרבות יון ועם זאת, ובמיוחד, את הנס העל-טבעי שהשמן שהספיק ליום אחד דלק שמונה ימים.

חנוכה הוא חג של אור, חג של שמן זית. בבית המקדש מדליקים את המנורה בשמן זית זך וחנוכה הוא להאיר את כל העולם באור של התורה בכלל ובפרט באור של פנימיות התורה, כי השמן שבתורה הוא כינוי לרזין דרזין דאורייתא. בסוף כל כתר מצוות התורה חוזרים לחינוך של היהודי הראשון, להקדיש את החיים להפצת תורה – לא רק הממד החיצוני של התורה אלא הממד הפנימי והנסתר של התורה – לכל העולם. זהו המסר המכובד והמשמעותי של חנוכה. שאלו מה עושים כאשר חנוכה נגמר כדי להמשיך אותו. יש לנו משימה למלא במשך כל השנה, עד ששוב נקבל מטען חדש של אנרגיה בחנוכה הבאה. יש בחנוכה שמונה ימים, אנרגיה על טבעית, והוא מטעין אותנו למלא את המשימה של אברהם אבינו להפיץ אור בכל העולם. כשאומרים כל העולם מתכוונים גם לעולם היהודי וגם לעולם הלא-יהודי, כל העולם ממש. בזמן אברהם עוד לא היו יהודים אז כל האור שהוא הפיץ היה לכל האנושות. ה' הוסיף ה בשמו וקרא אותו אברהם כדי שיהיה "אב המון גוים", אב לכל האנושות.

פורים – חגו של יצחק אבינו

אמרנו שחנוכה הוא החג של אברהם. החג מופיע הרבה יותר מאוחר בהיסטוריה, אבל הוא החג של אברהם. יש שני חגים דרבנן – פורים וחנוכה. לפי ההיסטוריה פורים קודם לחנוכה אבל במעגל השנה חנוכה בא לפני פורים. מה עושים אחרי חנוכה? מתכוננים לפורים, החג הבא שיגיע במעגל השנה. אלו שני החגים דרבנן שבאים אחרי שלשת הרגלים של התורה, בנוסף לשבת ושאר המועדים מדאורייתא. כמו שחנוכה שייך לאברהם, שהפיץ אור לכל העולם, "פרסומי ניסא" של ה' בכל העולם, כך אנו לומדים שפורים הוא החג של בנו, אבינו השני, יצחק אבינו.

למה פורים הוא החג של יצחק אבינו וחנוכה החג של אברהם אבינו? קודם כל, אנחנו יודעים שיצחק אהב לעשות סעודות גדולות ושמחות, הוא אכל ושתה, הוא אהב יין. הוא קרא לבנו עשו הבכור לצאת לצוד ולהביא לו בשר, לעשות לו מטעמים כפי שהוא יודע להכין, כדי שיברך אותו לפני מותו – הוא רצה לאכול כדי שיהיה לו חשק וכח רוחני לברך אותו. מה עשתה רבקה? רבקה שמעה את השיחה בין האב לבנו והיא לא רצתה שהברכות תלכנה לבכורם עשו אלא ליעקב. לכן אמרה ליעקב להביא לה שני גדיי עזים מהמרעה והיא הכינה אותם ליצחק כמו שאהב – שיהיו בטעם הצבי שיצחק שלח את עשו לצוד לו – ושלחה את יעקב החלק עם בגדי עשו ועם עורות גדיי העזים כדי שיהיה שעיר כמו עשו. יצחק היה עוור ויעקב נכנס אליו ואמר שהוא עשו, יצחק אכל מהמזון, וממש לפני הברכה שהוא ברך אותו כתוב "ויבא לו יין וישת" – לפני שהוא ברך אותו יעקב הביא לו יין. בטעמי המקרא, השירה של הפסוקים, יש טעם מאד מיוחד (טעם הוא גם טעם שטועמים וגם נגינה של שיר התורה) על "ויבא לו יין וישת". אחר שהוא שתה היתה לו התעוררות לברך ומתוך המחשבה שזהו עשו הוא ברך את בנו הצדיק יעקב.

אם כן, הוא אוהב לאכול ואוהב לשתות ומתוך כך הוא מברך אותו – כאילו בטעות – בברכות הכי גבוהות בתורה. זו הדוגמה העיקרית בתורה ל"עד דלא ידע". מה כתוב על פורים? שצריך לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". זו בדיוק המדרגה אליה הגיע יצחק כשהוא שתה מהיין. הוא עצמו הסתפק, שהרי כשהוא משש אותו הוא אמר "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו", זה מצב של ספק קיומי השייך לפורים, המצב שמצווים להגיע אליו בפורים כשלא יודעים מיהו "ברוך מרדכי" ומיהו "ארור המן". מרדכי והמן הם-הם יעקב ועשו, שהרי מיעקב בא מרדכי ומעשו בא עמלק-המן. יצחק שתה והגיע ל"עד דלא ידע" בין שניהם, מאותו מקום הוא מברך, ואלה הברכות הכי גבוהות בכל התורה. "ונהפוך הוא", הענין של פורים הוא להפוך לטובה – הוא חשב לברך את עשו אבל "ונהפוך הוא" והוא ברך את יעקב.

פורים וחנוכה – קירוב הגוים מתוך פחד וקירוב הגוים מתוך אהבה

מה שלמדנו עד כאן הוא שחנוכה (חג של שמן ואור) הוא החג של אברהם ופורים (חג של יין ושמחה) הוא החג של יצחק. דבר מאד מיוחד, ישר ופשוט, לימוד מיוחד שלא כולם יודעים. איך זה מקביל לספירות? הספירות בקבלה הן צנורות האור האלקי בהם ה' ברא וממשיך לברוא ולקיים העולם. לפי הקבלה, אברהם הוא חסד ואהבה, המדה הראשונה בשבע מדות הלב ("שבעת ימי הבנין"), ויצחק הוא גבורה, יראה, שהיא המדה השניה במדות הלב (הוא הבן של אברהם, הממשיך את אברהם, כמו שמדגיש הכתוב – "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"). אברהם הוא אהבה (קו ימין, קו הגימלות-חסדים) ויצחק הוא יראה (קו שמאל, קו העבודה, הכוללת גם יראה – "עבדו את ה' ביראה" – וגם שמחה – "עבדו את ה' בשמחה", סוד "פחד יצחק", מה שהפחד עצמו צוחק, כנודע).

אחד הענינים החשובים בפורים הוא שעל ידי הנס של "ונהפוך הוא" התקיים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". כתוב גם שהגוים רוממו את היהודים כי נפל עליהם "פחד מרדכי"[ג]. אם כן, הרגש העיקרי שהתעורר אצל הגוים בעקבות נס פורים הוא פחד. למי זה מתייחס? יש עוד עדות-עצמית לקשר בין פורים ליצחק, כי המלה פחד עצמה מופיעה בנוגע לתיאור ה' ביחס ליצחק – ה' נקרא "פחד יצחק"[ד]. הוא עבד את ה' ביראה וה' עצמו נקרא "פחד יצחק" – ה' עבור יצחק הוא "פחד" ואותה חויה עצמה יש לאומות בפורים והיא דוחפת את העולם הלא-יהודי להתקרב ליהודים.

חג החנוכה, שבא בהיסטוריה אחרי פורים, הוא הדרך בה משיח יקרב את כל האומות לדרך התורה, שהרי כולם יתקרבו כאשר המשיח יבוא, אבל לא בפחד. פחד הוא הדרך של פורים, החג של יצחק, אבל חנוכה היא החג של אברהם שמדתו אהבה. אמנם חנוכה הוא החג של נצחון המכבים, החשמונאים, על תרבות יון אבל הנס העיקרי הוא נס פך השמן, נס של אור, ואור הוא אהבה, זו הדרך של אברהם (גם גבורת המכבים מעוררת הערכה ומשיכה של אהבה לעם ישראל אצל אומות העולם, לא פחד. והיינו על דרך המלכת אברהם אבינו על ידי כל האומות, מהערכה וכבוד, לאחר נצחונו במלחמת המלכים, "רבים ביד מעטים" כו'). אור מגיע לכל העולם ומושך-ממגנט את כל הנשמות שבאמת שייכות לעולם היהודי דרך אהבה. שני החגים נועדו לקרב את הלא-יהודים לעולם היהודי, אבל חנוכה הוא דרך אהבה, מדת אברהם, ופורים הוא דרך פחד. כשאתה מפחד טוב לשתות... זה ממתיק את הפחד, אבל בסופו של דבר פורים הוא פחד. חנוכה הוא חג של אהבה, של הפצת אור ואהבה. אור ואהבה הן מלים נרדפות. המלה אור היא אהבה, אהבה עצמה היא ר"ת "אור הקדוש ברוך הוא".

חנוכה – נעיצת ההתחלה (אברהם אבינו) בסוף (ביאת המשיח)

התחלנו עם הסבר שני עמודים שמופיעים סמוכים בלוח השנה, שני החגים דרבנן בלוח השנה. היסטורית היה קודם פורים ואז חנוכה. חנוכה היא המצוה האחרונה במצות התורה ובכך היא גם חוזרת להתחלה (לאברהם) וגם רומזת לימות המשיח. הזמן של הבאת בשורת ביאת המשיח הוא חנוכה. מה שעושים אחרי חנוכה הוא להמשיך להביא את בשורת משיח לעולם כי חנוכה הוא החג של הבאת משיח לעולם באהבה.

ב. פרצוף החגים

הקבלה חדשה של חגי השנה

מה שהתחלנו, ונמשיך בו בע"ה הערב (או הבקר, איפה שאתם נמצאים סביב הגלובוס), הוא לקחת את המפתח הזה, שחנוכה ופורים הם אברהם ויצחק, שתי מדות הלב הראשיות, אהבה ויראה, ולפתח אותו לפרצוף שלם. פרצוף שלם היינו התבוננות בכל מועדי השנה לפי סדר הספירות.

זו התבוננות מחודשת, שחנוכה הוא חסד ופורים הוא גבורה, כי בדרך כלל בקבלה כתוב אחרת. לפעמים כתוב באריז"ל שחנוכה הוא נצח ופורים הוא הוד – הספירות שתחת חסד וגבורה – ולפעמים כתוב הפוך, שפורים הוא נצח וחנוכה הוא הוד. יש עוד הרבה דרכים שונות להקביל את מועדי לוח השנה היהודי לספירות. כל חג צריך להתייחס לספירה מסוימת במיוחד. כמו בנשמות, שאמנם יש התכללות וכל נשמה כוללת את כל הכחות וכל הספירות אך עדיין לכל נשמה יש חוש מיוחד עיקרי ובולט שהיא מזוהה איתו (מבין יב החושים שמקבילים ל-יב שבטים ו-יב חדשים).

יש הקבלה אחד לאחד בין הספירות לבין מועדי השנה, אבל כעת, מכיון שהתחלנו עם ההתבוננות שחנוכה ופורים הם חסד וגבורה, נציג דרך חדשה ופשוטה, אולי המבנה הכי פשוט ומסודר, של כל השנה לפי הספירות, כחות הנפש בהם ה' ברא את העולם, החל מהכתר העל-מודע ועד למלכות, מדת הלב השביעית.

כתר: ראש השנה

החג האוניברסלי ביותר

במה מתחילה השנה? ראש השנה, היום הראשון של השנה. ראש השנה הוא החג הכי אוניברסלי של התורה. בחגים האחרים – החל מיציאת מצרים ועד פורים וחנוכה – הנסים שהתחוללו הם לעם ישראל ולכן אפשר לחשוב שהם שייכים רק לעם ישראל. אבל יש חג אחד שודאי שייך לעולם כולו ושכל העולם כולו צריך לקבל אותו – ראש השנה. עמים אחרים חוגגים תחלת שנה אחרת, גויית, אבל ראש השנה של כל העולם הוא היום בו ברא ה' את אדם הראשון, וכל בניו, כל האנושות, צריכים לחגוג את יום ההולדת שלו. זהו היום בו ה' שופט לא רק את היהודים. זהו ראש השנה לכל האנושות וה' שופט בו את כל האנשות. אם כן, אין חג ששייך במפורש לכולם כמו ראש השנה.

שני ימי ראש השנה – פנימיות וחיצוניות הכתר

ראש השנה הוא, כפשוטו, הראש של השנה (לא אומרים 'שנה חדשה' אלא 'ראש השנה'). בקבלה, ראש הוא הכתר. לא רק המודע, השכל של כל הספירות, אלא מה שמעל המודע. השכל מתחיל מ"ראשית", "ראשית חכמה", אבל "ראש" בקבלה הוא כינוי של הכתר שלפני החויה המודעת של ההתחלה. בתורה ראש השנה הוא יום אחד אבל בהמשך הזמן, מזמן בית המקדש, חוגגים את ראש השנה יומיים וגם כאשר משיח יבוא הוא יהיה יומיים. כל החגים הם יום אחד בארץ ויומיים בחו"ל ורק ראש השנה הוא יומיים גם בארץ. אפילו שתופעה זו החלה בהמשך הדורות, לא מן התורה, היא תשאר וגם בעתיד ראש השנה יהיה יומיים. כך היום אפילו בארץ וכך יהיה גם בארץ וגם בחו"ל אחרי שמשיח יבוא ושאר כל החגים יהיו יום אחד כי ארץ ישראל תתפשט לכל העולם כולו. ראש השנה יהיה יומיים לנצח. למה? כי בכתר, ה'ראש', יש שני ממדים, פנימי וחיצוני – עתיק יומין ואריך אנפין, שבנשמה הם מקבילים לתענוג ולרצון אלקיים.

יום הכתרת המלך

מה עושים בראש השנה? מה העבודה של ראש השנה? הכתרת המלך. הכי מפורש שראש השנה שייך לכתר. אנחנו ממליכים את ה' להיות עלינו למלך – זו התחלת השנה היהודית מתשרי, ראש השנה האוניברסלי-היהודי (כל מי שכופר בע"ז ומאמין בה' אחד נקרא יהודי, והרי כל בן נח מוזהר, בשבע מצות שלו, לא לעבוד ע"ז כו'). ראש השנה היהודי-היהודי מתחיל מניסן ("החדש הזה לכם [לכם דווקא ולא לאחרים] ראש חדשים וגו'"), אבל ראש השנה האוניברסלי-היהודי מתחיל מתשרי. מעגל השנה היהודי מתחיל מראש השנה, משני הימים של ראש השנה, שכנגד התענוג והרצון בנפש. מה שמעל שניהם ומאחד אותם הוא אמונה פשוטה והעבודה של שני ימי ראש היא להמליך את ה' ולהניח את הכתר על ראשו כביכול. לא יכול להיות יותר מפורש שראש השנה הוא החג של הכתר.

חכמה: יום כיפור

חג העשור – סוד החכמה

מה בא אחרי ראש השנה? עשרה ימים אחרי א' תשרי בא יום כיפור, יום הכי יחודי ומקודש בשנה, "אחת בשנה". אם ראש השנה הוא הכתר אז בהתבוננות שלנו כעת, בהופעת כל מרחב הספירות בחגי מעגל השנה בצורה הכי חלקה ופשוטה, יום כיפור הוא כנגד ספירת החכמה, ראשית המודע, ההברקה הראשונה של המודע בנשמה.

מה הקשר בין יום כיפור לחכמה? בתורה יום כיפור נקרא "חג העשור". זו הכותרת שהרמב"ם נותן להלכות יום כיפור. למה? הוא "אחת בשנה" (המסכת בתלמוד שדנה בהלכות יום כיפור נקראת "יומא", היום המיוחד בשנה) אבל הוא "חג העשור". למה? כי הוא היום העשירי בתשרי. ראש השנה הוא א' ו-ב' תשרי ויום כיפור הוא י' תשרי. יש קשר עמוק בין עשר למה שקורה ביום כיפור[ה]. זהו החג היחיד שהשם שלו הוא התאריך שלו בחדש, "חג העשור". בקבלה עשר הוא האות י, האות הראשונה של שם הוי', שבין הספירות מקביל לחכמה.

עינויי יום כיפור – מדת הבטול

מה הכח הפנימי של החכמה? בטול. איך הבטול מתבטא ביום כיפור? ביום כיפור יש חמשה עינויים – אכילה, שתיה וכו'. מה המשמעות של עינוי? זה לא משהו שלילי. כפי שנסביר, יום כיפור הוא יום של הרבה תענוג דרך הצום, על כך כתוב "לחיותם ברעב". זה לא רעב שגורם לך להרגיש לא טוב. יש מי שרעבים ביום כיפור, אבל לא צריך להרגיש את הרעב אלא להרגיש את ההתעוררות וההתעלות, היום מעלה אותך להיות מעל הטבע להיות כמלאך ביום כיפור.

חמשת העינויים של יום כיפור הם חמשה סוגים של בטול, הבאים לבטל חמשה סוגים של הרגשת ישות נפרדת, עד שאתה מרגיש בטול אמיתי לה' ולא כישות נפרדת במציאות ("יש ודבר בפני עצמו"). על ידי צום ביום כיפור אנו מגיעים למצב של בטול, 'אני לא כאן'. בטול הוא הכלי לגילוי אחדות ה'. הכתרת ה' היא בראש השנה, אמונה פשוטה שה' הוא המלך, אבל גילוי ה' אחד הוא ביום כיפור. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אומרים בחותם יום כיפור וזה מה שמכפר לך – החויה של אחדות אלקות מוחלט בכל העולם – מה שמסיר מהנפש את כל הפגמים והזוהמה שיצרנו במשך השנה.

"שבת שבתון" וגילוי "אחד האמת" ב"אחת בשנה"

יום כיפור מתייחד בכך שהקדושה של יום כיפור היא כמו שבת. הוא לא רק כמו שבת, שבאה כל שבעה ימים, אלא הוא נקרא "שבת שבתון" – שבת היא קדש ויום כיפור הוא קדש קדשים.

המספר שקשור ליום כיפור הוא עשר, אבל הוא נקרא בתורה אחד, "אחת בשנה", יום של גילוי אחדות ה' על ידי הבטול. בספר התניא כתוב בשם רבו המגיד ממזריטש ש"אחד האמת" מתגלה רק בחכמה. זה בדיוק מה שקורה ביום כיפור, האחדות מתגלה ביום הצום-הבטול של השנה והיא שמנקה ומכפרת על כל הפשעים. בקבלה, שבת היא חכמה, כל שבוע, כל שבעה ימים יש בשבת הארה של חכמה. יום כיפור – "שבת שבתון", "חג העשור", "אחת בשנה" – הוא החויה האולטימטיבית של חכמה, שפנימיותה בטול ובה מתגלה "הוי' אחד".

בינה: סוכות

בינה-אמא ב"זמן שמחתנו" ובמקיפיי הסוכה

מה בא אחרי יום כיפור? החג הכי שמח בתורה, הכי שמח בשלש הרגלים, חג הסוכות. בונים סוכה, יושבים וגרים בה שבעה ימים, יש מצוה מיוחדת לקחת ארבעת המינים שמבטאים בדרכים שונות את אחדות ה', לחבר אותם ולנענע אותם יחד. לאיזה כח בנשמה מקביל החג הזה? בין יום כיפור לסוכות יש ארבעה ימים שמכוונים בעצמם לפי הקבלה כנגד אותיות שם ה', י-ה-ו-ה – הם גילוי והארה של ה' מיום כיפור. אחרי ששם ה' מתגלה מגיע חג סוכות. חג סוכות הוא החג הכי שמח והוא גם הכי אוניברסלי בשלש הרגלים. כל חדש תשרי הוא אוניברסלי – אמנם יום כיפור הוא יום יהודי כי הוא שבת, "שבת שבתון", אבל זהו חדש אוניברסלי, בחדש הזה ה' שופט את כל העולם. בזמן המקדש כל אומות העולם קבלו שפע וברכה מבית המקדש בחג הסוכות.

שוב, יש ארבעה ימים שבין יום כיפור לסוכות והם הארה של שם הוי' מיום כיפור, כתוב "הוי' בחכמה", ואז מגיעים לספירה המשלימה את החכמה – החכמה היא מח הימין של השכל והבינה היא מח השמאל של השכל. בטול הוא פנימיות החכמה, פרצוף אבא, ושמחה היא פנימיות הבינה, פרצוף אמא. החג הזה הוא "זמן שמחתנו".

על הסכך כתוב בקבלה שהוא מגלה את האורות המקיפים דאמא ("אם הבנים שמחה"). סוכות הוא הזמן לגלות את אמא שבנשמה. כתוב ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", זהו כח שמקיף את כולם יחד בלי הבדל. מי שמקיפה את כל העם כולו הוא אמא, פרצוף אמא.

בסוכות לוקחים ומנענעים יחד את כל ארבעת המינים ושוב כתוב "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים", שוב גילוי של שמחה, שהיא הכח הפנימי של פרצוף אמא. מכל הסבות האלה סוכות, "זמן שמחתנו", שייך לבינה, המשלימה את החכמה, את יום כיפור, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

דעת: שמיני עצרת

יום הזיווג וגילוי הכתר במודע

בסוף סוכות בא שמיני עצרת, החג האחרון של חדש תשרי. שמיני עצרת הוא החג של היחוד, הזיווג בין אור ה' הסובב כל עלמין ואור ה' הממלא כל עלמין, שבלשון הזהר והקבלה היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה. הזיווג הזה, כמו נישואין, מתחולל ביום האחרון של סוכות, שמיני עצרת. בלשון הקבלה ביום זה, שנקרא "יום הקליטה", השכינה מתעברת בכל הנשמות היהודיות שתוולדנה בכל אותה שנה. בשמיני עצרת אנחנו מתפללים לגשם, וגשם הוא סמל לזיווג הזה, תחלת ההריון של נשמות ישראל.

עוד דבר על שמיני עצרת: כתוב שכל הכוונות הרוחניות של ראש השנה חוזרות בשמיני עצרת, רק שבראש השנה הם בדרך של עליה, "רצוא", ובשמיני עצרת כל אותן הכוונות הן בדרך של "שוב", ירידה למטה לחדור למציאות (בסוד "משיב הרוח [להשיב ולסלק את הרוחניות] ומוריד הגשם", כידוע פירוש הבעל שם טוב בזה). מה הביטוי של הכתר (ראש השנה) במודע? דעת (שמיני עצרת). דעת בתורה היא ביטוי של נישואין וזיווג, אז מאד ברור ששמיני עצרת הוא החג של הדעת.

שמיני עצרת הוא גם המשך של שמחת סוכות (גם שמיני עצרת נקרא "זמן שמחתנו"), שמגיעה לשיא בריקודים עם ספר התורה. בתפוצות אלה שני ימים, שמיני עצרת ושמחת תורה, ובארץ זהו יום אחד. כשמשיח יבוא יחגגו יום אחד בכל העולם. עם ישראל מתאחדים עם התורה, כמו נישואין עם התורה. בכל אופן, הגילוי של הכתר בתוך המודע הוא דעת. בעץ חיים, בעץ הספירות, הדעת היא בקו האמצעי (קו ה"נושא הפכים"), בדיוק תחת הכתר. כשמונים רק עשר ספירות לפי קבלה מונים את הכתר או את הדעת. במעגל השנה, כפי שהסברנו, אלה הם ראש השנה ושמיני עצרת, תחלת חגי תשרי וסיום חגי תשרי. בקבלה הכוונות שלהם זהות רק בשני כיוונים שונים ומשלימים.

"רגל בפני עצמו" – "מפתחא דכליל שית"

שמיני עצרת הוא או רגל בפני עצמו או חלק מחג הסוכות וסיום שלו, כמו שאת ספירת הדעת אפשר למנות כספירה בפני עצמה או כחלק ממח הבינה ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"). חז"ל מלמדים[ו] כי "שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב – פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו". ששת הדברים בהם שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו הם בסוד היות הדעת "מפתחא דכליל שית" – מפתח הכולל את שש מדות הלב.

ורמז: ששת הדברים – "פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו" – עולים יחד שש פעמים ברית (סיום שש מדות הלב, ספירת היסוד, ששרשה בדעת), כאשר כל ברית עולה ו פעמים ו פעמים טוב (שם הדעת – אהוה), כך שהכל יחד עולה ו בחזקת 3 פעמים אהוה (וכגרסת רש"י – "פייס לעצמו, זמן לעצמו, רגל לעצמו, קרבן לעצמו, שירה לעצמו, ברכה לעצמו" – עולה הכל 3000, שש פעמים "פרו ורבו", כח הברית).

חסד וגבורה: חנוכה ופורים

חסדים ודינים

מה אחרי שמיני עצרת? החגים שהזכרנו קודם, לפי מעגל השנה אחרי שמיני עצרת מגיעים חנוכה ופורים, חסד וגבורה. גם הגימטריא של חנוכה היא טוב וחסד. פורים הוא לשון פר דינים, כח של גבורה. בעומק, כתוב (בסוף הקובץ "רמח אותיות") על הפיוט "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" שפורים הוא לשון צמצום – ה' עשה שלשה צמצומים כדי להגיע לבסוף למצב של בחירה בעם ישראל. עצם ענין הצמצום שייך לגבורה והבחירה שמאפשר הצמצום – הן בחירת ה' בנו והן הבחירה שלנו בה' (שהיא הבחירה בטוב בכלל) היא ענינו של יצחק אבינו (כמו שהסברנו בשיעור החדשי הקודם באנגלית). בחירת ה' בישראל, שמתגלה בפורים, היא ענין של צמצום – שה' מצמצם-מרכז עצמו לבחור בנו – עומק ענינה של הגבורה.

"שמאל דוחה וימין מקרבת" ביחס לאומות

הכל כאן ממש מתאים וזורם. הסברנו שחנוכה ופורים הם חסד וגבורה ואז התחלנו את החגים מראש השנה וראינו שהסתדר מצוין – ר"ה, יו"כ, סוכות ושמע"צ במוחין ואז מגיעים שני החגים דרבנן שכנגד חסד וגבורה, שתי מדות הלב הראשונות.

הכל מתחיל מהכתר, ר"ה האוניברסלי, וחוזר בקירוב הלא-יהודים על ידי אהבה ויראה. אהבה ויראה הן בסוד שתי ידים, סוד "שמאל דוחה וימין מקרבת" בקבלת גרים, כאשר גם ה"שמאל דוחה" היא בחינה של קירוב, אופן הקירוב של פורים, שקדם היסטורית לחנוכה, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", שממנו מגיעים לעיקר מדת הקירוב, "וימין מקרבת" של חנוכה.

תפארת: פסח

לידת העם-הבן מרחם האם

אם חנוכה הוא חג של אברהם ופורים הוא חג של יצחק החג הבא צריך להיות של יעקב אבינו, חג של ישראל (סבא) ובני ישראל. בתורה החג הבא הוא פסח. אחרי שני חגים דרבנן חוזרים לחג מן התורה. מתחת דעת, שמע"צ, נמצאת התפארת, פסח. מה הקשר בין פסח לתפארת וליעקב? פסח הוא החג בו עם ישראל נעשה עם, "לידת העם". אמרנו שההריון הוא בשמע"צ אבל הלידה היא בפסח. בפסח יצאנו ממצרים ומצרים היא כמו הרחם ממנה נולדנו בפסח.

מה הדימוי הפשוט לכך בקבלה? תפארת שנולדת מרחם האם. בקבלה, כפי שאמרנו קודם, פרצוף אמא הוא בינה. אבל הרגש העיקרי שנולד מהבינה הוא תפארת, רחמים, מדתו של יעקב אבינו ושל עם ישראל בכלל (שהם "רחמנים בני רחמנים"). ביציאת מצרים עם ישראל נקרא "בני בכורי ישראל", כינוי השייך בפרט ליעקב-ישראל שמדתו תפארת. הלידה שלו היא בפסח, "זמן חרותנו". קודם היה "זמן שמחתנו", שמחה-בינה, וכעת יש "זמן חרותנו" – החרות הזו היא לידת עם ישראל כעם.

כל חגי התורה הם "זכר ליציאת מצרים" (וכמו שאומרים גם בקידוש של שבת), זכר ללידת הבן מרחם האם. בליל הסדר אומרים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", יש ארבעה סוגים של בנים וכולם שייכים לתפארת. תפארת היא יפי של הרבה גוונים שונים יחד. תפארת נקראת "בן" בקבלה – קודם היו אבא ואמא וכעת יש בן, ויש ארבעה ממנו, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

שם הוי' בתפארת וכתר המלכות באחורי התפארת

ה' גאל אותנו ממצרים במדת הרחמים שלו, סוד שם הוי' המחולל נסים ונפלאות בעולם, סוד "ושמי הוי' לא נודעתי להם... לכן אמר לבני ישראל... והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי" (ארבעה לשונות של גאולה כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. רק בספירת התפארת יש שם הוי', מדת הרחמים, גם בכלי, כמבואר בכתבי האריז"ל).

עם כל מה שהתפארת היא סוד הבנים הנולדים בליל הסדר – לידת העם מיסוד אמא – עיקר החרות של פסח, "זמן חרותנו", הוא חופש הדבור (פה-סח), המתבטא במצוה לספר ביציאת מצרים ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הדבור שייך למלכות, "מלכות פה", וחופש הדבור הוא בסוד כתר המלכות הנצב באחורי התפארת (בסוד הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים").

נצח: שביעי של פסח

בטחון בה', נצחון (על מצרים), ניצוח (על מקהלת שירת הים) ונצח (אורו של משיח)

בפסח יש שני חגים. החג השני של פסח הוא "שביעי של פסח", החג של קריעת ים סוף בו שרנו את שירת הים – השירה הכי גדולה שהיהודים שרו לה' יחד, הכוללת את כל השירים ששרים לה' (כפי שנוהגים לומר בתיקון ליל שביעי של פסח את כל השירות). כל עם ישראל הוא מקהלה ותזמורת בה כולם שרים לה'. מתי הופכים למקהלה ותזמורת? בשביעי של פסח. כשיש מקהלה צריך מנצח – "למנצח". בקבלה כתוב ש"איהו בנצח" – התפארת מתגלה בספירה הבאה, בנצח (סיום חג הפסח, בגימטריא נצח).

לנצח יש שלשה מובנים – נצחיות, נצחון וגם ניצוח (על תזמורת, על שירה משותפת): השירה המשותפת מופיעה בשביעי של פסח בתזמורת ששרה לה' שיר הודיה. שביעי של פסח הוא גם יום הנצחון הסופי של עם ישראל על גלות מצרים. הנצחון הסופי של ה' הוא בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף. עד אז היינו תחת פחד שמצרים ירדפו אחרינו, אבל השחרור המוחלט והבטחון הגמור בה' – הפנימיות של נצח היא בטחון – הם בשביעי של פסח.

הארת משיח בשביעי של פסח – בשלה עושים סעודת משיח – היא גילוי אורו של משיח, הגילוי של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". הפטרת אחרון של פסח מתארת את הניצוח על כל החיות, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם", ומסיימת בפסוקים "עזי וזמרת יה וגו'" ו"זמרו הוי' וגו'" הרומזים לניצוח התקיף ומלא הבטחון על התזמורת. התוקף המשיחי של הנצח הוא סוד שרש הנצח בפנימיות עתיק (כמבואר במאמרי "באתי לגני"), רמוז בכך ש-נצח עולה ד פעמים יחידה, בחינת משיח). זו ההקבלה לספירה הבאה, נצח. 

הוד: פסח שני

האמונה שאפשר לתקן

מה בא אחר כך? אם לא עשית פסח בהזדמנות הראשונה יש הזדמנות שניה, פסח שני, חדש אחר כך. מה לומדים מפסח שני? שלעולם לא מאוחר מדי, "אין אבוד", תמיד אפשר לתקן. אפילו אם לא עשית פסח כי היית טמא, כי היית בדרך רחוקה יש לך הזדמנות שניה. לכל דבר יש הזדמנות שניה. לאיזו ספירה מקביל החג הזה? הוד.

המסר של היום שלו, פסח שני, הוא שלעולם לא מאוחר, לעולם לא אבוד – גם אם "הודי נהפך עלי למשחית" (והשתלשלות קו שמאל ירדה והניקה את שלש קליפות הטמאות לגמרי), תמיד אפשר לתקן. ספירת ההוד בקבלה היא גם הכח לעשות תשובה (כאשר עיקר המעשה של מצות התשובה הוא הוידוי, משרש הוד), שהכל אפשר לתקן – זה המסר של פסח שני יחד עם לג בעומר שבא בהמשך לו.

שבוע ההוד

אחרי פסח שני בא לג בעומר, היום הכי חשוב בספירת העומר, שהוא "הוד שבהוד". בכל יום יש התכללות בין שתים משבע הספירות שכנגד שבע מדות הלב בארבעים ותשעה ימי ספירת העומר. הוד היינו הודאה למשהו שמעל להבנתי, ההכרה שאיני יכול להבין (הנמשכת מה"עד דלא ידע" של פורים, בספירת התפארת). הוד שבהוד הוא לג בעומר בו מקבלים את סודות התורה (קודם דברנו על הקשר של חנוכה להפצת סודות התורה. בחנוכה אברהם אבינו הוא המפיץ הגדול, "אברהם התחיל להאיר", ואילו בלג בעומר רשב"י הוא המגלה את האור כי טוב, שהיה גנוז בכלי, של נשמתא דאורייתא). הוד שבהוד הוא הודאה בסודות הכי עמוקים בתורה.

מהו פסח שני? הוא גם בהוד, הוא היום הראשון של שבוע ההוד, חסד שבהוד, בספירת העומר. פסח שני מתחיל את ההוד ו-לג בעומר הוא ההוד המושלם, הוד שבהוד. לג בעומר הוא הילולת רשב"י ופסח שני, כמה ימים קודם, הילולת רבי מאיר בעל הנס. על רבי מאיר כתוב בכמה מקומות ש"מודים חכמים לרבי מאיר". אי אפשר להבין את רבי מאיר, הוא מדי עמוק, אבל מודים שהוא ודאי צודק. השכל שלו הוא משהו אחר לגמרי.

שלישית חגי פסח

יוצא שיש כאן בעצם שלשה חגים ששיכים לפסח – יום טוב ראשון של פסח בתפארת, יום טוב אחרון של פסח בנצח ופסח שני בהוד, הספירות תנ"ה שהן תורה-תפארת ו"תמכין דאורייתא", נצח והוד (בחכמת הצירוף ספירת ההוד משקפת את התפארת – וכן תפארת והוד שניהם לשונות של יפי – פסח שני משקף את פסח ראשון; ההוד הוא ענף הגבורה – פסח שני קשור לחג הפורים, שגם בו יש בשנה מעוברת תופעה של פורים-קטן פורים-גדול כאשר דווקא 'פורים שני', פורים-גדול, הוא העיקר).

התפארת (הנוטה לימין) והנצח (שמימין) הם ימי חג הפסח ממש, בו חמץ אסור במשהו, ואילו ההוד (שמשמאל) הוא פסח שני בו "חמץ ומצה אתו בבית" (אך שביעי של פסח הוא מעין ממוצע בין החג הראשון לפסח שני, שהרי בניגוד לליל החג הראשון בו המצה רשות, וממנו דווקא לומדים לשאר ימי החג). ורמז: מצה, מצה, מצה-חמץ בגימטריא שם הגאולה של פסח – "אהיה אשר אהיה". גם סימן שלישית הספירות של פסח, תנ"ה, הוא בסוד שלשת מילויי שם אהיה בקבלה (קסא, קמג, קנא – אלף הי יוד הי, אלף הא יוד הא, אלף הה יוד הה). תנ"ה רמוז בפסוק "תנה הודך [על השמים]" (הרומז לסיום התנ"ה בהוד).

יסוד: שבועות

"אין אמת אלא תורה"

אחר כך מגיעים, בסיום הספירה, לחג שבועות – השני בין שלשת הרגלים של התורה – "זמן מתן תורתנו". לפי הסדר של הספירות הגענו לספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם" – יש בכל דור צדיק אחד של הדור. למה מתן תורה שייך לספירת היסוד? הכח הפנימי של היסוד הוא אמת. הצדיק האמתי והמוחלט נקרא בזהר "זכאי קשוט". מאיפה באה אמת? הכל התחיל מאמונה, ראש השנה, אבל כעת מגיעים לאמת. הרמב"ם מתחיל עם "יסוד היסודות", ומהו יסוד היסודות? אמת. מהי אמת? "אין אמת אלא תורה". כשה' נותן לנו את התורה בשבועות הוא נותן לנו את האמת, זו האמת. אצל הרמב"ם התורה וכל אמונת ישראל נקראת "דת האמת". מכיון שהתורה היא אמת והאמת היא אחת – כפי שהרמב"ם אומר מאד ברור – היא יכולה להגיע לכל העולם, היא אוניברסלית, שהרי יש אמת אחת ולא הרבה אמתות. זהו הסוד של מתן תורה לעם ישראל ביסוד.

יש דבר מפורסם בחז"ל. הזכרנו בהוד את רבי מאיר ובהוד שבהוד את רבי שמעון. יסוד הוא יוסף הצדיק. בין גדולי האמוראים יש את רב יוסף, בגימטריא משיח (ששייך למשיח בן יוסף), שאמר שהחג המיוחד שלי הוא שבועות. למה? לא כי הוא נולד בשבועות, אבל הוא הסביר "אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא". ביום הזה, שבועות, הג'ו הזה הופך לרב יוסף (ששוה משיח) והוא שייך לספירת היסוד, האמת של התורה.

ספירת היסוד היא המשקפת בלב את ספירת הדעת. כשם שבדעת יש את שמיני עצרת, העצרת של חג הסוכות (בינה), כך במדת היסוד יש את שבועות, העצרת של פסח (תפארת), כאשר "גופא ובריתא חשבינן חד".

מלכות: תשעה באב

חג המלכות – החג של העתיד

החג האחרון הוא מלכות. יש עוד חג בשנה? אם אין עוד חג אין לנו שום דבר עבור המלכות וזה נקרא בקבלה קיצוץ בנטיעות – לחשוב שהמלכות היא לא מכלל שאר הספירות האלוקיות. מלכות היא המציאות כפי שחווים אותה בארץ. כדי לא לקצץ בנטיעות, לא לחתוך את המלכות משאר הספירות, צריך לחשוב יותר עמוק כדי למצוא את החג של המלכות. היה אפשר לחשוב שחג שבועות הוא החג האחרון, אבל צריך למצוא חג של המלכות.

מלכות היא חג של משיח, חג של העתיד. כיום החג הזה הוא הפוך מחג – הוא נקרא מועד, אבל אנחנו רגילים לחשוב על מועד כמשהו שמח – הוא היום הכי עצוב בשנה, תשעה באב. תשעה באב הוא היום של החורבן, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. איך התחיל תשעה באב? מה הדבר הרע הראשון שקרה בתשעה באב? חטא המרגלים. חטא המרגלים הוא מאיסת ארץ ישראל, שהיא המלכות. המרגלים רצו להשאר בחוץ לארץ, במדבר. זו ההתחלה של תשעה באב. אבל הנביא מלמד אותנו שכאשר משיח יבוא תשעה באב יהפוך לחג. הוא יהיה החג הכי שמח, אפילו יותר מפורים, יותר מהכל. זהו החג של המלכות, החג של מלך המשיח (אותיות ישמח כנודע, לשון עתיד, הוא עתיד לשמוח ולשמח את כולם).

חותם התהפכות תשעה באב – חמשה עשר באב

אמרנו ש-לג בעומר בא כמה ימים אחרי פסח שני. מה בא כמה ימים אחרי תשעה באב? ט"ו באב, היום הכי שמח בשנה. מוסבר ששמחת ט"ו באב הראשון היא כי בו פסקו מתי מדבר מלמות. הם הפסיקו למות בתשעה באב (היו אמורים למות ולא מתו), רק שלא היו בטוחים שלא טעו בחשבון החדש, לכן לפני שחגגו חיכו עוד כמה ימים עד שהגיעו לירח המלא והיו בטוחים שעבר תשעה באב. ט"ו באב הוא החותם של התהפכות תשעה באב מרע לטוב.

חמשה עשר באב, היום הכי שמח בשנה, הוא סימן למה שיהיה בעתיד. על המלכות כתוב "רגליה יֹרדות מות", זה המות של תשעה באב (כשחפירת הקברים על ידי עם ישראל והלינה בהם הן ממש הדימוי של "רגליה יֹרדות מות"), אבל הוא יפסיק, "בלע המות לנצח" – מחכים כמה ימים כדי להיות בטוחים שזה באמת קרה וזו השמחה של חמשה עשר באב (יש בדיוק שבעה ימים מתשעה באב ועד לחמשה עשר באב, שבוע שלם של חג בימות המשיח, כמו פסח וסוכות). זו המלכות של השנה. כעת המלכות היא עדיין עצובה, אבל המלכות עתידה להפוך לחג הכי שמח ("כיתרון האור מן החשך" דווקא, "בכל עצב יהיה מותר").

כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות", ולפי זה יש קשר בין פורים (גבורה) לתשעה באב (מלכות) – שני חגים שיש בהם אתהפכא, כל אחד באופן שלו. בפורים מתקיים "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם" ובתשעה באב יש מהפך ממיתה לחיים.

סיכום

התחלנו עם היחס בין חנוכה לפורים וראינו את כל מבנה השנה בהקבלה לעשר הספירות בצורה הכי מתאימה, לפי הסדר הישר. ולסיכום:

שיהיה חנוכה שמח כל השנה!

ג. שאלות ותשובות

מבט כללי על פרצוף החגים

שאלה: מה עוזר לנו לעשות פרצוף של כל החגים?

תשובה: זו שאלה טובה. כל הקבלה שעושים היא יחוד בשכל, ברוחניות היא עושה יחוד, והיחוד מוליד משהו חדש. ההתבוננות שעשינו היום היא דוגמה לכך שלוקחים שני מודלים – מבנה עשר הספירות של הבריאה וכוחות נפש האדם שנברא בצלם אלהים והמבנה של מעגל חגי השנה – וההקבלה ביניהם מתגלה לעינינו, כפי שראינו שוב ושוב, באופן ברור, ישיר וזורם. קודם כל, זה גורם השראה והתעוררות לנשמה, היחוד מאד חזק.

הכל התחיל מחנוכה, חג של אברהם, חג של אור ואהבה, והוא מושך נשמות דרך אהבה (ולא דרך פחד, "כי נפל פחד היהודים עליהם", אלא דרך אהבת היהודים). כל דבר שאנחנו עושים מתחיל ממחשבה, זו הדרך של חסידות חב"ד – צריך לחשוב ואז לדבר ואז לעשות (כך היה אצל אברהם אבינו, ואדמו"ר הזקן של חב"ד אמר שעל ידי הלימוד אליבא דנפשיה של ספר התניא שלו אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו). מתוך היחוד במחשבה נולדות פעולות במעשה.

שאלה: האם הרב יכול לחזור בקיצור על הכחות הפנימיים של הספירות?

תשובה: את רובם אמרנו, אבל אולי לא היה מספיק ברור.

הכחות הפנימיים של הכתר הם תענוג ורצון עם אמונה מעל שניהם, מייחדת אותם ביחד. הכתר הוא ראש השנה.

הכח הפנימי של חכמה, יום כיפור, הוא בטול.

הכח הפנימי של בינה, פרצוף אמא – סוכות – הוא שמחה.

הכח הפנימי של דעת – שמיני עצרת – הוא יחוד, כמו נישואין וזיווג, "והאדם ידע את חוה אשתו".

הכח הפנימי של חסד הוא אהבה, כמו שהדגשנו.

הכח הפנימי של גבורה הוא יראה, כמו שהסברנו.

הכח הפנימי של תפארת הוא רחמים, המדה של יעקב, שנולד – עם ישראל נולד – בפסח.

בשביעי של פסח הכח הפנימי של הנצח הוא בטחון, כפי שאמרנו.

הכח הפנימי של הוד – פסח שני ול"ג בעומר – הוא תמימות. "תמים תהיה" – תהיה פשוט ותמים (ערנסקייט), הודאה במה שמעל להבנת האדם היא ביטוי לתמימות ולפשטות שלו – "עם הוי' אלהיך". לא משנה באיזה מצב היית, כמה רחוק הלכת, תמיד אתה יכול לחזור, תמיד אפשר לתקן.

הממד הפנימי של יסוד, כפי שאמרנו ביחס לשבועות, הוא אמת.

הממד הפנימי של הכח האחרון – שלא הזכרנו וטוב ששאלו, כדי להבהיר למה תשעה באב הוא מלכות – הוא שפלות. תשעה באב הוא יום השפל של השנה, הנקודה הכי נמוכה בשנה. ראש השנה הוא הנקודה הכי גבוהה והנקודה הכי נמוכה הוא תשעה באב, ומכיון שהוא הכי נמוך הוא יכול להתהפך מהכי נמוך להכי גבוה. לכל חדש יש את הכח הפנימי שלו והכח הפנימי של כל חדש אב הוא השפלות. לכן בו היום הכי נמוך בשנה, ותוך כמה ימים מגיעים ליום הכי גבוה. זו המדה הפנימית של המלכות.

כך השלמנו את כל עשר הספירות.

אנשים ונשים בפרצוף החגים

שאלה: הרב חבר את כל הספירות לחגים ולא מעט מהן הרב חבר לאנשים מסוימים. איזה נשים מתחברות לספירות הללו? הרב הזכיר את הקשר של רבי מאיר לפסח שני, שאומר שאפשר לתקן הכל, וידוע שכאשר היו לו שכנים שצערו אותו והוא לא ידע מה לעשות ברוריה אמרה לו שלא יתפלל שימותו אלא שיחזרו בתשובה.

תשובה: דבר ראשון, אין איש בלי אשה. איש בלי אשה זהו עולם התהו, "לא תהו בראה", ה' לא ברא את העולם כדי שיהיו רווקים. מלכי התהו מתו כי לא היו נשואים (בכלל, או לא היו נשואים בצורה מתוקנת). תכלית הכוונה שכולם יהיו נשואים באושר ולבני הזוג יש שליחות משותפת.

אם חנוכה הוא החג של אברהם הוא גם החג של שרה. בדיוק כמו באושפיזין של סוכות. השאלה הזו נשאלת גם על ידי כל אשה שרוצה זכויות-נשים בסוכות. בסוכות מזמינים אושפיזין לסוכה, בלילה הראשון את אברהם, בשני את יצחק, את שבעת הרועים של עם ישראל. שואלים, מה עם הנשים? לא מזמינים נשים לסוכה אלא רק אנשים?! התשובה היא שיחד עם האנשים מזמינים את הנשים, אם יש את האיש יש את האשה.

נשים הן צנועות אז לא צריך להזמין אותן בשמן, הן פשוט נמצאות. אם יש איש יש אשה, בלעדיה האיש הוא לא כלום. בחנוכה יש את אברהם ויש את שרה. אם אברהם הוא כמו המנורה יתכן ששרה היא כמו המכבים, היא מעוררת את הנצחון על היונים. גם אברהם נצח במלחמת המלכים, אבל הוא נשלח על ידי אשתו (כדי להציל את לוט אחיה) – כתוב שההשראה של החילים היא מהנשים שלהם. אברהם הוא חסד ואשתו שרה היא גבורה שבחסד, היא מעוררת את החילים, היא הגבורה של חנוכה. בחנוכה יש גיבורה, יהודית, זהו החג שלה – ג'ודי היא הגבורה של חנוכה והיא הארה של שרה אמנו. שרה ועוד יהודית בגימטריא "אשת חיל מי ימצא" ("אשת חיל" היינו אשה שמעוררת את החילים). אשתו של יצחק היא רבקה, היא דואגת לבעלה כשהוא שותה בפורים, דואגת שהוא לא מגזים-טובע במשקה. כך בכל החגים – לכל איש יש אשה.

שאלה: הרב אמר שמאחורי כל איש יש אשה. רואים היום הרבה נשים נהדרות לא נשואות. יש עצה בשבילן?

תשובה: קודם כל, אני לא הכתובת הנכונה לשאלה הזו. הכתובת היא הקב"ה. מה הוא עושה? כתוב שהוא שדכן. מאז בריאת העולם מה הקב"ה עושה? שידוכים, שלא יהיה משעמם. אז צריך ללכת לשדכן, לקב"ה, הוא הכתובת. ברור שהעצה, שאנחנו תמיד אומרים לאנשים, היא לנסות להיות חלק מקהילה חדשה, לפגוש אנשים חדשים וטובים. שלומדים תורה לשמה, טוב לבוא לשיעורים – אולי תפגשי מישהו שיציע, שישדך, ודרך השיעורים תמצאי את הבעשערט שלך. לשדכן צריך לתת דמי שדכנות, לפעמים צריך לשלם מראש. התשלום לקב"ה כשדכן הוא הרבה מצוות והרבה לימוד תורה. יחד עם כל התשלום מראש, העצה היא להיות יחד עם כלל ישראל. להתחתן היינו להוסיף עוד לבנה בכלל ישראל, חלק מהבנין. בנין הבית הוא לא בנין המשפחה הפרטית שלך אלא חלק מבנין כלל ישראל. ההשתלבות יותר ויותר בבנין הכלל היא העצה הגדולה למצוא את הבעשערט שלך בהקדם. למצוא קבוצה טובה של אנשים להיות ביחד אתם.

שבת קדש ביחס לחגים

שאלה: מה עם שבת? איך היא משתלבת עם הפרצוף הזה? חשבתי שהיא במלכות...

תשובה: הפרצוף שעשינו, ההתבוננות, היא על מעגל החגים של השנה. שבת היא לא חלק מהמעגל השנתי, היא במעגל של כל שבוע. הזכרנו את שבת כשאמרנו שיום כיפור נקרא "שבת שבתון", כי שבת עצמה, יום השבת בכל שבוע, נקרא בקבלה כח החכמה (מוחין דאבא). שבת קשורה גם למלכות, המדה השביעית בלב, כמו ששבת היא היום השביעי שבכל שבוע, אבל האור של שבת הוא חכמה. כתוב שפנימיות החכמה היא פנימיות עתיק (הכח שבפנימיות הכתר), פנימיות התענוג, לכן בשבת יש ענג שבת. החכמה נקראת בזהר "נקודה דנעיץ", נקודה שמופיעה בכל אחת מהספירות – יש נקודה של חכמה בכל אחת מהספירות, ולכן בכל חג יש ממד של שבת, כל החגים בשנה הם אורחים ששבת מזמינה, "מקרא קדש". שבת מזמינה את כולם להשתתף בחויה של אלקות במשך כל השנה – יש נקודת חכמה, נקודה של שבת, בכל אחד מהחגים.

ובתמצית: תקיעת השופר מבטאת את התענוג שבכתר (שופר לשון שופרא), וכשראש השנה חל בשבת ענג שבת הוא במקום התקיעות; יום כיפורים נקרא שבת שבתון והעינוי שלו הוא ענג שבת, כנ"ל; שמחת סוכות קשורה ל"'וביום שמחתכם' אלו שבתות"; היחוד של שמיני עצרת שייך לזמן הזיווג של שבת, זמן עונת תלמידי חכמים; נר חנוכה ("אור המאיר לזולתו") ונר שבת ("אור המאיר לעצמו") מתכללים זה בזה; המשתה והשמחה של פורים הם על דרך קידוש על היין ושלש סעודות בשבת; כל שבת היא "זכר ליציאת מצרים", הפסח הראשון; שירת הים של שביעי של פסח מתבטאת בזמירות השבת (שהן נקודה עיקרית בשבת, כמאמר בעל ה"סידורו של שבת" שאילו היה לו חוש בנגינה היה מנגן כל השבת); כח התשובה של פסח שני הוא בסוד שבת אותיות תשב; האמת של מתן תורה – שלכולי עלמא היה בשבת – מאירה בכל שבת עד שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת; השפלות, פנימיות המלכות, של תשעה באב מתבטאת בכל "שבת מלכתא" בעבודת "שבו איש תחתיו".

שאלה: הרב אמר שיום כיפור נקרא "שבת שבתון" ושזהו יום של "אחת בשנה" בו מגיעים לחויה רוחנית גבוהה דרך צום ושאר העינויים, אבל בשבת רגילה יש ענג שבת דרך אכילה ושתיה. איך מבינים את היחס בין הדברים האלה?

תשובה: אמרנו שביום כיפור אנחנו נעשים כמו מלאכים, אנחנו לא בעולם הזה. בכל שבת ה' רוצה שנהיה בעולם הזה ונחוה את התענוג של העולם הזה, בתוך הגוף. ביום כיפור מגיעים להתפשטות הגשמיות, עוזבים את הגוף, וחווים תענוג רוחני נקי. הדגשנו שהצום והעינוי של יום כיפור הוא לא להרגיש לא טוב אלא חויה של התעלות, תענוג רוחני-אלקי טהור, כמו של מלאך. אנחנו לובשים לבן כמו המלאכים בשמים וחווים ענג רוחני טהור. בחכמה עצמה יש שתי רמות, חכמה שמחיה את העולם הזה ואת התענוג של העולם הזה, שיש בכל שבת, וחכמה פנימית, תענוג רוחני שיתגלה רק בעתיד, בו "אין אכילה ואין שתיה" ואנחנו רק נהנים מזיו השכינה, זו המדרגה של "שבת שבתון" שתהיה לעתיד, ה"מעין עולם הבא" שכבר קורה ביום כיפור.

החגים לעתיד לבוא

שאלה: הרב אמר שבעתיד תשעה באב יהיה החג הכי גדול. איזה חגים, לדעת הרב, יתקיימו לאחר ביאת משיח?

תשובה: אחרי ביאת המשיח כל התורה תשמר באופן מושלם, אז כל החגים יתקיימו. בנקודה מאוחרת יותר, בזמן של תחית המתים לפי דעות מסוימות, כתוב ש"מצוות בטלות" ו"כל המועדות בטלים". ההסבר בחסידות שכל החגים יתכללו בתוך האור הגדול של חנוכה ופורים. לכן התחלנו מחנוכה ופורים, שכתוב שהאור שלהם יאיר יותר גם מכל החגים של התורה. לא צריך לומר שהחגים של התורה יתבטלו לגמרי אלא רק שהאור שלהם יתכלל בתוך אור יותר גדול (כשרגא בטיהרא). יש נקודות שונות בעתיד. יש נקודה של מצוות בטלות, שהיא ודאי אחרי תחית המתים, שעצם המציאות של היהודים – ובעצם זו המציאות של כל האנושות – תהפוך להיות גילוי של אלקות ואז כל המצוות מתכללות בתוכם ומתקיימות מאליהן.

הפצת האור של חנוכה

שאלה: הרב אמר שבחנוכה מפיצים אור ואהבה לכל העולם. איך עושים את זאת בדרך שבאמת תפיץ את האור לעולם?

תשובה: זו השאלה שלנו, אנחנו ודאי לא עושים זאת כמו שצריך והשאלה היא איך עושים זאת הכי טוב שאפשר. כתוב ש"בשעת הסכנה" – כשהיה מסוכן להפיץ תורה בכלל, ועל לימוד לאינם-יהודים, שאולי ימשוך אותם להתגייר, היה עונש מות – "מניחה [את מנורת חנוכה] על שולחנו ודיו". מסוכן להפיץ את האור. זה היה המצב במשך כל הגלות, במשך אלפי שנים. כעת המצב השתנה והרבה יהודים מדליקים בחוץ. בחב"ד, אפילו שעדיין מדליקים בתוך הבית – לא על השלחן אבל בתוך הבית – הרבי עורר להציב מנורות ענק בחוצות העיר, ואפילו משתפים ומכבדים אינם-יהודים בהדלקת המנורה. נעשה מאד ברור שענינו של החג הזה הוא הפצת אור.

איך ללמד תורה לאומות? חנוכה נגמר, בלילה האחרון הדלקנו את כל שמונת נרות המנורה, ומה עושים אחר כך? צריך להפיץ את האור הגדול של התורה בכל העולם כדי למשוך את הניצוצות ששייכים אליו. צריך ללמד תורה, אפילו את סודות התורה העמוקים, לכל באי העולם. זהו המסר של חנוכה. עד כה לא עשינו את זה טוב מספיק, וננסה לבקש מה' לתת לנו את התובנה איך לעשות זאת בדרך הכי טובה שנוכל.

[בחנוכה היה משחק כדורסל גדול שהדליקו בו מנורה והדליקו נרות ואמרו ברכה בשם הרבי והזמינו את כולם לבית חב"ד. אולי זו התובנה איך להפיץ...] כדורסל הוא סופגניה גדולה.

שאלה: מה המשמעות הרוחנית של הדלקת נרות חנוכה משמאל לימין?

תשובה: כתוב שהמקום של המזוזה הוא בימין ונר חנוכה בשמאל. את נר חנוכה מדליקים נמוך, מתחת לעשרה טפחים מהארץ. גם, המקום של המנורה פונה החוצה. לשמאל, נמוך והחוצה יש ענין משותף. את הנרות מדליקים משמאל לימין, כך שהנר החדש הוא דווקא בצד שמאל – החידוש של כל ערב הוא הכי 'מדליק' והוא נמצא בשמאל, למטה ובחוץ. כל הענינים מראים שהמצוה הזו היא הכח להביא את האור למקום הכי שמאל, הכי נמוך, אל החוץ ולמקום החשך. זו המצוה של הארת האור למקום הכי רחוק, שבדרך כלל קשה או כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו. במקום הכי פחות צפוי שיהיה כלי להכיל את האור, לשם דווקא רוצים להביא את האור. משיח אמר לבעל שם טוב שיבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה", למקום הכי רחוק וחוצה, הכי שמאל ולמטה ובחוץ.

שאלה: למה חנוכה ממשיכה לתוך חדש טבת? הרי בזהר כתוב שחדש טבת הוא חדש שהשכינה לא נוכחת.

תשובה: על השאלה הזו כבר ענינו. אמרנו קודם שכל הענין של חנוכה הוא להביא את האור למקומות חשוכים – מהאור לחשך, מימין לשמאל, מהגבוה לנמוך, מהפנים החוצה. כל הניגודים שהזכרנו. היום היה "זאת חנוכה", שבלוח העברי היה ג' טבת. ג טבת בגימטריא אור-אור, בגימטריא "ואהבת". הזמן הזה – אם אתה לא גר בדרום אמריקה או דרום אפריקה... – הוא זמן קר, וצריך להביא את האור והחום של חנוכה לקור. זה כל הלימוד של חנוכה, להביא את האור למקומות רחוקים.

חנוכה – "אשר לרעך"

שאלה: הרב הזכיר 620 מצוות, תריג מדאורייתא ו-ז מדרבנן, כשהאחרונה היא חנוכה. גם בעשרת הדברות יש 620 אותיות שהאחרונה היא ך סופית. האם יש קשר בין האות האחרונה של עשרת הדברות, ך סופית, למצוה האחרונה, חנוכה?

תשובה: יש הרבה חבורים שנכתבו על הקשר בין 620 אותיות עשה"ד ל-620 המצוות. אחד הכי חשובים נקרא "אוצר החיים" של הרבי מקאמארנא. הוא מסביר את הקשר בין כל אות למצוה שמקבילה אליה. האות ך המסיימת מכוונת לזולת הנוכח, "אשר לרעך" – לא לחמוד שום דבר ששייך לזולת, "אשר לרעך". בשתי מלים אלו יש שבע אותיות, כנגד שבע מצוות דרבנן, והן מתחלקות ל-3 ו-4, כשהאחרונה היא חנוכה.

מה עושה האות הזו? מחזירה את מה שמדובר אל הזולת, מי שאתה מדבר אליו. זהו עצמו הסוד של הכתר. האות האחרונה והמצוה האחרונה מחזירות הכל חזרה לכתר עצמו. האות האחרונה היא האבן שמשלימה את הכתר, היהלום שבכתר. מכתירים את ה' בראש השנה. מה הדבר האחרון שעושים כשמכינים כתר? שמים את האבן היקרה בראש הכתר. המצוה האחרונה הזו, חנוכה, היא עצמה האבן בראש הכתר, ואז אתה נותן את הכתר לה'. על כך כתוב "אין כ אלא לכתר", כ תמיד מתייחסת לכתר, ובמיוחד ך סופית. כך אומרים בקדושת כתר "כתר יתנו לך" – לך היינו ל-ך הסופית, "לרעך". כתוב ש"לרעך" מתייחס גם לה', גם הוא חבר שלך ("רעך ורע אביך"), והחזרת משהו לה' היא הסוד של ה-ך הסופית.

עוד דבר יפה, כשאתה מגיע לסוף אתה חוזר להתחלה. המצוה האחרונה של התורה, חנוכה, חוזרת למצוה הראשונה. המצוה הראשונה היא "פרו ורבו", ששוה 500, וזהו הערך של ך סופית. ה-ך הסופית חוזרת למצוה הראשונה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'", למלא את הארץ בדמות של ה' ("להרבות את הדמות"), באור של ה'. והוא סגולה של השמן של חנוכה.

צדיקים נסתרים וצדיקים גלויים בנרות חנוכה

שאלה: ידוע ש-לו נרות חנוכה קשורים ל-לו צדיקים. האם הם קשורים לצדיקים הנסתרים או לצדיקים הגלוים?

תשובה: גם זו שאלה טובה. כתוב שהצדיקים הגלוים רק משקפים את הצדיקים הנסתרים. יש סוד בקבלה של שם בן עב שמות, ש-לו השמות הראשונים שלו מקבילים לצדיקים הנסתרים ו-לו השמות השניים מקבילים לצדיקים הנגלים. הבעל שם טוב הסביר ש"חכם לב יקח מצות" בכל מצוה יש מצוה גלויה ומצוה נסתרת, מצוה במעשה ומצוה בכוונה. כך בכל הדלקת נר יש נר כפול – נר גלוי ונר נסתר (נר נר = ך סופית = פרו ורבו כנ"ל).

בחנוכה צריך להסתכל על הנרות, אסור להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, וצריך לפקוח עינים – הנרות עצמם פוקחים לנו את העינים – לראות את הנרות הנסתרים מאחורי הנרות הגלויים. כמו שאמרנו שמאחורי כל איש יש אשה כך מאחורי כל נר גלוי יש נר נסתר. חנוכה הוא זמן שאם רק תסתכל, אל תנסה להשתמש בהם אלא רק להסתכל, תראה שיש נר בלתי-נראה בתוך הנר הנראה. אז אין רק 36 נרות אלא 72 נרות. יש ספר חסידות שמסביר שיחד עם השמשים יש 44 נרות ופעמיים 44 שוה פח. על כך מביאים את הרמז של "הפח נשבר", פח רומז ל-44 נרות גלויים יחד עם 44 הנרות הנסתרים.

"אמת ליעקב"

שאלה: האם אמת, שהרב אמר שהיא הממד הפנימי של יסוד, לא שייכת ליעקב?

תשובה: הפסוק אומר "תתן אמת ליעקב". לפי זה לפעמים מסבירים שאמת שייכת ליעקב עצמו, לתפארת. אבל הפסוק אומר שיעקב אינו אמת מצד עצמו אלא צריך לתת לו אמת. לכן כתוב בקבלה ש"תתן אמת ליעקב" היינו החבור של תפארת ויסוד. היסוד הוא המשך של התפארת, הברית ממשיכה את הגוף, היא החותם של יעקב. לפי זה, "תתן אמת ליעקב" היינו לתת לו את הבן שלו, יוסף, שמדתו יסוד.

ה-א שלפני ה-כב

שאלה: הרב הזכיר הרבה פעמים את הקשר בין אדם (א שוה 1 ו-דם שוה 44) ל-23 זוגות הכרומוזומים שבגוף. האם ה-23 רומז לכך שתהיה גילוי של אות 23 בנוסף ל-22 האותיות (כמו שיש 22 כרומוזמים ידועים ועוד אחד שמתגלה)?

תשובה: כתוב בקבלה – בפרט אצל הבעל שם טוב, שזה שייך לכוונת השופר וכוונת המקוה לפי הבעל שם טוב, שמוסברות באריכות על ידי אדמו"ר הזקן בסידור עם דא"ח – האות ה-23 היא לא עוד אות אחרת אלא עוד א לפני ה-א (על דרך "חד ולא בחשבן" ביחס ל"עשר ספירות בלימה"). כתוב שלפני האלף-בית יש עוד א, א של הקול הפשוט ולא א של הגית האותיות. ה-א הזו היא הסוד של הקול עצמו היוצא מן הלב (מהבל-להב-הלב) וזו ה-א שיוצאת כאשר תוקעים בשופר, ה-א של הכתר (בחינת "חד ולא בחשבן"). זו האות ה-23. [זו ה-א החסרה של "רשית שנה".] כן, בביטוי "מרשית שנה [ועד אחרית שנה]" אין א, ה-א חסרה בתחלת השנה, וכאשר תוקעים בשופר היא מופיעה.

וביחס לסוד הכרומוזומים, "הקל [קול כלה, אשה מזרעת תחלה] קול [קול חתן] יעקב" – שני הקולות של האיש והאשה מתחברים ומתאחדים כאחד בסוד ה-א של אדם (יחוד מ"ן ומ"ד ע"י הרקיע המחברם – "אל תאמרו מים מים"), קביעת מין הולד (תכונה אחת בלבד), משא"כ שאר הכרומוזומים שנשארים זוגות-זוגות של תכונות בולד, בסוד ה-דם של אדם, וד"ל.

שארית 13 בשמות הספירות (השלמה)

בשמות הספירות יש תופעה מיוחדת, בעלת הסתברות מאד נמוכה, שחמש מתוכן שוות 2-מוד-13 (דהיינו כאשר מחלקים ל-13 השארית 2): בינה = 5 כפול 13 ועוד 2. תפארת = 83 כפול 13 ועוד 2. הוד = 13 ועוד 2. יסוד = 6 כפול 13 ועוד 2. מלכות = 38 כפול 13 ועוד 2.

מה לגבי שאר הספירות? הסברנו בפרצוף שהכתר והדעת הם זוג, כמו תמיד שהכתר הוא בעל-מודע והדעת במודע. כתר-דעת = 84 כפול 13 ועוד 2. הזוג הנוסף שהיה לנו, של החגים דרבנן, הוא חסד וגבורה. חסד-גבורה = 22 כפול 13 ועוד 2. הגימטריא הזו מחזקת את שני הזוגות שכאן (שהם תמיד זוגות  מובהקים).

נשארו חכמה-נצח, יום כיפור ושש"פ, שהם יחד כפולת 13 ללא שארית (0-מוד-13), מספר השראה, אחד פעמים טוב (שתי מלים שמתחלפות באטב"ח). העובדה שזוג אחד הוא כפולת 13 ללא שארית רומזת שבכל שאר הספירות צריך לחפש שארית 13.

13 היינו יגהמ"ר, הכל מתחיל מהכתר, מדות הרחמים מחברות את הימים הנוראים – בין הכתר של ר"ה לחכמה של יום כיפור. את ה-ב, השארית של הכל, לכוון כ-ב רבתי של בריאת העולם, "בראשית" (בראשית במ"ק 13).

בע"ה

ז' טבת ע"ז – כפ"ח

מי השילוח פרשת ויגש

הילולת רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מעלת ז' טבת

לחיים לחיים. היום ההילולא של האיז'ביצער, בעל מי השלוח. בחב"ד זה יום חשוב: יומיים אחרי ה"דידן נצח", בשנת תשמ"ז, בדיוק לפני שלשים שנה – למחרת ה' טבת, ב-ו' טבת, הרבי אמר שיפרסמו בכל העולם שלמחרת, ז' טבת, כולם יכתבו פ"נ כי זהו עת רצון – הוא אמר שמחר יהיה עת רצון לקבל את כל הבקשות והברכות, לכן כדאי שכל אחד ואחד יכתוב פ"נ ומי שבריחוק מקום מכאן יסע למקומות הקדושים, קברי הצדיקים, וישים שם את הפ"נ. כך באמת כאן בארץ למחרת כולם נסעו למערת המכפלה או לקבר יוסף, לכל המקומות הקדושים, ושמו פ"נ לפי הוראת הרבי שזו עת רצון. [ספרו על חסיד בעלז שנפקד אז בשלישיה.] שלישיה כנגד ה-ו-ז טבת. [אחר כך יש שלישיה של ימים לא טובים, ח-ט-י.] מקדים רפואה למכה, כך בכל שנה ושנה.

שוב, היות "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" מחדש, אף על פי שהרבי לא חדש הוראה זו בשנה הבאה – הדבר מובן מאליו, הרשימו נשאר. מכל דבר שבקדושה הרושם נשאר, וכל שכן לפי הכלל של "והימים האלה נזכרים ונעשים". או שזה יום שטוב לכתוב פ"נ ולשים במקומות הקדושים. או, היות שהקב"ה הוא מקו החסד, ש"כח דהיתרא עדיף" ומיקל עלינו כל פעם, כנראה שמספיק לכוון – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", לכוון שאתה נמצא ליד הרבי, ליד הצדיק, ואתה מבקש את הבקשה שלך. זו סגולה מיוחדת של היום, וכ"ש וק"ו שיש פה כמה מנינים של יהודים, שבכלל כל התוועדות היא סגולה להמתקת כל הדינים וקבלת כל הבקשות. אז שיבוא משיח, "דידן נצח" האמתי תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

סוד פקיחת העינים לגאולה – המהפך של התגלות יוסף

נלמד כעת משהו ממי השילוח (חלק שני), בעל ההילולא של היום, משהו על פרשת שבוע:

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה על תעצבו כי למחיה שלחני אלהים לפניכם וגו' בזה מלמד אותנו השי"ת לבל יתיאש שום אדם [אין שום יאוש בעולם כלל, אין אבוד.] אפילו שנדמה לו שהישועה רחקה ממנו מאד וחלילה כל יום קללתו מרובה מחברו [כל יום מרגיש יותר גרוע מאתמול, שהישועה מתרחקת ממנו.] עד כי אפס ממנו הישועה [איך יתחזק?]

ובזה יתחזק אדם שיתן לב לצער השבטים [אם רק יתבונן בסיפור שקוראים בפרשת ויגש, יתן לב, כמה השבטים היו בצער רגע אחד לפני התגלות יוסף. הוא רוצה לומר שנתבונן – להתבונן פירושו לחוות – איך השבטים הרגישו רגע לפני ההתגלות ורגע אחרי ההתגלות, שינוי מן הקצה אל הקצה בן רגע ממש.] שהיה להם בזה העת אשר נתפסו כמרגלים אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב [הם לתומם הלכו לשבור אוכל ופתאום העלילו עליהם שהם מרגלים.] וגם אחרי כל זה [לא די בכך אלא] נאסר שמעון לעיניהם וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין [חזרו עוד פעם והיה עוד סיפור.] ונלקח גם בנימין לעבד [ולא רק שמעון.] ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להוושע [הם היו על סף יאוש גמור. הוא אומר שרגע אחד לפני ההתגלות של יוסף הם היו במצב של יאוש טוטאלי. מהו יאוש? שמרגישים שלא די שהישועה לא באה אלא שאני מרגיש כל רגע נפילה, התדרדרות, שמרגע לרגע המצב נעשה יותר גרוע. אם המצב יציב מילא, אני יכול לקוות שפתאום יתהפך לטוב, אבל אני מרגיש שלא ככה אלא שכל רגע נעשה יותר גרוע. זה יאוש טוטאלי.] והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדוני [עם כל היאוש אמרו שמגיע לנו, ללמד שראשית התהפכות היאוש היא שפלות אמיתית.]

ואחרי כל זה כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן [ברגע אחד הוא אומר "אני יוסף". אובייקטיבית אין שום שינוי במצב בין רגע לפני כן לרגע אחרי כן, רק פתאום יש התגלות.] כי גם קודם הישועה היה נצב לנגד עיניהם כל הישועה [יוסף עמד שם גם קודם. כשהיו בתכלית הנפילה, מרגע לרגע יותר גרוע, מי היה נוכח מול פניהם? הישועה, יוסף (ורמז נאה: ישועה אותיות יהושע, צאצא יוסף).] שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם [כתוב בזהר שיוסף, התגלות יוסף, הוא-הוא ה"ותחי רוח יעקב אביהם" והוא עמד כל הזמן מולם.] זה החיים היה נגד פניהם [כל העת.] רק קודם העת לא הרגישו בזה.

[הוא אומר שזה מוסר השכל עצום. מי הכי מזדהה עם המוסר הזה? הרבי, שאומר שהישועה כאן, מול הפנים, ולא ישתנה כלום – רק ההתגלות. ההתגלות היא ה-א, ה-א תתגלה ותהפוך בן רגע את הגולה לגאולה. התורה הזו, תורה מאד פשוטה, היא תורה של סוד ההתגלות – מה שחסידי חב"ד מאחלים 'התגלות', מהרבי. מה זה? שהישועה נמצאת כאן, מול העינים שלנו. לכן מסיים את התורה הזו:] וכן נקוה כאשר תבוא העת לגלות מלכותו עלינו ולהרים כבוד ישראל יתגלה שהישועה היתה לנגד עינינו רק מצדנו נצטערנו [רק מצדנו יש בעיה, שלא רואים.] ויתקיים הפסוק [בזכריה] כאשר לא זנחתים [ה' לא זונח אותי אף פעם, הישועה מול האף שלי, רק צריך לפתוח את העינים ולראות. כדאי להתבונן בכל הפסוק: "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים והיו כאשר לא זנחתים כי אני הוי' אלהיהם ואענם". הפסוק נותן ליהודה התגברות וליוסף מיחס ישועה, בדיוק מה שקורה בסיפור של התגלות יוסף לאחיו, שבראשם עומד יהודה, ועליו בפרט להתגבר ולא להתיאש.].

זה הסוד של פרשת ויגש, לכן ה' טבת חל בפרשת ויגש. עד כאן מבעל ההילולא. רק להזכיר שהרביים של חב"ד, הרבי הרש"ב והרבי הקודם, היו מאד בידידות עם הנכד של בעל ההילולא, הראדזינער, וכנראה שמאד כבדו את השושלת הזו. לא בכדי שהרבי אמר שהיום הזה הוא יום סגולה לקבלת כל הבקשות.

דרשת מי השלוח על עצמו: "את חג המצות תשמור"

אתמול לכבוד היארצייט איתיאל ספר לי סיפור[ב] – שיספר אותו שוב:

הוא היה חכם עדיף מנביא והיה לו הרגשה בהירה וזכה, ופעם אחת בראש השנה היה בין קהל החסידים שבאו אצלו על ראש השנה איש חסיד אחד בן תורה ויראת שמים אשר נכשל בדעתו לחשוב מחשבות חרטה על מה שנסע על ר"ה לאיזביצא וחשב אולי טוב לפניו יותר שיסע לרבי שאין עליו התנגדות, ותיכף עלה מחשבה אחרת במוחו וחשב הלא אסור להרהר אחר רבו ובתוך כך צמח עוד מחשבה בקרבו: מי יאמר שהוא הרבי שלי, וכה חלפו חליפות עשתנותיו ברבות מחשבות, ולא היה יכול לשית עצות בנפשו, ולבסוף גמר בדעתו לעשות לו סימן בזה: שאם יראה שהרבי מרגיש במחשבותיו אז יידע שהוא הצדיק הדור האמיתי, והרבי אשר תורה יבקש מפיו כי מלאך ה' צבאות הוא.

ויהי אחר ר"ה כשבא זה האיש לפני זקיני ז"ל פתח ואמר לו כתיב בתורה את חג המצות תשמור ודע כי תלמיד חכם נקרא חג, ומצות פי' מצה ומריבה ומחלוקת, וזהו הפירוש את חג המצות את התלמיד חכם שיש עליו מצות ומריבות ומחלוקת אותו תשמור לדבקה בו. זאת אמר לו ופטרהו מלפניו, ואז ידע כי רבו מלאך ה' צבאות הוא ונסע אצלו כל ימי חייו.

היה חשוב לשמוע את כל הלך המחשבה שלו. דבר ראשון הוא אומר שחג הוא תלמיד חכם, בפרט חג המצות. כמה שוה חג המצות? תלמיד חכם. הוא אומר שכל חג הוא תלמיד חכם, אבל בפרט חג המצות. אם המלה חג היא תלמיד חכם, יש רמז אחד שכתוב ש-חג ברבוע פרטי – ח ברבוע ועוד ג ברבוע – שוה חכמה. אבל אם הוא אומר שהוא חכם אפשר לומר ש-חג ר"ת חכם גדול, א גרויסע חכם. אם יש שלשה כאלה, שלשה חגים, שלש רגלים – בראשית שוה שלשה דברים יחד כנודע וגם שוה "שלש רגלים" – כבר יש בית דין מוסמך. חכם גדול שוה 111 (חג שוה 11, כך ש-חכם גדול הוא חג ועוד מאה, שלמות של יפ"י), פלא – הסימן של חכם גדול שהוא "פלא יועץ". בסוף הסיפור הוא אומר דבר פלא, שהחכם האמתי הוא מי שיש עליו הרבה מצות ומריבות. פלא למה צריך להיות ככה. כנראה כי החכם הגדול האמתי מביא את העולם הבא לתוך העולם הזה, כלומר שממשיך את נקודת האמת ואף אחד לא אוהב אותה, אלא אם כן נהפוך את כל העולם הזה לבי הילולא אחד גדול, "בית מרזח" (כפי שלמדנו בתורה הקודמת של בעל ההילולא), ואז כולם יראו את האמת. עד אז אנשים רוצים לחיות עם השקר של העולם הזה ולכן חולקים על הפלא. החכם הגדול הוא הפלא. עד כאן הקדמה.

עיקר הווארט הוא שאם תסתכלו בתורה תראו שיש שני פסוקים של "את חג המצות תשמור", כתוב פעמיים בתורה. הוא אומר ש"חג המצות תשמור" היינו שצריך לשמור, להיות קשור, לאותו צדיק שהוא בבחינת חג המצות. הוא אמר זאת אחרי ראש השנה, סימן שיש קשר גם לראש השנה ועשרת ימי תשובה – קשר בין ראש השנה לחג המצות. ראש השנה הוא היום המיוחד שנוסעים לצדיק. הגם שיש שלש פעמים בשנה שצריך ליראות, מצות ראיה שיש בכל חג, הראשון הוא חג המצות. לפי הווארט שלו, למה צריך להיות כתוב פעמיים בדיוק אותו לשון, "את חג המצות תשמור"? אפשר לומר ככה, שצריך כזה צדיק שגם החרדים חולקים עליו וגם החילונים חולקים עליו, שמכל הצדדים חולקים עליו. לא מספיק שחולקים עליו רק מכיוון אחד, צריך פעמיים "את חג המצות תשמור". [אפשר שגם הוא רב איתם וגם הם רבים איתו...] הוא לא רב עם אף אחד. אבל אפשר לומר גם אחרת, קצת יותר עבודה'דיק, שכמו שחג המצות הוא לשון מצה ומריבה, כפי שהוא כותב, הוא גם לשון מצה לעומת חמץ – חג המצות הוא החג של בטול היש לגמרי, איסור חמץ במשהו. אם יש לנו שני פסוקים מספיק שאחד נפרש לשון מצה ומריבה ומחלוקת ואת השני נפרש יותר על פי חב"ד, ש"חג המצות" היינו אותו תלמיד חכם שהוא בתכלית הבטול, שהוא בחינת אין. נמצא שצריך למצוא אחד כזה שהוא גם בתכלית השפלות והבטול וגם שכולם חולקים עליו. כנראה שהא בהא תליא, פעמיים אותו לשון ממש, "את חג המצות תשמור" – כנראה שזה אותו דבר. [השאלה מה קודם.] מן הסתם קודם הוא אין, ומכיון שהוא גם אין – אם אתה אין, מה אתה מנהיג עדה?! אתה כנראה שקרן, העולם לא יכול לתפוס מי שהוא אין וגם יכול להיות בבחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'", כפי שנאמר על המלך יהושפט, מלך מבית דוד, כשמלכי בית דוד הצדיקים הם בכלל שפלות ואין. עד כאן הסיפור של "את חג המצות תשמור". נאמר טפה אחרת, שמי שהוא בבחינת אין הוא גם עז כנמר, כי הוא לא שם על אף אחד. היות שהוא אין, באופן טבעי לא שהוא 'לא שם' על אנשים מתוך זלזול אלא כי הוא גארנישט. היות שהוא לא שם על אף אחד באמת באיזה מקום כולם נפגעים ממנו ולכן כולם חולקים עליו. אלה שני פסוקי "את חג המצות תשמור" לפי הסיפור הזה. לחיים לחיים.

התחילו לנגן משהו? נגנו "יפרח בימיו צדיק".

האיז'ביצר חי דן שנים, מתק"ס עד תרי"ד. לא ידוע יום ההולדת שלו, אבל היות שצדיקים משלימים את שנותיהם מיום ליום יש לומר שהיום גם יום ההולדת שלו. מה זה קשור? השבט של חדש טבת הוא שבט דן (דן במילוי: דלת נון = י פעמים דן, סוד החדש העשירי), כנראה שהוא קשור לדן. לדן יש את מדת התקיפות, מדה עיקרית אצל האיז'ביצר כנודע. בחב"ד, אדמו"ר האמצעי הוא החבר שלו, גם הוא חי דן שנים, מיום ליום ממש כפשוטו (ועל ידי ההתכללות זב"ז, שניהם יחד הם בסוד "דידן נצח" שעולה ד פעמים דן כנודע).

בע"ה

ט' טבת ע"ז, ש"ק פרשת ויגש – כפ"ח

אור לשמים פרשת ויחי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ד]

[אחרי תפלת מנחה.]

את הספר "אור לשמים" חיבר רבי מאיר מאפטא. הוא היה רבי באפטא אחרי שבעל ה"אוהב ישראל" מאפטא עבר למזיבוז'. רבו המובהק היה החוזה מלובלין (וי"א שהחוזה ייעד את רבי מאיר להיות עיקר ממלא מקומו וממשיך דרכו). נקרא קטע מפרשת ויחי, שהתחלנו לקרוא במנחה:

"אור לשמים" על ברכת דן: התדמות לה' בהמשכת קוים לבריאת העולם

לישועתך קיותי ה' [הוא מפרש את ברכת דן, שהיא הברכה היחידה בה מופיע שם הוי', אחרי 318 פסוקים ששם הוי' לא הופיע בהם. יש כאן פסוק קצר עם 16 אותיות, רבוע של 4. רק שם הוי', "שם בן ארבע אותיות", הוא רבוע של 2; "קויתי הוי'", 9 אותיות, הוא רבוע של 3; ובכל הפסוק יש 4 ברבוע אותיות. הפסוק הוא איזו התעברות של יעקב אבינו בשמשון הגיבור, הקורא לישועת ה' מהפלשתים, כמו שדורשים חז"ל.].

נ"ל כי האדם צריך שהעבדות שלו יהיה דוגמת מעשה בראשית [ה' נתן לאדם כח להיות שותף במעשה בראשית על ידי תורה ומצוות – ממש לברוא שמים וארץ.], וכמו שהיה בבריאות העולם בבריאות שמים וארץ הי' מחשבה קדומה להוי"ה ב"ה [הוי"ה הוא כמובן שם ה', אבל כאן הוא גם רומז למובן של הויה לשון בריאה – הוית המציאות. קודם להוי'ה היתה מחשבה קדומה – תכנון איך ומה לברוא.], הגם שהיה הכל ברגע אחד אעפי"כ בערכינו לשבר את האוזן אנו מדמין כן [ומחלקים את הבריאה לשלבים של מחשבה דבור ומעשה.], וע"י שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם להיטיב לברואיו [כמו שכתוב בעץ חיים.] היה צריך להיות שעשועים שיהיה גילוי עולם ונתהווה הכל מהעלם אל הגילוי [אלו מושגים של הספרים עמק המלך ושערי גן עדן (לשם גם מפנים כאן בהערה). משהו מאוד יחודי לספר הזה, שהוא מביא מושגי קבלה ומבאר אותם באופן של חסידות ועבודת ה'. במושגים של חב"ד יש שלש דרגות לפני הצמצום: יחיד, אחד וקדמון. דרגת "קדמון" היא מה שהוא קורא כאן מחשבה קדומה שקדמה להוי"ה. דרגת "אחד" היא מה שהוא מתאר כעלית הרצון הפשוט לבריאת העולם, לפני שיש ציור ותכנית. ב"אחד" הרצון הוא ממש חלק מה' – אין עדיין ציור של עולם נפרד כמו במחשבה הקדומה שם יש ציור ותכנון לקיום נפרד. למעלה משניהם יש את דרגת "יחיד", בה יש רק את ה' והוא משתעשע עם עצמו בשעשועים עצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו". פה הוא מחדש יסוד גדול בענין השעשועים. יכולתי לחשוב ששעשועים הם לגמרי עם עצמו, בצורה מנותקת מהכל (כמו שמצטייר בתורות המזרח להבדיל, שהן בחינת "קוף בפני אדם"), אבל כאן הוא אומר שמתוך השעשוע מתעורר רצון לברוא עולם. שעשוע של קדושה צריך להיות שעשוע שמוליד רצון בנפש להוציא ולברוא. ולכן מבואר בחסידות, בפרט אצל רבי הלל מפאריטש, שסוד השעשועים הוא בעצם ב"אור המאיר לעצמו" שלפני הצמצום, מוחין ד"אחד", שבעצם מהווים מעבר בין "יחיד" ל"אחד", וכמבואר בסוף חלק ראשון של ספר התניא בענין היכל קדש קדשים של כל עולם שמהווה מעבר בין העולם העליון לעולם התחתון ממנו.].

[כעת הוא עובר לבאר את העבודה שנלמדת משלשת השלבים בבריאה:] כמו כן צריך האדם להעלות עצמו בעבדות שלו מהעלם אל הגילוי שיתגלה בו הוי"ה ב"ה [גם כאן רומז לכח ההוי"ה של ה'. "להעלות עצמו" כאן היינו לא תנועה בנפש דרך עליה אלא דווקא דרך המשכה, להמשיך מלמעלה למטה, מהעלם לגילוי], וז"פ לישועתך – מבחינת שעשועי דמלכא [הוא מפרש את המלה "ישועתך" מלשון שעשוע. שע הוא השער המשותף של 'שעשוע' ו'ישועה'. יוצא מדבריו שהישועה באה מדרגת השעשועים. מי שזקוק לישועה צריך להמשיך אותה מהשעשועים. דרגת השעשועים נקראת "שעשועי המלך בעצמותו" כנ"ל, "שעשועי דמלכא" בלשונו כאן, ולכן ברור שהם שייכים דווקא למלכות ולרצון לגלות ולהשפיע לעולם, כמו שהוא ממשיך לבאר:]. המשיך קווים, וזה קיויתי [קויתי לשון קוים, כמו "קוה אל הוי'", "זה הוי' קוינו לו", "טוב הוי' לקויו" ועוד. מתוך השעשועים צריך להמשיך קו כמו שנראה לקמן בקטע אליו מפנה כאן ההערה. כל קו הוא כמו וקטור, וכדי לברוא עולם צריך להוציא הרבה וקטורים מתוך השעשועים.]. ה' – עד הוי"ה ב"ה, ודו"ק [עד שהאדם בעבודתו נדמה לה' שע"י שמתקשר לשעשוע של ה' ("ישועתך") אז יכול להמשיך קווים ("קויתי") ולהוות עולמות ("הוי'").].

"אור לשמים" שופטים: הצדיק ממשיך מהיחוד שעושה למעלה גם פעולה למטה

נקרא את הקטע אליו מפנה ההערה על "המשיך קוים" כדי להבין יותר את העבודה פה ומהו הקו שצריך להמשיך – פירוש הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", פסוק הכולל את כל התורה כולה כידוע:

תמים תהיה עם ה' אלקיך. דהנה כתיב [פסוק ה"ת" בסוף פרק כ"ה בתהלים (שמסודר ע"פ אותיות האלף-בית), שאומרים כל יום בתחנון:] תום ויושר יצרוני כי קיויתיך, והנה כבר הבאתי דברי קודשו של כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה מלובלין [החוזה מלובלין, רבו המובהק כנ"ל.] על הגמרא הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור [דברי הגמרא קשים, שהרי יוצא שאדם שנותן צדקה לא לשם שמים אלא לצורך עצמו בכל זאת נחשב צדיק גמור?! ההסבר שמובא בדרך כלל (החל מרש"י בגמרא ר"ה ד, א) שבפנימיות הוא ודאי מתכוון לשם שמים, "לבו לשמים", ומעונין במצוה, בנגוד לגוי עליו מבואר ש"כל טיבו דעבדין האומות ע"ג לגרמייהו עבדין". אצל היהודי, אף על פי שבאופן מפורש הוא עושה לשם מטרה אחרת – שיחיה בנו – בכל זאת "הרי זה צדיק גמור". ההבדל ניכר במקרה והתפלה לא התקבלה והילד ל"ע לא התרפא. הגוי "קורא תגר", הוא יבעט ויתחרט שנתן צדקה, ואילו היהודי ישמח במעשה הצדקה בלב שלם.],

ותוכן דבריו הקדושים, דהנה יש צדיקים ומחמת רוב תשוקתם לעבודתו ית"ש אינם משגיחים על זה העולם [מה שבמקרה הקיצוני מכונה 'צדיק אין פעלץ'.], ואין זה עיקר העבדות, והעיקר לתקן למעלה בעולמות העליונים ולהמשיך השפעה בעולם המעשה [תכלית מדרגה זו היינו מה שנקרא 'אין וועלט – אויס וועלט'.], וזה נקרא צדיק גמור [הוא משתמש פה במושגים שמוכרים לנו מהתניא: 'צדיק גמור' ובהמשך גם 'בינוני'. כאן הוא מפרש שצדיק גמור הוא מי שמחבר את הלמעלה לעולם הזה למטה, כמו שהסביר קודם שגם מתוך השעשועים צריך להמשיך קו לעולם כדי לעשות "הויה". באופן כללי יש שני סוגי עבודות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו". הצדיק הגמור כאן הוא בדרגה השניה, שיודע את ה' בכל דרכיו הפרטיים, כולל עניני החולין שלו.], וז"פ הגמרא הנותן סלע לצדקה, ועושה יחוד למעלה [קודם הבנו שהוא סתם נותן צדקה, פה מפרש שעושה גם יחוד עליון אבל] וכוונתו ג"כ שיחיה בני, דהיינו שיהיה טוב גם בזה העולם, הרי זה צדיק גמור [שממשיך קו מהיחוד העליון לעולם התחתון.]. וזה הי' כוונת יעקב כמ"ש אעבדך שבע שנים, דהיינו שכל עבדותי להאיר ולתקן עולם המעשה שבעת ימי הבנין [שגם בעבודת החולין שלו היה מתקן את שבע המדות של עולם הזה על ידי שחיבר הכל ליחודים עליונים.].

[כעת הוא חוזר לבאר את הפסוק:] וזפ"ה תום וישר כי יש בני אדם בינונים והם בבחי' עיגולים [הוא מגדיר את הבינוני בתור עגול. הצדיק הוא קו ואילו הבינוני עגול, לפעמים למעלה ולפעמים למטה...[ה]], כי הנשמה משתוקקת למעלה והגוף למטה, וצריך האדם לקשר עצמו במדת יעקב [שהוא הבריח התיכון, קו התפארת. כמו שאומרת המשנה בשם רבי "איזו היא דרך ישרה כו' כל שהיא תפארת וכו".] ולהמשיך חוט של חסד בעולם [החוט רומז לקו כמו זוג המושגים בקבלה קו וחוט.], דהיינו לתקן הכל למעלה, והעולם העשיה יהיה מקושר בעולם העליון, וז"פ תום שמרומז על בחינת יעקב שמרומז על בחינת איש תם ויושר [שתי בחינות ביעקב, הנזכרים במזמור בלשון "תֹם ויֹשר".], שתמשיך אור הישר בעולם. יצרוני, בחינות אלו ינצרוני שלא אניח שום דבר למטה רק אקשר הכל למעלה [לנצור מתפרש כמו לקשור.]. כי קויתיך, תזכה להמשיך השי"ת בה' [בהערות הוא כותב שיש שתי אפשרויות איך להבין מלה זו: א) יש טעות דפוס וצ"ל ב"ה – ברוך הוא – "השי"ת ברוך הוא". ב) בה' – בהוי', שאם נפרש איך שהסברנו מקודם שרומז לעצם ההויה אז בהחלט מתאים לומר שהמשכת הקו היא לתוך ההויה כלומר על מנת להוות את ההויה.] בקוים ולא בסוד העיגולים [בדרגת צדיק ולא בינוני, שם מ"ה ולא שם ב"ן.]. וזה פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו [סיום פרק כ"ה בתהלים, המשך ל"תם וישר וגו'".], הצדיק כזה [שבבחינת "תם וישר".] יוכל לפדות את ישראל מכל צרותיהם [הוא מפרש את המלה אלקים – "פדה אלהים את ישראל וגו'" – כמתייחסת לצדיק (הגמור) שנדמה לה' (כמו שראינו בקטע הקודם) – בסוד הפסוקים "האלהים עשה את האדם ישר וגו'" ו"אני אמרתי אלקים אתם" – שהוא פודה את ישראל.].

[הוא מוסיף עוד חידוש לגבי מדרגת הבינוני:] וזפ"ה תמים תהיה עם ה' אלוקיך, ותרגומו שלים תהיה בדחולתא דה' אלהיך, דהיינו שתראה להמשיך בחינת יעקב וחוט של חסד בעולם, וזהו תמים תהיה אם תזכה ליראת רוממות [יראה עילאה.] שהיא עם ה', כמו שפרשתי על פסוק ושמר ה' אלוקיך לך את הברית וכו' יעו"ש, כי [מי] שהוא בבחי' עיגולים יש לו צער מהיראה, כי הם [האדם הירא וה' היראוי, וכן האדם עצמו, שבבינוני היינו הנה"ב שלו כמבואר בתניא, והיראה מה' שהוא חווה מצד הנה"א שלו] שני דברים הפכים, אבל מי שממשיך בחי' שהוא אור הישר, יש לו תענוג ונחת מהיראה שהוא עם ה' ודו"ק [יש פה חלוקה מחודשת בין הבינוני לצדיק: אצל הבינוני, כמה שהוא עובד את ה' באהוי"ר, יש לו צער מהיראה – היא פועלת אצלו כווץ. לעומת זאת, לצדיק יש נחת ותענוג מהיראה – בהיותו "עם הוי'" הוא מזדהה עם היראה לגמרי ובאופן טבעי (ב"מודעות טבעית").].

נחבר את שני הפסוקים העיקריים שהוא דורש: "לישועתך קויתי הוי'" "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" = 2500 = 50 ברבוע, גילוי שלם של שער ה-נ, חווית עצם האלוקות מצד גילוי היחידה שבנפש ופעולתה במציאות (בדרך תמים).

"אור לשמים" על ברכת גד: גמילות חסדים – סגולה לשמירה ולהכרתת היצר הרע

נקרא עוד קטע מפרשת השבוע שיש בו למוד חשוב:

גד גדוד יגודינו וכו' [הפסוק עולה 310, שהוא חצי כתר. בקריאת שמע על המטה אומרים את הפסוק הזה ישר והפוך – ביחד כתר בגימטריא – שלש פעמים, רמז לשלשה כתרים.]. נ"ל כי גד ר"ת ג"ומל ד"לים. פירוש שמי שגומל חסד לזרע ישראל בכל כוחו. גדוד יגודינו, אזי כתות של מלאכי השרת ["גדוד"] סובבים אותו ["יגודנו"] ושומרים אותו מכל דבר רע ח"ו [גמילות חסדים היא סגולה חשובה לשמירה (כמו מצות מזוזה. גמילות חסדים ועוד מזוזה = 676, שם הוי' ב"ה ברבוע, סוד "הוי' הוי' אל רחום וחנון...").]. והוא יגוד עקב, פירוש עוד זוכה שמבדיל ומכרית מאתו היצה"ר [וזוכה להיות צדיק.] שנקרא עקב כמ"ש ואתה תשופנו עקב [והוא העקב של עשו הרשע, שבו אוחז יעקב הצדיק – "וידו אחזת בעקב עשו" – שרמוז כאן ב"יגוד עקב". "יגוד עקב" = נקמה, נקמה מעשו הרשע (סוף כל סוף, בחינת "עקב)], ויגד הוא לשון כריתה [לא כמו "גדוד יגודנו", שהוא לשון גדוד ממש] כמו גידי אילנא [לשון הכתוב בספר דניאל, "גֹדו אילנא" דקאי על כריתת נבוכדנאצר, סמל מובהק של היצר הרע). נמצא שהוא היצר הרע הוא העקב של עשו הוא האילנא של נבוכדנאצר, הכל בגימטריא ט"פ יעקב – "את זה לעמת זה עשה האלהים".].

"אור לשמים" ריש מסכת כתובות: המתקת הדינים בנישואין

המחבר היה רב חשוב גם בנגלה. יש כאן בסוף הספר כמה תשובות הלכתיות. יש לנו ספר שרוצים להוציא בשם "באהלי צדיקים", עניני שלום בית מלוקטים מספרי חסידות שונים עם ביאור שלנו. כנראה אין עדיין מספיק מאמרים לספר אז נלמד עכשיו עוד קטע שקשור גם לתחלת המסכת הנלמדת בכולל ובישיבות שלנו (ויש כאן בספר עוד הרבה ווארטים מתאימים):

במתניתין בתולה נשאת ליום הרביעי, והנה הזוהר מקשה והיאך נושאים ביום ד' שהוא מארת חסר [ביום ברביעי נבראו המאורות ובתורה כתוב "מאֹרֹת" בכתיב חסר, שדורשים חז"ל כלשון מארה וקללה, לכן קשה מדוע מתחתנים דווקא ביום רביעי.]. רק שאפשר לתרץ, כי כתיב ועת צרה היא ליעקב וממנו יושע [יש לנו ספר על הפסוק הזה...], כי כך היה שיעבוד בקושי במצרים בחומר ובלבנים בפיתום ורעמסס [היום בקריאת התורה קראנו על רעמסס. רעמסס = ה פעמים אלהים, הערך הממוצע של כל אות, היינו מדת הדין כמו שיתבאר בפנים, רמז לקושי השעבוד. במספר קדמי, רעמסס = ה פעמים פרעה, המשעבד אותנו בעבודת פרך. אלהים (מדת הדין) ועוד פרעה = אמת (אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה", השם של גאולת מצרים. היינו בסוד "לפום צערא אגרא", לפי גודל הצער של גלות מצרים כך גודל השכר של מתן תורה לישראל, גילוי האמת, "משה אמת ותורתו אמת", כמבואר בחסידות], ובעת הגאולה קבצם כל ישראל לשם כמ"ש רש"י על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, וזהו ממנו יושע – כי כשהדינים נמתקו אזי מהם עצמם נעשה תשועה [הוא אומר רעיון מאוד מענין, שכל הנשואין באים כדי לתקן את המקום של הדינים בנפש, לכן דווקא מתחתנים ביום רביעי יום של דין ומארה. לפני שאדם מתחתן הוא תהו. בפרט האשה לפני החתונה מלאה בדינים, לכן הדגש הוא על "בתולה נשאת ליום הרביעי" (ר"ת לבנה כנודע, רמז לתיקון מיעוט הלבנה, בחינת הכלה-בתולה, שהיה ביום הרביעי של מעשה בראשית), מצד האשה דווקא. מכיון שהנשואין הם סוד התקון והמתקה לכן מתחילים אותם ביום של דין – כדי להפך את הדין לרחמים. מתוק הדינים נעשה בספירת הבינה דווקא (בחינת לבנה עילאה, כידוע שחכמה בינה היינו חמה לבנה). איך יוצא שספירת הבינה היא יום רביעי (בו ממתקים את הדין ע"י החתונה)? אם מחלקים את הכתר לשנים, פנימיות וחצוניות, אז לפי הסדר עתיק ואריך הם ראשון ושני, חכמה היא שלישי ורביעי הוא בינה. וכן הוא סוד "עשר ספירות בלימה" בספר יצירה (מקור ראשון של חכמת הקבלה) לפירוש הגר"א, וכדמשמע על פי פשט – "אחת רוח אלהים חיים [פנימיות הכתר, עתיק יומין], שתים רוח [חיצוניות הכתר, אריך אנפין] מרוח [עתיק יומין], שלש מים [חכמה] מרוח [אריך אנפין], ארבע אש [בינה] ממים [חכמה]".], ורעמסס עולה ה"פ אלוקים, שהוא גבורה, וכשבא הגאולה נהפכו מדה"ד למדה"ר. ואיתא קשה לזווגם כקריעת ים סוף, וכשזוכה לזיווג שלו אז בודאי נמתקו הדינים, ובא התשועה דווקא מהם, וזהו נשאת ברביעי דווקא [להורות ולתת כח לכך שדווקא מתוך הצרה – "וממנה יושע".].

או י"ל, כי יום הרביעי הוא מרומז למדת אברהם [מדת החסד, שמתאימה לנשואין. באמת מדת החסד היא המדה הרביעית, כשסופרים או את הכתר או את הדעת.] כמובא בזוה"ק המאמר המתחיל ר' חייא פתח, ולכאורה קשה פירושו [שהרי רביעי הוא יום מארה ודין כנ"ל.]. אבל האמת הוא כך, דאיתא בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים, פי' מחמת קטרוג, שיתוף לי' מדת הרחמים, נמצא אם לא היה מארת חסר עד יום ד' לא היה צריך למדת אברהם, אבל כשבא יום ד' שהוא מארת חסר אז צריך העולם למדת החסד ורחמים של אברהם אבינו ע"ה, וז"פ אמת בזוה"ק [דווקא בגלל הדין של יום רביעי העולם היה זקוק למדתו של אברהם אבינו כך שיוצא שהדין הוא הגורם להתעוררות החסד והרחמים. והנה, "לית כתובה דלא רמי בה תגרא" (על דרך ויכוח השמש והירח ביום הרביעי) ואברהם, מדת האהבה והחסד, ממתיק את הדין.].

לפי"ז יפה כוונו חז"ל שבתולה נשאת ליום הרביעי, שהוא מדת אברהם, שתהיה נוטה כנסת ישראל כלה דלעילא לצד הימין, שיהי' נמתקין הדינין [כדי למתק את הכלה, שרומזת לכנסת ישראל, מתחתנים דווקא ברביעי המעורר את החסד כנ"ל והחסד ממתן ומטה את מדת הדין הטבעית לכוון החסד.]. ולפי"ז ראוי שיהי' בו מעשה החתן והכלה הכל במדת החסד, לכן נותנים לאכול ולשתות וצדקה לעניים [מנהג חשוב להרבות בצדקה ביום החתונה ובחתונה לעשות שולחן לעניים.], שיהי' מעוררים הימין, ועי"ז יתיחדו החתן והכלה שלמעלה ע"י מדת אברהם רחימא, הגם שצריך שמאלו כמ"ש שמאלו תחת לראשי, אעפי"כ יהיה הימין גובר, וזה ימינו תחבקני [שגם בחיבוק הימין עוטף את השמאל. צריך את "השמאלו תחת לראשי" כדי 'להרים את המוחין' כמבואר בדא"ח, אבל גם השמאל הזה עטוף ומחובק על ידי הימין.].

ולכן נותנים לאכול להקרואים על החתונה כל מיני מתיקה, כי נמתקו הדינין, ובפרט מה שעושין לחם מדבש ותבלין שקורין פלאדין [מנהג מיוחד...], שהוא אותיות פלא דין, שידוע שהמתקת הדינים המה בשורשם במקום הפלא אותיות אלי"ף אלי"ף חכמה אלי"ף בינה, ושם נמתק הכל.

מי השילוח קידושין: "האיש מקדש" – "קדש עצמך במותר לך"

לכבוד בעל ההלולא נלמד קטע ממי השלוח. באור לשמים למדנו קטע על כתובות (ובשיעור מיום חמישי, עם ההשלמות, ביארנו את כל הקטעים של מי השילוח על כתובות) וכעת נלמד על קדושין (גם קשור לנשואין):

האשה נקנית מאי שנא הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש וכו' [פרק ראשון מתחיל "האשה נקנית", על פי לשון תורה הקורא לקידושין קנין, "כי יקח" לשון קנין. לעומת זאת, פרק שני מתחיל "האיש מקדש", לשון חכמים הקוראים לקנין זה קידושין. שני הלשונות משלימים זה את זה: "האשה נקנית" "האיש מקדש" = 1681 = 41 ברבוע, סוד השם הקדוש של כב אותיות שמכוונים לפני תקיעת שופר בראש השנה לשם המתקת הדינין והתעוררות רחמים רבים (אנקתם פסתם פספסים דיונסים), סוד "עלה אלהים [מדת הדין] בתרועה הוי' [מדת הרחמים] בקול שופר", וכן סוד "זמרת הארץ" ששלח יעקב ליוסף: צרי דבש נכאת לט בטנים שקדים, מתאים לחתונה לפי הפירוש הנ"ל של בעל אור לשמים.] מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש [ע"י הקדושין-ארוסין האיש אסר את האשה כהקדש.]. ולהבין למה נקרא זאת לישנא דאוריתא ומקדש לישנא דרבנן הלא לישנא דרבנן ג"כ הוא לישנא דאוריתא ובאמת הא לישנא דרבנן לא שייך אלא במקום שיש הוספה על דברי תורה, אבל הכא אין זה הוספה דהא גם מדאוריתא אסר לה אכולי עלמא כהקדש, אכן הענין בזה כענין שאיתא בגמ' כל מילתא דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה [את מי זה בעיקר העסיק? את ילתא אשת רב נחמן שרצתה לטעום טעם של דברים אסורים...] וכן שאשה אסורה לו [לפני שקדשה.] וע"י קידושין מותרת, ולכן לשון חכמים הוא שהאיש מקדש לרמוז שאף במה שמותר לו גם כן יקדש עצמו שלא יהיה משוקע בשום דבר וכמו שמדאוריתא מותרת אשה ע"י קידושין ואיסור פנויה אינו מפורש מדאוריתא, אך בלשון חכמים שהאיש יקדש אשה ובלא קידושין וברכה אסורה עליו וממילא נרמז בזה שיקדש עצמו גם במותר לו מדרבנן [שגם בדבר המותר יקדש עצמו ויפרוש. לכך רומזים חכמים בלשון "האיש מקדש", שהאיש צריך לקדש את עצמו.].

זה ווארט חשוב שגם מופיע כמה פעמים ביין משמח, שבעיקר האיש מקדש את עצמו (והוא "מדרבנן" היינו מכח רבנן, צדיקי הדור וצדיקי הדורות דווקא, שמהם יראו וכן יעשו, "מתי יגיעו מעשי כו'", "מקדש ה' כוננו ידיך", היינו מעשי ידי צדיקים כמבואר בחז"ל), אך בשביל האשה הכל זורם בטבעיות (היינו "נקנית" לשון תורה, לשון היתר כנודע, הותרה בטבע ולא דחויה בכח, וקנין הוא לדעת דווקא, היינו מתוך בחירה חפשית, בחפשיות וטבעיות, שייך ל"מוטבע" שבנפש ועד לגילוי הכוחות הטבועים בעצם הנפש, הקנויים לנפש בעצם, סוד קן צפור, "ביתו זו אשתו", וד"ל). גם בשביל להרות (הריון הוא גם לשון תורה והיתר) חשוב מאד שהאשה תהיה רפויה ורגועה ולא לחוצה (אחר כך בשעת העיבור, לאחר קליטת הזרע ברוגע, היא בעברה מסוימת תוך כדי שמירת העובר), והאיש צריך להיות דרוך (במתח, כמו מתיחת היתר של הקשת, פעולת הדריכה) 'כאילו כפאו שד' (על מנת לירות את הטפה קולע אל השערה ולא יחטיא, סוד האות י המשלימה את אותיות שד לשם הקדוש שדי, שם היסוד-הברית, לשון שדי בה כו').

בע"ה

מוצאי י"ט כסלו ע"ז – בניני האומה, ירושלים

"תורה חדשה מאתי תצא"

התוועדות י"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "יבחר אלהים חדשים"

עיקר הזכות – "כי ברבים היו עמדי"

חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

היום הוא יום ההילולא רבא של הרב המגיד ממעזריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל וחג הגאולה של אדמו"ר הזקן בעל התניא. נוהגים לפתוח את ההתוועדות עם השיר "פדה בשלום נפשי". אדמו"ר הזקן כותב שתוך כדי שהוא אמר את הפסוק הזה הוא התבשר שהוא שוחרר – מיד כשהוא גמר את הפסוק וטרם התחיל את הפסוק הבא. לפני שנשיר זאת ביחד נאמר כמה דברים לגבי הפסוק הזה והשיר הזה.

כתוב "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". עיקר הזכות של דוד המלך, מה שעמד לו להנצל מכל המלחמות שלו – "כל משבריך וגליך עלי עברו" – הוא "כי ברבים היו עמדי", שעם ישראל, כנסת ישראל, היו יחד איתו. חז"ל מפרשים שבמלחמת אבשלום, אולי המלחמה הכי קשה שלו, עליה נאמר הפסוק הזה, "ברבים היו עמדי" הכוונה שאפילו אנשי אבשלום היו מתפללים לנצחונו של דוד. לגמרי נגד הטבע, שהאויב יתפלל על נצחון הצדיק.

שוב, עיקר החידוש ועיקר המסר של הגאולה של החסידות, שהיא גאולת משיח, היא ש"רבים היו עמדי". שכולם, כל עם ישראל, כל כנסת ישראל, הם יחד אתי בתפלה, בלב, בהזדהות. כתוב שיש כלל שצריך את הפרט ופרט שצריך את הכלל. כלל ישראל זקוק ללב. הכלל הוא כמו גוף חי והלב הוא המלך. דוד מלכא משיחא הוא הלב של כלל ישראל. הכלל, הגוף, זקוק ללב, וגם הלב זקוק לגוף, לכל האברים, שהכל יהיה ביחד.

שתי בחינות "רבים" – כלל ישראל ושם אלקים

אם כן, הפירוש הפשוט של "כי ברבים היו עמדי" הוא שכולנו יחד – הלב יחד עם האברים והאברים יחד עם הלב. אבל יש כאן גם רמז שכתוב "כי ברבים היו עמדי", ב-רבים, שתי בחינות של רבים. "רבים" אחד הוא של כנסת ישראל, ומי הוא עוד "רבים"? כתוב – רש"י הביא זאת בפרשה הקודמת – שמתוך השמות של הקב"ה יש אך ורק שם אחד שנגזר בלשון רבים, שם אלקים, השם של בריאת העולם, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הוא גם השם של מדת הגבורה. "חסד אל כל היום", א-ל הוא חסד ואלקים הוא גבורה ושם הוי' הוא רחמים. יש פסוק "אל אלהים הוי' דבר" – חסד, גבורה, רחמים ומלכות. כשהוא אומר "כי ברבים היו עמדי" היינו גם כנסת ישראל, כל היהודים יחד, וגם אותו שם שהוא לשון רבים, שם אלקים, שם הגבורה[ב].

לכאורה שם אלקים הוא גם שם הדין. אם יש קטרוג נגד מישהו, כמו בסיפור של אדמו"ר הזקן שלפני השחרור היה קטרוג על כך שהוא מפיץ רזין דרזין דאורייתא ברבים, בלי לחשב לאן יגיעו הדברים. יכול להיתו קטרוג, קטרוג הוא מדת הדין, שם אלקים, אבל גם שם אלקים הזה – בלשון רבים – הוא ב"כי ברבים היו עמדי", הוא גם אתי. בזכות שגם כנסת ישראל יחד אתי וגם שם אלקים יחד אתי – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ב-רבים היו עמדי".

"יבחר אלהים חדשים"

הנושא שלנו הערב הוא "תורה חדשה מאתי תצא", לדבר על חדוש. צריך לחדש את פני האדמה, צריך לחדש את המלוכה. כתוב "ונחדש שם המלוכה"[ג]. הפעם הראשונה שכתוב בתורה "חדש" היא בבטוי "מלך חדש" (בתחלת חומש שמות). "הכל הולך אחר הפתיחה", החידוש האמתי הוא שיש מלך, ובקדושה היינו דוד מלכא משיחא, "דוד מלך ישראל חי וקים"[ד].

יש פסוק בשירת דבורה בו היא אומרת "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים"[ה]. מה פשט הפסוק הזה? מה פירוש "אלהים חדשים"? יש אלקים חדשים?! אם יש אלקים חדשים כנראה שיש אלקים ישנים... מה זה יכול להיות? מה פירוש "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים"? יש שני פירושים במפרשי הפשט:

הפירוש הראשון הוא שעם ישראל בוחר "אלהים חדשים", "אלהים אחרים", עבודה זרה. ואז, אם איננו נאמנים לאלקים שלנו – "שמע ישראל הוי' אלהינו [יש לנו את האלקים שלנו] הוי' אחד" – צריכים לצאת לקרב, זו סבת כל המלחמות, "לחם שערים". הפשט של "לחם שערים" הוא להלחם בשער, מלחמות של עיירות. כל המלחמות הן כי בוחרים לעצמנו "אלהים חדשים", לא מסתפקים באלקים שקבלנו את האמונה הטהורה והתמימה בו מאבותינו הקדושים, מאברהם אבינו המאמין הראשון. זה הפשט הכי פשוט שמביאים כמעט כל המפרשים[ו].

אבל יש פשט אחר שכתוב במפרשים[ז], שצריך לקרוא "יבחר אלהים" – אלקים, אחד יחיד ומיוחד, הקב"ה ששמו אלקים, הוא "יבחר" בלוחמים חדשים, כי הלוחמים הקודמים שלי כבר 'יצאו לפנסיה' וכעת צריך דור חדש, נוער חדש. זה פירוש שכתוב במפרשים, "יבחר... חדשים" בשביל ה"לחם שערים". אלקים הוא שם הגבורה והמלחמה, כמו שכתוב על מלך המשיח שאחרי שהוא כופה את עם ישראל לחזור בתשובה, מחזק את בדק הבית, הוא לוחם ומנצח ואז פעולתו השלישית היא בנין המקדש. הלוחמים צריכים להיות עם רוח חדשה, עם לב חדש, כמו שנסביר שיש לב חדש ורוח חדשה. "יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים", בשביל להלחם בשערים. זה פירוש שני, שונה לגמרי.

יש גם פירוש שלישי, שהוא כבר של החסידות, שבאמת יש "אלהים חדשים". מה הפירוש? גילוי חדש של אלקות, גילוי שלא היה עד כה כלל וכלל. כשבא הבעל שם טוב לעולם הוא גלה "אלהים חדשים", כמו שהרבי הצמח צדק כותב בדרך מצותיך במצות "אחדות הוי'" שעומק ההסבר של מורנו הבעל שם טוב בענין אחדות ה' לא היה נודע עד כה, הוא חידוש מופלא, "תורה חדשה", "תורה חדשה" באיך לתפוס את אחדות ה' יתברך, איך לקרב את אחדות ה' יתברך לתוך הלב של כל אחד מישראל. הרי בשער ספר תניא קדישא, שאנחנו מתחילים היום ללמוד אותו מחדש, כתוב שהוא "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", לבאר "איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה", עיקר הווארט הוא איך ה' הוא קרוב. כל פעם צריך לחדש, "פנים חדשות באו לכאן", של "קרבת אלהים לי טוב", איך ה' הוא קרוב. על כך כתוב שאנחנו, עם ישראל, צריכים לבחור בכל דור אלקים – שהוא אותו אלקים, ויחד עם זה הוא גם "אלהים חדשים"[ח], גילוי חדש לגמרי של אלקות.

אם כן, יש כאן שלשה פירושים. פירוש ראשון, הכי לא טוב, שבוחרים עבודה זרה. או שה' בוחר לוחמים חדשים. או שאנחנו, שוב חוזר אלינו, שזוכים בזכות הצדיק, בזכות הבעל שם טוב – בכל דור ודור יש אחד – שמגלה "אלהים חדשים". אותם "אלהים חדשים" הם ה"רבים"[ט] ש"היו עמדי".

כל זה הקדמה לכך שנשיר כעת יחד את "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים [עם ישראל רבים ואלקים רבים, ולא סתם אלקים רבים אלא "אלהים חדשים" רבים] היו עמדי". לחיים לחיים.

ב. העמקת תלמידי המגיד

העמקת תלמידי המגיד בדברי תורתו

לפני שנשיר את שני הניגונים המסורתיים שאנחנו שרים של הרב המגיד, קודם נספר סיפור עליו[י]. בעצם זה סיפור על החסידים שלו, שממנו אפשר ללמוד איך צריך לנהוג אצל רבי:

היו לרב המגיד שני תלמידים שבאו פעם לשמוע דברי תורה מרבם. הם הגיעו בבקר, נכנסו ליחידות, ותוך כדי הדיבורים של הרבי עם שני התלמידים האלה הוא אמר להם שלשה עשר ווארטים. ככה כתוב, 13 דברי תורה קצרים. כשיצאו מהקדש הרגישו שני התלמידים האלה כזו התרוממות רוח שאמרו שאין לנו מה להשאר פה – זה רק יכול לטשטש את הרושם, את ה"אלהים חדשים" שקבלנו עכשיו, לכן צריך רק לזכור את שלשה עשר הדברים וללכת הביתה. איך חסידים של פעם הגיעו? הגיעו עם עגלה, שכרו בעל-עגלה, שלפעמים היה יהודי ולפעמים היה גוי. בסיפור שלנו בעל-העגלה היה יהודי פשוט, יהודי של הבעל שם טוב. הם הלכו מיד, אחרי שיצאו מהמגיד, לבעל העגלה שלהם ואמרו שנשים את כל החבילות שלנו, כל מה שהבאנו, על העגלה, ואתה תסע לאטך. אנחנו רוצים ללכת רגלי, אפילו שיקח כמה ימים, ואתה תסע לפנינו עם החבילות שלנו. אם נרצה לפוש כשנתעייף נעלה קצת על העגלה בשביל לנוח, אבל ככה נלך ברגל. למה רצו ללכת ברגל אחרי העגלה? כי רצו בשקט, בנחת, בינם לבין עצמם, לנסות לעכל ולהפנים את הווארטים, את התורות ששמעו מרבם, הרב המגיד.

כל הסיפור הזה היה לפני הצהריים. כבר ב-12 בצהריים הם יצאו לדרך. הם הולכים רגלית, בעל העגלה נוסע לאט-לאט לפניהם, וכך הם הולכים ומדברים ומנסים להבין לעומק, 'דערהער' באידיש, את הדברים ששמעו עכשיו מפי רבם. פתאום הם מצאו עצמם לפנות בקר של היום הבא, כבר אחרי הנץ, ובעל העגלה יוצא ממקומו בעגלה ומתחיל לצעוק עליהם – רשעים! לא רק שלא התפללתם מנחה ולא התפללתם מעריב, כעת אתם גם לא רוצים להניח תפלין. פתאום הם תפסו את עצמם שהם היו במקום אחר לגמרי. שוב, הם התבוננו תוך כדי הליכה, "ובלכתך בדרך", הכל היה בשביל להפנים – שיהיה "אליבא דנפשיה" – את המסרים שקבלו מרבם, מסרים קצרים אבל נוקבים.

יג התורות כנגד יג מדות הרחמים

כתוב בסיפור שמהצהריים עד אור הבקר הם הספיקו לעבור על חמש תורות מתוך שלש עשרה הדברים ששמעו. הם הגיעו רק לחמישי כאשר בעל העגלה יצא וצעק עליהם. אם נקביל את יג הדברים שהם שמעו מהמגיד ל-יג מדות הרחמים – אצל המגיד הכל מכוון, ואם הוא בחר למסור להם יג דברים קצרים מן הסתם כוון אותם כנגד יג מדות הרחמים – אז עד אור הבקר הגיעו עד מדת "אפים" ועד בכלל. מה הן חמש המדות הראשונות? לפי הזהר והאריז"ל "[א] אל [ב] רחום [ג] וחנון [ד] ארך [ה] אפים", שה' מאריך אף גם לצדיקים וגם לרשעים, "אפים" לשון רבים. כשהגיעו לשם יצא בעל העגלה ואמר להם 'רשעים, גם תפילין אתם לא רוצים להניח?!'.

מוסר ההשכל הוא איך צריכים להתייחס לווארט של הרבי. כתוב, בסיפור אחר, שתלמידי המגיד היו חיים חצי שנה עם ווארט אחד. אחרי חצי שנה היו חוזרים לשמוע עוד משהו מפי רבם. כמובן שאנחנו בירידת הדורות, אבל אף על פי כן צריך להתרענן בענין הזה, ללמוד איך צריך לתפוס ביראה עילאה את דבר החכמה ששומעים מפי הרב, דבר חדש לגמרי, "פנים חדשות".

איננו יודעים מה הם יג הווארטים ששמעו אז, אבל שנזכה שה' יגלה לנו את כל ה-יג, מ"אל" עד "ונקה", "'ונקה' לשבים", שנעשה תשובה שלמה, ואז נהיה ראויים לצאת מהגלות, להשתחרר כמו שידוע שהרב המגיד כבר ראה בנבואה את שחרור תלמידו החביב, ואמר לו 26 שנה קודם, מיום ליום, ביום הסתלקותו ש"היינט איז אונזער יום טוב". זכותו יגן עלינו, שנלמד איך להיות חסידים ותלמידים של רבי.

כעת נשיר את שני הניגונים שלו, אחד שעבר במסורת צאצאי המגיד, בית רוז'ין, והשני שעבר במסורת ברסלב. ננגן אותם אחד אחרי השני.

ג. סדר הקבלת רבותינו נשיאינו

מסורת אחת על סדר הנשיאים מהבעש"ט עד הצמח צדק

לחיים לחיים. לגבי המדרגות – הבעש"ט, המגיד, אדה"ז וכו' – יש כמה וכמה שיטות[יא]. בכתבים של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, כתובה[יב] מסורת של חסידים שהבעש"ט הוא פנימיות הכתר, עתיק יומין, והמגיד הוא חיצוניות הכתר, אריך אנפין, שהיחס ביניהם בנפש הוא היחס בין התענוג והרצון בנפש. אחר כך, שלשת הרביים הראשונים של חב"ד הם כנגד חב"ד לפי הסדר – אדמו"ר הזקן כנגד החכמה, אדמו"ר האמצעי כנגד הבינה ואדמו"ר הצ"צ כנגד הדעת "ומכאן והלאה לא שמענו". כלומר, השמועה הזו נמסרה בזמן הצ"צ ומכאן ואילך כל אחד יפתח בעצמו.

לפי מה שאמרנו, שיש קשר מיוחד בין המגיד ל-יג מדות הרחמים, הסדר מתאים מאד, היות ש-יג מדות הרחמים הן יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, לכן יג המדות אצלו הן ענין מאד עיקרי.

סדר הנשיאים לפי רבי אייזיק מהומיל

אבל, לא זו השיטה היחידה. ידוע שהמשכיל הגדול בחסידות חב"ד, רבי אייזיק מהומיל, ששמש 18 שנה אצל אדמו"ר הזקן, ואחר כך בכל נשיאות אדמו"ר האמצעי והרבה שנים לתוך נשיאות הצמח צדק, הסביר את סדר הרביים, צדיקי יסוד עולם, בסדר אחר[יג]. כל אחד מהם הוא המשה רבינו שבדור, המשיח שבדור.

הוא אמר שהבעש"ט הוא כתר בכלל, כלומר כל פרצופי הכתר – גם עתיק יומין, התענוג בנפש, גם אריך אנפין, הרצון בנפש, וגם פנימיות עתיק, רדל"א, שהוא אמונה פשוטה בנפש. הכל הוא מורנו הבעל שם טוב. ואילו הרב המגיד, שהיום יום ההילולא רבא שלו, אומר רבי אייזיק, הוא אבא ואמא דאצילות – הוא פרצופי המוחין, השכל האלקי. לפי ההסבר הזה גם נבין כמה וכמה דברים עמוקים לגבי מהותו של הרב המגיד. כלומר, כל חב"ד – שהייתי חושב ששייך לאדמו"רי חב"ד, ומי יודע זאת יותר מרבי אייזיק, שאם תשאל אותו הוא חסיד חב"ד (הכינוי הזה היה מקדמת דנא), ואף על פי כן הוא אומר שעיקר גילוי השכל האלקי, פרצופי המוחין, אבא ואמא דאצילות, הוא ענין המגיד. אבא ואמא כוללים ארבעה פרצופים, או"א עילאין וישסו"ת, והכל שייך להרב המגיד.

לפי זה אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – הוא כבר אחרי אבא ואמא, פרצוף זעיר אנפין, אבל בתוך פרצוף ז"א יש כמה וכמה מדרגות. יש ז"א כשלעצמו, שהוא פרצוף המדות האלקיות, בעצם מה ש"האבות הן הן המרכבה", אברהם אבינו מרכבה למדת החסד-האהבה של ה', יצחק אבינו למדת הפחד-היראה של ה' ויעקב לרחמים בלב, מדת התפארת. זה פרצוף ז"א סתם, אבל יש מדרגה יותר גבוהה בפרצוף ז"א, מה שכתוב בזהר הקדוש ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – שזעיר אנפין בכתר אחוז ותלוי. אבל הנה, יש עוד מקום בזהר, שכתובה מדרגה עוד יותר גבוהה לגבי פרצוף ז"א, מדות הלב, "ז"א ועתיקא כולא חד", שהז"א ועתיק, פנימיות הכתר, הכל אחד ממש. יותר מ"ז"א בעתיקא אחיד ותליא". אומר רבי אייזיק שהמדרגה הזו של ז"א, מה ש"ז"א ועתיקא כולא חד", הוא אדמו"ר הזקן.

עתיקא הוא כנגד הבעש"ט ואדה"ז היה מכנה עצמו הנכד הרוחני של הבעש"ט. ז"א הוא המדות, והמדות מתייחסות למציאות – ז"א מתייחס למציאות יותר מפרצופי אבא ואמא, שהם "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", וכל שכן פרצופי הכתר. ז"א הוא כבר "ששת ימים עשה הוי'", הכח האלקי שמהווה את המציאות. אז הוא רוצה לומר בזה שאדמו"ר הזקן יותר קשור למציאות מהקודמים לו. ויחד עם זה, כמה שקשור למציאות, "ז"א ועתיקא כולא חד", הוא והכתר, ולא סתם הכתר אלא פנימיות הכתר, התענוג והאמונה, כולא חד ממש. לפי זה, אדמו"ר הזקן והבעש"ט "כולא חד" ממש.

אם ככה אומר רבי אייזיק על אדמו"ר הזקן, מה לגבי אדמו"ר האמצעי? הרי רבי אייזיק היה חסיד מובהק ביותר של הבן. אף על פי שהיה חי שנים אצל האבא, אדמו"ר הזקן, הוא היה כל תקופת הנשיאות של בנו אדמו"ר האמצעי, ועוד בחיי האבא הוא אמר לאבא, לאדמו"ר הזקן, ש"אלקות אני מקבל ממך", "אלהים חדשים" שאמרנו קודם, "חסידות אני שומע ממך, אבל טעם בחסידות" – לקבל טוב טעם, "טעמו וראו כי טוב הוי'", שנסביר בהמשך ש"טעמו וראו" הוא גם "תורה חדשה" – "אני מקבל מבנך בערל". כשהאבא שמע זאת צהבו פניו, זו נחת חסידית. "אלהים חדשים" זה אתה, אני מסתכל עליך, "חסידות אני שומע מפיך, אבל טעם בחסידות אני מקבל מבערל שלך". אם כן, רבי אייזיק היה מאד קשור לאדמו"ר האמצעי. אם כן, מה הוא מסביר לגבי אדמו"ר האמצעי? שאם הבעש"ט הוא הכתר בכלל, כל פרצופי הכתר, והמגיד הוא פרצופי המוחין, ואדה"ז הוא ז"א בדרגה הכי גבוהה, פנימית ועצמית, אז מיהו אדמו"ר האמצעי? פרצוף הנוקבא דאצילות, המלכות דאצילות, כפי שהיא בעולם האצילות.

מי זה הרבי? הרבי העכשוי הוא הצמח צדק, שרבי אייזיק היה יותר מבוגר ממנו – היתה הו"א אצל החסידים לעשות אותו רבי, רק שנזכר בווארט ששמע מהאדה"ז שיעשה חסד עם צאצאיו (והבין שהכוונה שלא יתפוס את הנשיאות), לכן וותר על כך, אף שהיה מבוגר והיה בהחלט ראוי להיות נשיא בישראל – והוא היה כפוף לצ"צ. הוא אומר שהצ"צ הוא גם מלכות, אבל הוא מלכות דאצילות כפי שהיא יורדת ונעשית פרצוף שלם בעולמות התחתונים בי"ע. אם כן, אדמו"ר האמצעי הוא מלכות דאצילות במקומה, באצילות, והצ"צ הוא מלכות דאצילות שיורדת להחיות ולהוות את העולמות התחתונים בי"ע.

כל זה ניתוח של רבי אייזיק, וכשהוא מנתח ודאי צריך להתבונן היטב במה שהוא אומר. רק נאמר את סוף הווארט הזה, שמישהו מהחסידים 'הלשין' עליו בפני בני הצ"צ שכך הוא אומר. כתוב שבני הצ"צ קצת הקפידו עליו, ככה אתה אומר על אבא, שהוא רק מלכות דאצילות שיורדת לעולמות התחתונים בי"ע?! בכל אופן, כך הוא אמר.

השלמת השמועה עד דורנו

רבי אייזיק הסתלק בימי הצ"צ, אך צריך להשלים את השמועה הזו – כמו את השמועה הראשונה – עד ימינו אנו. אחרי הצ"צ יש את הרבי מהר"ש, הרבי רש"ב, הרבי הקודם והרבי. איך נשלים?

אפשר לומר, קצת לעשות 'שיפוץ' לדברי רבי אייזיק על הצמח צדק, שהצ"צ הוא לא מלכות דאצילות כפי שיורדת ונעשית פרצוף בכל העולמות התחתונים בי"ע, אלא בעיקר מה שהמלכות דאצילות – שבמקומה דאצילות נקראת "זנב לאריות" (מדרגת אדמו"ר האמצעי) – יורדת ועוברת את המסך בין אצילות לבריאה ונעשית עתיק לבריאה, ששם היא נקראת "ראש לשועלים". אפשר לומר שהצ"צ הוא מלכות דאצילות שיורדת להיות עתיק דבריאה (ומבואר בדא"ח שבעצם בחינה זו כוללת את כל בי"ע, מתאים לניסוח המקורי של רבי אייזיק).

ידוע הווארט של בעל ההילולא של היום, הרב המגיד, ש"אצילות איז אויך דא", שיש הארת וגילוי אצילות בכל העולמות התחתונים. כל הרביים הם נשמות דאצילות, כולם אצילות, עד הצ"צ זו מלכות דאצילות שנעשית כתר דבריאה. אחר כך יש אצילות בכל אחד מהרביים – המלכות דאצילות כפי שמאירה בעולם הבריאה בכלל, הגילוי של "אצילות איז אויך דא" בבריאה, ואחר כך "אצילות איז אויך דא" ביצירה הוא הרבי הרש"ב, וכשעובר את המסך לעולם הכי עב, עולם העשיה, מאד מתאים לרבי הריי"צ, בעל המסירות נפש בדור של אף וחימה, "אף עשיתיו", והוא מגלה שם אצילות. זו תכלית הבריאה, להמשיך אלקות מטה-מטה, דירה בתחתונים – וכמו שמבואר בתניא שתכלית הכוונה הוא לא לשם גילוי אלקות בעולמות העליונים אלא דווקא למטה. אז נאמר שאצילות כפי שהיא ב"אף עשיתיו" (כידוע הרמז ש"אף" הוא ר"ת אצילות פה) זהו הרבי הריי"צ.

אז מי הרבי? אפשר לומר שבעולם העשיה גופא יש שתי בחינות, עולם העשיה הרוחני ועולם העשיה הגשמי. אפשר לקשר זאת לחצי הכדור התחתון. כבר הרבי הקודם הגיע לחצי הכדור התחתון, אבל מי שהתעצם עם חצי הכדור התחתון – ומשם האור מתחיל לחזור, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – המלכות כפי שנעשית נשמת העולם הגשמי ממש, ועד לאמריקה, החצי התחתון, זה הרבי.

אם כן, מה עכשיו? הכל המשך. הרבי לגבי הרבי הקודם אמר ש"נשמתו בי" – הוא והרבי דער שווער הם מלכות אחת, "אף עשיתיו". אנחנו ממשיכים זאת, אבל ההמשך שלנו הוא כבר הדור העשירי לבעש"ט, ולכן העבודה שלנו היא "נעוץ סופן בתחלתן" – לחזור מלמטה-מטה ולחבר לשרש הראשון, מורנו הבעש"ט[יד]. כל זה לחזור ולהסביר באריכות קצת את הווארט של רבי אייזיק.

'סדר חדש' שמביא את המשיח – להחזיר את אדמו"ר האמצעי

רבי אייזיק אמר עוד משהו. לפני שהוא הסתלק מהעולם הזה הוא אמר שלפני ביאת המשיח, גואל צדק, צריך להיות "א נייעם סדר", סדר חדש, קשור ל"תורה חדשה מאתי תצא". מה זאת אומרת? לפני שהסתלק הוא אמר שהוא רואה שהעולם מתמוטט, לא סתם ירידת הדורות אלא "חשך כפול ומכופל" כלשון הרבי. מי יכול להציל את המצב? הוא אומר שלהציל את המצב יוכל רק 'סדר חדש'.

מה הכוונה? בפי החסידים "סדר" היה הבעש"ט והמגיד ואדה"ז, כמו האבות אברהם יצחק ויעקב, והוא אמר שכדי להביא משיח צריך שירדו לעולם שוב הבעש"ט, המגיד ואדה"ז. אי אפשר לדעת באיזה צורה, ואם צריך שיהיה בשלשה גופים שונים, היות שעם ירידת העולם גם התהליכים מצטמצמים – כלומר, אולי כל השלשה יהיו בגוף אחד, "נאו", כמו שהרבי אומר.

אם כדי להביא את המשיח צריך א נייעם סדר, סדר חדש, עד אדמו"ר הזקן, אז לפי הווארט הקודם שלו הגענו רק עד המדרגה של "ז"א ועתיקא כולא חד". מכך יוצא רמז מי הוא המשיח. הרי אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, הוא מלכות דאצילות (באצילות). הרבה שנים לא היו לאדמו"ר הזקן בנים, ורק לפני הסתלקות המגיד הוא גלה לו את כל הכוונות שצריכות להיות בהריון וממילא שאחרי שיסתלק יוולד לו בן, ורמז לו שהבן שיוולד הוא המגיד בעצמו שחוזר. גם שאר תלמידי המגיד הבינו זאת, ואף כתוב שרבו ביניהם מי יזכה בנשמת המגיד. אדמו"ר הזקן, התלמיד החביב והמובהק, זכה. לכן הוא קרא לו על שמו וגם אחר כך תלמידי המגיד האחרים הכירו בו כגלגול של רבם.

אם המגיד הוא או"א ואדמו"ר האמצעי הוא מלכות דאצילות לפני שהיא יורדת לבי"ע סימן שהמדרגה הזו של אדמו"ר האמצעי, אחרי הסדר החדש של בעש"ט חדש, מגיד חדש ואדה"ז חדש – היא בסוף המשיח עצמו, שיבוא בזכות הסדר שקודם לו. הסדר הוא לא המשיח, אלא רק נחוץ על מנת להביא את המשיח, וכנראה המשיח עצמו הוא חזרה של אדמו"ר האמצעי, שהוא שוב דוב-בער על שם המגיד.

התגלות המשיח – השכל האלקי שמגלה את המלכות

מה זה מלמד? שהשכל האלקי הוא-הוא המקור של המלכות דאצילות. העצם של המשיח הוא לא מוחין, לא שכל, וגם לא מדות – זו מלכות. איזו מלכות? מלכות דאין סוף, מלכות שלפני הצמצום הראשון. רק מה? מי שמגלה אותו – הרבי דבר רבות על 'התגלות', צריך לגלות, לזהות – זה דווקא השכל האלקי.

אצל המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של היום, יש שכלים מופלאים ביותר. בחסידות חב"ד, מאדמו"ר הזקן והלאה, הכל בא בטוב טעם ודעת, שאפשר להבין כמו סוגיא בגמרא, אבל הברק של השכל, מי שזוכה, נמצא בתורת הרב המגיד. יש ווארט בין החסידים[טו] לגבי הרב המגיד, שאם הרמב"ם היה בזמנו של הרב המגיד, בעל ההילולא של היום, הוא היה נדבק בו, לא היה זז מארבע אמותיו של המגיד, כדי לשמוע ממנו שכלים אלקיים. הרי הרמב"ם הוא חוקר, חוקר אלקי, מורה נבוכים, אבל כתוב שהשכל שלו מגיע עד עולם הבריאה (עולם השכל הנברא). אבל כדי לשמוע שכלים אלקיים, שכלים של עולם האצילות, או"א דאצילות ועד ל"פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק", צריך להגיע להסתופף בצלו של הרב המגיד.

השכל הזה מסוגל להאיר ולגלות את המלכות דאצילות, מלכות מלך המשיח בפועל ממש. אם כן, צריך את כל הסדר, אבל התכלית היא "ויקם מלך חדש", הפעם הראשונה שיש "חדש" בתורה. יש ביטוי, לשון אצל המלך הראשון בעם ישראל, "ונחדש שם המלוכה" (כפי שהבאנו לעיל). מה זה לחדש? כמו "ותחדש פני האדמה", "פנים חדשות באו לכאן", משהו חדש לגמרי, שלא צפיתי ולא ציירתי כלל, בלי שום ציור בתחלה, כי החידוש האמתי יוצא מהעלם שאינו במציאות (כניצוץ אש מצור החלמיש).

כוונות ניגון שלש תנועות

כל מה שאמרנו בשיחה הוא כדי שכעת נשיר את שלש התנועות, של הבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן. הניגון הזה נקרא גם ניגון אין סוף, כי חוזר על עצמו אין סוף פעמים, וגם עובר את כל יב הטונים בסולם המלא של יב. שוב, זה ניגון שעושה את הסדר החדש לקראת המלך החדש. כעת ננגן את הניגון הזה, שלש תנועות, ניגון האין סוף. כעת הזמן שנכוון את הכוונות האלה שאמרנו, מיהם הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, והתכלית היא אדמו"ר האמצעי וכל מה שבא אחריו, ואנחנו מעלים את הכל לשרש.

השיר הזה עובר את כל יב הטונים של הסולם המלא וכשחוזרים להתחלה זהו כבר ה-יג, הכולל, אז יש משהו בניגון הזה שגם אפשר לכוון אותו כנגד יג מדות הרחמים, עיקר ענינו של בעל ההילולא של היום כנ"ל.

המגיד ממעזריטש – מוחין של יג מדות

מי ששם לב, הגענו עד התורה החמישית, מדת "ארך אפים", ששייכת לרב המגיד. אמרנו שאם מכוונים את הרב המגיד כנגד פרצוף אריך אנפין פשיטא מה הקשר שלו ל-יג מדות הרחמים, שהן יג תיקוני דיקנא דאריך, אבל אם משייכים אותו – כפי שהסברנו בשם רבי אייזיק – לאו"א דאצילות כתוב – לגבי או"א עילאין – שהם "תחות דיקנא".

אם הכתר הוא העל-מודע וישסו"ת, הפרצופים התחתונים דחכמה ובינה הם ראשית המודעות, אז לאו"א עילאין קוראים טרום-מודע. לפי זה, סודו וענינו של המגיד מתחיל מהטרום-מודע, סף המודע, המחבר בין העל-מודע למודע. גם ראשית המודע כלולה במגיד, ואדה"ז הוא כבר "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ" אבל כפי שהם "חד ממש" עם עתיקא.

בכל אופן, או"א עילאין הם "תחות דיקנא", גם מתאים מאד ל-יג מדות הרחמים. כלומר, השכל שלו הוא שכל של יג מדות הרחמים. הוא גם מי שאמר ש-יג המדות שהתורה נדרשת בהן, שהן שכלים, הן כנגד יג מדות הרחמים של הקב"ה. הוא הביא דוגמה שקל וחומר הוא כנגד "אל" וגזרה שוה כנגד "רחום". יש הרבה תורות על כך מתלמידיו, כמו הקדושת לוי ועוד תלמידים, בשם המגיד.

ד. "תורה חדשה" (מקור הביטוי ומשמעותו)

"כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע" – תורה שמגיעה לאומות העולם

כעת נתחיל את עיקר הנושא שלנו הערב, "תורה חדשה מאתי תצא"[טז]. מאיפה בא הביטוי הזה? זה ביטוי של ימות המשיח. יש פסוק בישעיהו הנביא בו כתוב "הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע". "הקשיבו... האזינו", עמי ולאומי, "כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע". "ארגיע" הוא לשון מרגוע לנפשו, להשקיט את הנפש. כך המפרשים מסבירים ש"תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע" היינו תורה שמביאה שלום ורגיעה לכל העולם כולו, אור לגוים במדרגה כזו שמרגיעה את כל המחלוקות והמלחמות בעולם, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע".

מאד מענין שבשרש רגע יש דבר והיפוכו. יש מצד אחד "רגע באפו חיים ברצונו", אבל יש "ארגיע" שהוא ההיפך, שהוא בעצמו ה"חיים ברצונו", ה"מרגוע לנפשו". בספר תניא קדישא, שמתחילים ללמוד היום, הוא מביא בהקדמה את הביטוי מפסוק אחר, "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", שכל תכלית לימוד התניא היא למצוא מרגוע לנפש. והנה, הפסוק הזה אומר שהתורה שחז"ל מפרשים שהיא "תורה חדשה" היא כדי להרגיע את כל האנושות, "כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור [זהו אור, אבל] גוים ארגיע". אם כן, יוצא ש"תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא", היא ממש מה שאנחנו מדברים הרבה בזמן האחרון – וקוראים לו המהפכה הרביעית – להאיר את התורה לאומות העולם, וכך להביא אור ושלום ורגיעה לאומות העולם[יז]. זה פשט, מאד חשוב שנבין את הפשט של מקור הביטוי "תורה חדשה מאתי תצא".

שלשה שלבים: "תורה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא", "תורה חדשה מאתי תצא"

אבל שוב, לא כתוב בפסוק "חדשה", אלא "תורה מאתי תצא", וחז"ל מוסיפים אותה בשני שלבים. בשלב ראשון הם אומרים "חדוש תורה מאתי תצא", ו"חדוש תורה מאתי תצא" דורשים על משהו מיוחד, על סעודת לויתן, שיבוא הלויתן וישחוט את שור הבר עם הסנפיר שלו – ומגל לא כשר לשחיטה, אז איך כל הצדיקים יאכלו, איך נאכל, את שור הבר שנשחט באופן לא כשר? זו תכלית בריאת העולם, ותכלית כל הבריאה היא שנאכל טרף ר"ל?! אז חז"ל אומרים על תמיהה זו ש"חדוש תורה מאתי תצא", הדבר הזה יהיה מותר.

איך בדיוק? לא ברור. לכן יש המון פירושים מהו ההיתר כאן. "ברוך מתיר אסורים". תורה היא לשון "כחא דהיתרא עדיף" – תורה לשון מותר. יש הרבה דברים אסורים בתורה, אבל התכלית היא שדבר שחשבתי שהוא אסור פתאום מתגלה שהוא מותר, ולא רק שהוא מותר אלא שהוא לכתחילה, "לכתחילה אריבער", כמו סעודת לויתן. איך זה? כבר שכל מופלא, צריך את הרב המגיד שיבוא ויסביר לנו איך זה ששור הבר שנשחט על ידי סנפיר הלויתן יהיה כשר. לכאורה זה נגד כללי הפסיקה, ההלכה, אך בכל אופן ככה זה – "חדוש תורה מאתי תצא", "ברוך מתיר אסורים".

אבל יש משהו עוד יותר מזה, שהוא לא "חדוש תורה מאתי תצא" אלא "תורה חדשה מאתי תצא". כלומר, יש כאן שלשה שלבים. יש "תורה מאתי תצא", בלי המלה חדש. יש "חדוש תורה מאתי תצא". ה"תורה מאתי תצא" היא אור לגוים, שלום לעולם, המהפכה הרביעית שלנו. "חדוש תורה מאתי תצא" הוא כבר הסיפור הזה, ההלכה של הלויתן ושור הבר, איך נאכל את שור הבר. אבל אחר כך יש משהו אחר, "תורה חדשה מאתי תצא". מה ההבדל? "חדוש תורה מאתי תצא" אומר שבתורה יש איזה חדוש, נגד הכללים שחשבתי, הלכה מחודשת לגמרי – חידוש נפלא, שאפשר לאכול את שור הבר שנשחט באופן כזה. "חדוש תורה" הולך על איזה חידוש פרטי. אבל "תורה חדשה מאתי תצא" משמע משהו אחר לגמרי, שכל התורה היא חדשה.

"תורה חדשה" – "ברית חדשה"

איפה יש דוגמה לכך שיש "תורה חדשה", ולא רק "חדוש תורה"? שוב, לא כתוב כזה פסוק, אבל יש לו כן מקור מובהק. שלא כתוב תורה אלא תורה עם הכולל, ברית. הנביא ירמיהו אומר "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה וגו'". מהי הברית החדשה? הכוונה שכל הברית היא חדשה. מהי הברית החדשה שהנביא אומר? "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והם יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם כי אסלח לעונם וחטאתם לא אזכור עוד". אלה הפסוקים בירמיהו הנביא, בהם ה' מבטיח לנו שיתן לנו ברית חדשה, לא כברית שהפרנו אותה אלא משהו חדש לגמרי.

מהי הברית החדשה הזו? תורה שכתובה על הלב שלנו. הברית החדשה בפירוש נקראת תורה, "ונתתי את תורתי בקרבם", אתן את התורה ברקבם שלהם, כלומר שהיא תצמח מלמטה למעלה, "אמת מארץ תצמח", "ועל לבם אכתבנה". התורה שהפרנו במשך כל הדורות היא תורה שאינה בקרבנו ממש, לא תורה שכתובה על הלב שלנו ממש, לא תורה שעליה נאמר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אתי", כל אחד מעצמו, "למקטנם ועד גדולם" – זו התורה החדשה, תורה שצומחת מבפנים, שהיא עצם אחד עם היהודי, ש"ישראל ואורייתא כולא חד". כמו שאמרנו "ז"א ועתיקא כולא חד" יש "ישראל ואורייתא כולא חד" וזו הברית החדשה.

"חדוש תורה" ו"תורה חדשה" – גילוי מהעלם שישנו במציאות ומהעלם שאינו במציאות

נחזור: יש "תורה מאתי תצא", יש "חדוש תורה מאתי תצא" ויש "תורה חדשה מאתי תצא". מה ההבדל בין "חדוש תורה" ל"תורה חדשה"? יש עוד דרך להסביר זאת. "חדוש תורה מאתי תצא" הוא אמנם חדוש, אבל מתוך "העלם שישנו במציאות", כלשונות הידועים בחסידות. מוסבר שיש שני סוגי העלם. יש "העלם שישנו במציאות", כמו שלהבת בתוך גחלת עמומה – היא שם, ורק צריך לנפוח על הגחלת ויוצאת השלהבת.

כל חידושי התורה, וכנראה אפילו החידוש של שור הבר, יחסית לתורה חדשה שלגמרי שכתובה על הלב, שלא צריך ללמד אחד לשני – המשיח אכן יגלה אותה, אבל הוא יגלה שהיא בלב שלך, "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" – היא מהעלם שישנו במציאות. התורה החדשה היא מהעלם שאינו במציאות (כניצוץ אש מצור החלמיש כנ"ל), שבאותיות של קבלה היינו רדל"א, אמונה פשוטה, מה שהבעש"ט בא ללמד אותנו, לגלות אצל כל יהודי איך יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות. זו ה"תורה חדשה מאתי תצא".

ה. שיר-תורה-נשמה-שמים-ארץ חדשים

נשמה חדשה מגלה תורה חדשה

מי מגלה את התורה החדשה? משיח מגלה את התורה החדשה בעולם. איזו תכונה בנפש היא התכונה שמסוגלת לגלות תורה חדשה? כתוב שאצל הצדיקים הגדולים, מנהיגי ישראל, משה רבינו שבדור, משיח שבדור, יש כמה מדרגות. אחת מהן הזכרנו קודם, שכל אחד מהנשיאים הוא נשמה דאצילות. יש עוד מדרגה, שכל נשיא בישראל הוא נשמה כללית, שכולל את כל בני דורו. יש עוד משהו, שכל נשמה שמגלה תורה חדשה חייבת להיות נשמה חדשה. מהי נשמה חדשה? נשמה שלא היתה באדם הראשון שחטא. למעלה מנשמת אדם הראשון, גם כפי שהיה לפני החטא.

נחזור לרבי אייזיק מהומיל. רבי אייזיק אמר על אדמו"ר הזקן, הרבי המובהק שלו, שהוא מעיד על אדמו"ר הזקן שהוא יותר גבוה מאדם הראשון לפני החטא. כל מי שלומד קבלה יודע מה זה אדם הראשון לפני החטא, והוא אומר שהרבי שלי, אדמו"ר הזקן, הוא יותר מאדם הראשון לפני החטא. מה זאת אומרת? איך לומר זאת במלים אחרות? שהוא נשמה חדשה, וממילא התורה שהוא מגלה היא תורה חדשה. בשביל תורה חדשה צריך נשמה חדשה.

שמים חדשים וארץ חדשה

כתוב בזהר שכאשר צדיק אומר תורה הוא בורא שמים חדשים וארץ חדשה, כמו שכתוב בסוף ספר ישעיהו "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם". בפרק הקודם בישעיהו כתוב "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב". כך הוא אומר בפסוק הראשון, ואחר כך הוא מסיים את כל הספר שלו, הנבואה הכי גדולה שיש בתנ"ך, עם השמים החדשים והארץ החדשה, "כן יעמוד זרעכם ושמכם".

היות שהוא מדבר על שמים חדשים וארץ חדשה ומדמה שככה יהיה "זרעכם ושמכם" כנראה שיש קשר והקבלה בין "זרעכם ושמכם" ל"שמים חדשים וארץ חדשה". לכאורה, בהשקפה ראשונה, הייתי חושב ש"שם" שייך ל"שמים" (לשם שמים, המלה שמים מתחילה בשם), וזרע שייך לארץ, שהרי זורעים את הארץ ולא את השמים. אבל לפי הסדר, "השמים החדשים והארץ החדשה" "כן יעמוד זרעכם ושמכם", אם לפי הסדר משמע שהזרע כנגד השמים והשם כנגד הארץ. אפשר להבין שהשם כנגד הארץ, כי שם הוא מלכות, הוא התגלות, אבל מה הקשר של זרע לשמים?

נחזור לפסוקים של ירמיהו הנביא, שאמר "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה". האם יש בכל התנ"ך עוד פעם ביטוי "בית ישראל ובית יהודה"? רק עוד פעם אחת, באותו פרק, חמשה פסוקים קודם בירמיהו, ושם הוא אומר "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". כעבור כמה פסוקים הוא אומר "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה". רואים שיש בין הפסוקים האלה קשר מפורש, קודם אומר "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה" ואחר כך "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה". מה ההבדל בין "זרע אדם" ל"זרע בהמה"? "זרע אדם" הוא נשמות דאצילות ו"זרע בהמה" הוא נשמות דבי"ע. על אדם כתוב "נפש האדם העולה היא למעלה" ועל בהמה כתוב "ונפש הבהמה הירדת היא למטה לארץ". כלומר, יש "זרע אדם", נשמות דאצילות שעולות למעלה, ויש "זרע בהמה" שיורד לארץ, נשמות דבי"ע. כעת חוזרים לישעיהו, בו כתוב "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם", אם לפי הסדר הזרע הוא בשמים, ספירת התפארת בקבלה.

ואכן יש רמז מובהק בקבלה שזרע הוא בתפארת. יש בספר יצירה שבע מתנות טובות ושבע תמורות. בחסד "תמורת חכמה אולת", בגבורה "תמורת עושר עוני", בתפארת "תמורת זרע שממה". אחר כך, בנצח, "תמורת חיים מות", בהוד "תמורת ממשלה עבדות", ביסוד "תמורת שלום מלחמה" ובמלכות "תמורת חן כיעור". אלו שבע התמורות, שבצד הטוב הן נקראות שבע מתנות טובות שהקב"ה נותן לנו, יש נוהגים לכוון אותן כשהכלה מקיפה שבע פעמים את החתן – בהקפה הראשונה לתת לזוג חכמת חיים, אחר כך עושר וכבוד, אחר כך זרע, אחר כך חיים טובים וארוכים, אחר כך ממשלה, אחר כך שלום בית ובסוף חן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. למה אמרנו זאת? כי כאן הזרע במקום התפארת ותפארת היא שמים. למה זה מתאים לתפארת? כי תפארת היא יעקב אבינו ש"מטתו שלמה", כל בניו, כל הזרע שלו, קדושים וטהורים.

לגבי יעקב אבינו הזרע הוא בחינת שמים והשם שהוא המלכות, עלמא דאתגליא, הוא בחינת ארץ. ככה נכוון את הפסוק הזה, "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה... כן יעמוד זרעכם ושמכם". הפסוק הבא הוא "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר הוי'", זו התכלית. כתוב חדש לפני שבת. מתחיל מ"שמים חדשים וארץ חדשה" ואחר כך "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו".

תורה ונשמה מחדשים שמים וארץ

מה שעשינו עד עכשיו: אמרנו שיש תורה חדשה, שהיא כנגד י שבשם. כעת נעשה י-ה-ו-ה: יש "תורה חדשה" ו"נשמה חדשה", שני ביטויים שהם של חז"ל ולא לשונות התנ"ך. "תורה חדשה" בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת", ו"נשמה חדשה" באמא, "נשמת שדי תבינם". הנשמה החדשה היא-היא כח הבורא (על ידי שמגלה תורה חדשה) שמים חדשים וארץ חדשה – "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה" שהם וה. אם כן, יש לנו י-ה-ו-ה מאד יפה.

התכלית (של הנשמה חדשה) היא לגלות לנו תורה חדשה וכך לברוא לנו שמים חדשים וארץ חדשה. רוב המפרשים מסבירים שפשוטו כמשמעו, שהעולם הזה יחלוף ופתאום יבוא משהו חדש, שלא נכיר את המציאות. אבל האבן עזרא אומר באופן פשוט למדי ששמים חדשים הם בלי זיהום אויר. בחסידות כתוב שצריך לעשות הרבה דברים כדי לטהר את האויר. כשהאויר יהיה טהור יהיו חיים ארוכים. כל מה שאנשים לא חיים לנצח הוא בגלל זיהום האויר שנושמים. אם יהיו שמים חדשים, שהאויר יהיה טהור, נקי במאה אחוז, זה יאריך את החיים עד מאד. אותו דבר הארץ, כשהיא תהיה פוריה – באין ערוך יותר מהיום – העולם ישתנה. היום בכל מחזורי הטבע יש עליה וירידה, גלגל חוזר, מטוב לרע ומרע לטוב, אבל כאשר השמים החדשים והארץ החדשה יבראו לא יהיה מחזור של טוב ורע, שמצד הטבע לפעמים קורים דברים טובים ולפעמים רעים, אלא שהכל יהיה טוב. אם כבר יהיה שינוי הוא שהכל יהיה יותר טוב, עליה עד אין סוף.

בכל אופן, איך שלא נפרש, "השמים החדשים והארץ החדשה" הם כמו "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שהארת י-ה תהיה בתוך ו-ה. אז על ידי הנשמה החדשה מכח התורה החדשה יבראו שמים חדשים וארץ חדשה.

סוד הוי' של חידושים בהשראת "שיר חדש"

אם יש כאן י-ה-ו-ה צריך להיות גם כתר, קוצו של י. מה הקוצו של י במבנה הזה? זו הקדמה למה שכעת נשיר עוד ניגון. בכתר יש אמונה-תענוג-רצון. אחת המלים שהיא שם נרדף לתענוג בנפש היא שיר. כתוב שסימן של ביאת המשיח הוא "שירו להוי' שיר חדש". הביטוי "שיר חדש" כתוב שבע פעמים בתנ"ך, "כל השביעין חביבין", פעם אחת בישעיה ושש פעמים בתהלים. לפי הקבלה ז"פ "שיר חדש" הם כנגד ז תיקוני גלגלתא, החיבור בין עתיק לאריך, האחדות והתיקון בתוך הכתר גופא. אלו הם שבעת ה"שיר חדש". "כתבו לכם את השירה הזאת", מקור התורה עצמה הוא שיר. גם הנשמה, "כל בעלי השיר יוצאין בשיר", הנשמה עולה ויורדת מכח השיר. השיר-הניגון הוא מקור ושרש של התורה. בתוך התורה גופא המדרגה הכי גבוהה היא "טעמו וראו כי טוב הוי'", משיח יבוא לגלות טעמי תורה, זו גופא ה"תורה חדשה" שלו. בכתר יש "שיר חדש".

אם כן, עשינו כעת כזו התבוננות. את כל הגימטריאות אני משאיר לצבור, אין לנו זמן[יח]. אבל רק נאמר את המבנה: הכתר הוא "שיר חדש". שיר הוא לשון השראה (שהיא קבלת הבעל שם טוב, בסוד השתלשלות-התלבשות-השראה, כנודע). החידוש העיקרי שאומרים כעת, שמתוך השיר החדש באה ומתגלה "תורה חדשה" על ידי ה"נשמה חדשה", שגם אותה מוביל השיר החדש, ומה שהוא בורא – ה"שיר חדש" וה"תורה חדשה" על ידי ה"נשמה חדשה" – הוא "שמים חדשים וארץ חדשה", כללות כל המדות, "לב טהור ברא לי אלהים", ו"ארץ חדשה" היא ארץ ישראל שעתידה להתפשט בכל הארצות, שהתורה תתגלה בכל העולם, "אמת מארץ תצמח". אפשר לומר בתמצית – נשמה חדשה בהשראת שיר חדש אומרת תורה חדשה ובכך בוראת שמים חדשים וארץ חדשה[יט].

ולסיכום:

  קוצו של י     שיר חדש

            י        תורה חדשה

            ה       נשמה חדשה

            ו        שמים חדשים

            ה       ארץ חדשה

נשמה חדשה – תופעה חדשה

נחזור רגע ל"נשמה חדשה": איך אפשר להכיר נשמה חדשה? איך רבי אייזיק יודע שאדמו"ר הזקן הוא נשמה חדשה? אפשר לומר זאת בצורה הכי פשוטה, ש"נשמה חדשה" היא, נשנה טפה את הביטוי, תופעה חדשה. יש מישהו שהוא תופעה חדשה, שלא היה כזה דבר מעולם, אף פעם. כמו שאמרנו שנשמה חדשה היא נשמה שלא היתה באדם הראשון, גם אדם הראשון שלפני החטא, נשמה חדשה היא אחד שהוא לגמרי תופעה חדשה בעולם.

רק לזה נעשה גימטריא (בינתים): כמה שוה תופעה חדשה? תוך כדי שאתם חושבים על הגימטריא נאמר את הווארט בשם בעל הגאולה של היום, שאמר שהמשיח שאנשים מצפים לו לא יבוא – המשיח כפי שמציירים אף פעם לא יתממש – ואת המשיח שיבוא אף אחד לא רוצה, אף אחד לא מצפה לו, כי הוא תופעה חדשה לגמרי. זה ווארט של בעל הגאולה, כי המשיח הוא באמת נשמה חדשה, תופעה חדשה לגמרי. שוב, כמה שוה תופעה חדשה? משיח במילוי, מם שין יוד חית, עם עוד הרבה דברים חשובים במספר הזה. הוא באמת תופעה חדשה.

ו. שיר חדש: "מעין עולם הבא"

ניגון חדש – ניצוץ משיח

אמרנו שכל הגילוי מתחיל מהתענוג, בתוך הכתר גופא "שיר" הוא בעיקר התענוג של הכתר. הכל מתחיל מהשיר החדש. כל אחד מאתנו יכול לגלות את הניצוץ משיח שבו, כשפתאום יבוא לו איזה שיר חדש. זו הקדמה שלפני כמה ימים 'בא לנו' שיר חדש, וכעת ננגן אותו. בשבת זו, לפני יומים, השיר החדש התחבר למלים של שבת. קודם נשיר אותו בלי מלים ואחר כך עם מלים. שיר פשוט, שתי תנועות, שהתלבטתי אם לשיר אבל החברים כאן אמרו לי שזה מספיק טוב... [שרו בלי מילים.] כעת נשיר עם המלים, לפי הבית האחרון של "מה ידידות", "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה".

מאמר בעל הגאולה: "איך וויל מער ניט אז דיך אליין"

אתמול קראנו בלוח "היום יום" ווארט של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, על "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ": "איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין" ('איני רוצה מאומה, איני רוצה את גן עדן שלך, איני רוצה את עולם הבא שלך כו' איני רוצה אלא אותך לבדך'). בלשון אחר קוראים לכך "אנא נסיב מלכא" – שכל אחד יקח מה שהוא רוצה, אבל אני לוקח (רק) את המלך עצמו. לקחת את המלך עצמו זה גופא התורה החדשה של מלך המשיח. בלשון הרבי, לא רוצים יותר גילויים – רוצים רק עצמות, תורה חדשה שהיא תורה חדשה לגמרי (מה שעד עתה היתה בבחינת העלם שאינו במציאות לגמרי). הייתי חושב שהמלה תורה היא גילויים, "תורה אור", אבל כאן התורה אינה גילויים אלא עצם[כ]. זה חידוש נפלא ביותר, "תורה חדשה" לגמרי, "ברית חדשה" לגמרי.

איך הרעיון הזה מסתדר עם הניגון ששרנו "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"? הרי אדמו"ר הזקן אומר שאיני רוצה עולם הבא בכלל, רק רוצה אותך עצמך. בכל אופן צריך ללמד זכות על המלים האלה. אפשר לומר שבגלל זה בחב"ד לא שרים זמירות. אבל מה אפשר לעשות? זה גם מאמר חז"ל ששבת היא "מעין עולם הבא". אז מה זה "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" לאור דברי אדמו"ר הזקן ש'איני רוצה את העולם הבא שלך, אלא רק אותך לבדך'?

קודם נעשה גימטריא: היו שומעים זאת מפי אדמו"ר הזקן, מאמר ספונטאני שיצא מפיו תוך כדי דבקות, מסירות נפש ונשמה. מה שהוא רוצה בסוף, באידיש, הוא "דיך אליין", אתה בעצמך, אתה לבדך. שתי המלים האלה הן 'עצמות' – ביטוי של עצמות, אבל בלשון נוכח. נעשה את הגימטריא של שתי המלים האלה. החסידים, דווקא החסידים של הרב המגיד נהגו לעשות גימטריאות גם מלשונות של אידיש. כמו שכתוב שמה שקנה את רבי חיים ויטאל להיות תלמיד האריז"ל הוא שעשה גימטריאות מהארמית של הזהר, בשבילו זו היתה תופעה חדשה. גם החסידים הראשונים התייחסו ביראת כבוד ובקדושה לשפת האידיש והראיה שעשו ממנה גימטריא. זו רק הקדמה לכך שנחשב "דיך אליין", ששוה 135, שוה יט כסלו[כא]. היום, י"ט כסלו, הוא יום שלא רוצים שום דבר – לא גן עדן שלך ולא עולם הבא שלך – אלא רק אותך עצמך. זו תורת החסידות, זה ראש השנה לחסידות.

שלש מדרגות ב"מעין עולם הבא"

שוב, איך זה מסתדר עם "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"? יש שיחה של הרבי שהדגש כאן הוא לא רק שאיני רוצה גן עדן או עולם הבא, אלא שאיני רוצה 'דיין גן עדן', הגן עדן שלך, יותר גבוה מסתם עוה"ב או גן עדן אלא 'שלך'. אם יש סתם עולם הבא ויש 'דיין עולם הבא', אם יש כבר שנים מתבקש שתהיה עוד מדרגה של עולם הבא, שהוא עולם הבא של "דיך אליין".

איך להסביר זאת? בשבת קדש יש שלש עליות – ליל שבת, יום השבת ורעוא דרעוין. יש גם שלש סעודות. כל שבת היא עולם הבא, אבל ליל שבת הוא עולם הבא שלי, הכי תענוג שלי הוא ליל שבת. סתם ענג שבת הוא בליל שבת, זה עולם הבא שלי שנקרא "סעודתא דחקל תפוחין קדישין". אבל יום השבת הוא "סעודתא דעתיקא", עולם הבא שלך. אני לא רוצה את זה ולא את זה. אני רוצה את "היום לא תמצאהו בשדה", סעודה שלישית, "רעוא דרעוין". עולם הבא של רעוא דרעוין הוא עצמו "דיך אליין", אתה עצמך (סוד מדרגת אדמו"ר הזקן הנ"ל – "ז"א ועתיקא כולא חד", סעודתא דז"א כשז"א אחד ממש עם פנימיות עתיק, רדל"א, ששם "חביון עז העצמות").

ידוע בחסידות שמאמר הזהר "כולא קמיה כלא חשיב" מתפרש בשלשה פירושים. או ש"כלא", כמו לא, קצת פחות מ"לא", היינו שכל המציאות היא כמו לא, קצת פחות מגארנישט, כמעט גארנישט אבל לא גארנישט ממש. יש "כלא" שמתפרש "כלא ממש", שכל המציאות הם ממש גארנישט. יש פירוש שלישי ש"כלא חשיב" אומר שגם "לא" הוא לא מלה, אפילו לא "לא ממש", אלא יותר לא מלא. אי אפשר לומר זאת במלים, רק כמו לא. יש כזה ווארט בחסידות. או שה-כ של "כלא" ממעטת, או שהיא משווה, או שהיא 'כמו' מלמעלה למטה, שאין מלה אחרת אלא רק "לא", אבל זו לא מלה.

אותו דבר נסביר ב"מעין עולם הבא": או ש"מעין" הוא פחות ממשהו, או ששוה אליו, או ש"מעין" הוא במבט מלמעלה, שעולם הבא הוא 'לא מלה', ובכל זאת זהו "מעין עולם הבא". מהו "מעין עולם הבא" שהוא "דיך אליין"? מה שהאבות זכו לטעום מעין העולם הבא בעולם הזה. אפשר לפרש שטעמו קצת, טפה, 'עפעס וואס' מהעולם הבא, או שטעמו את טעם העולם הבא ממש. אבל באמת, מה שטעמו, "כימי השמים על הארץ", שהמשיכו את העולם הבא לעולם הזה שלהם, זהו גילוי העצמות – "מעין עולם הבא" של רעוא דרעוין, טעם של "דיך אליין" (וכמו שקרא אברהם "אל עולם", לא שהוי' הוא אל העולם אלא "אל עולם" הכל אחד ממש).

"דיך אליין" הוא "חביון עז העצמות" שברדל"א, בתוך האמונה של היהודי. איפה נמצא ה"דיך אליין"? בתוך נקודת האמונה, עצם נקודת היהדות[כב], של כל יהודי. בתוך רדל"א, שהוא אמונה פשוטה, הביטוי הוא ששם יש "חביון עז העצמות" שהוא "דיך אליין", שלא רוצה כלום, והוא עצמו התענוג הפשוט, הוא עצמו ה"רעוא דרעוין", רצון הרצונות. יש ג רישין שבכתר, ולכל אחד יש פנימיות וחיצוניות. גם ברדל"א יש פנימיות וחיצוניות. כל דרגות הפנימיות מתיחדות כאחד ממש (כמבואר בדא"ח בענין "תלת קשרין כו'") – פנימיות הרצון היא רעוא דרעוין, פנימיות התענוג היא תענוג פשוט ופנימיות האמונה היא "דיך אליין", מה שאדמו"ר הזקן בקש.

כעת נשיר שוב את הניגון בכוונה הזו, שה"מעין עולם הבא" הוא לא עולם הבא שאדמו"ר הזקן שולל אלא הוא עצמו העולם הבא בו "אנא נסיב מלכא". כתוב ש"רעוא דרעוין" הוא השבת שלעתיד לבוא. הלילה הוא שבת של מעשה בראשית, היום הוא השבת של מתן תורה דעכשיו, אבל רעוא דרעוין הוא השבת שלעתיד לבוא, התורה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא", של "דיך אליין". לחיים לחיים, נשיר שוב, כעת זה הפך להיות ניגון חב"די[כג].

שלש מדרגות של מנוחה

כמו שיש שלש בחינות של שבת, שלש בחינות של עולם הבא, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה", גם במנוחה יש שלש מדרגות:

יש שאני נח – שהכחות שלי שהתפשטו במלאכה בימות החול, שכעת אסורה בשבת, חוזרים למקור, ההתפשטות שלי חוזרת למקור והכחות המתפשטים נחים. זו המנוחה של ליל שבת, סעודת חקל תפוחין קדישין.

יש מה שהנשמה ממש מתלבשת במלאכה של ימי החול. המנוחה הראשונה היא של סדר השתלשלות, של כוחות הנפש המתפשטים. המנוחה השניה היא של הנשמה שהתלבשה בהתפשטות, הכח המניע את ההתפשטות, שגם היא נחה. אבל גם זו לא המנוחה האמתית, המנוחה שכתוב בה "ועל מנוחתך יקדישו את שמך".

הרי כל תפלת רעוא דרעוין, מנחה של שבת, מבוססת על המלה "מנוחה", עוד פעם ועוד פעם, ושיא כל המנוחות של רעוא דרעוין הוא "ועל מנוחתך יקדישו את שמך". על מה צריך לחשוב אז? שכל אחד מאתנו ינסה לפחות בשבת הקרובה. שבכל הדורות יהודים הלכו למות על קדושת השבת, מוכנים לקדש שם שמים. מנוחה מוזרה ביותר, "יקדישו את שמך" על מנוחת השבת, זו מנוחה של מסירות נפש בפועל ממש. מאיפה באה המנוחה הזו? מאיפה באה מסירות הנפש? מרדל"א, מחביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א. זו המנוחה של "דיך אליין".

עוד פעם, יש שלש מדרגות של שבת ושלש מדרגות של מנוחה – או שהכחות החיצוניים נחים, או שהכחות הפנימיים נחים, שהנשמה הפנימית נחה, או שהעצם נח. המנוחה של העצם זו המנוחה ש"ועל מנוחתם יקדישו את שמך".

ז. "תורה חדשה" – להבין את ההשגחה במציאות ("שומעים את הנראה")

ניגוני תורת ארץ ישראל החדשה

כעת נשיר כמה ניגונים יותר שמחים. היות שהיה השבוע הסיפור של עמונה נשיר כמה שירים של תורת ארץ ישראל החדשה אצלנו, שאחד מהם הוא "ה' מתיר אסורים", קשור למה שאמרנו קודם ש"חדוש תורה" הוא "מתיר אסורים", להתיר את האסור.

נאמר איזה ווארט: כשיבוא מלך המשיח, תיכף ומיד ממש, ה"תורה חדשה" שלו – כך כותב פעם אחת אדמו"ר הזקן[כד] – היא "כולו עשה טוב". ווארט מאד פשוט וקולע, שבעולם הזה התורה היא "סור מרע ועשה טוב", יש שני קוים בתורה של עולם הזה, 'אל תעשה דברים רעים' ו'תעשה דברים טובים'. ה"תורה חדשה" של מלך המשיח כולה "עשה טוב", רק עשה טוב. למה? כי "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", כבר אחרי הבירורים, ומה שנשאר הוא 'גוט אונד נאך בעסער', מטוב ליותר טוב, וכך עד אין סוף (כמו שהסברנו על "השמים החדשים והארץ החדשה"). צריך כבר לחיות עם משיח, רק "עשה טוב", וזה ה"מתיר אסורים" האמתי, שהכל עשה טוב.

אחר כך יש לנו עוד שיר, שיר של גאולת הארץ על ידי עבודת כפים של יהודי, שמתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת ישוב ארץ ישראל עובדים, וכך צריך להעסיק אך ורק יהודים. יש כאן שני שירים, "מתיר אסורים" ושיר של עבודה עברית שהמלים שלו הן "או קנה מיד עמיתך", משם לומדים שצריך לקנות מיהודי ולמכור ליהודי, ולמה? "וחי אחיך עמך". הקהל מוזמן להשתתף בריקודים סוערים.

רואים את הנשמע (יחוד ישסו"ת) ושומעים את הנראה (יחוד או"א עילאין)

לפני שנשיר את ארבע בבות, ובכך נסיים את ההתוועדות הערב, נאמר עוד משהו קצר: במתן תורה כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק". חז"ל דורשים על "רֹאים את הקולֹת" ש"רואים את הנשמע", ויש מי שאומר שלא רק "רואים את הנשמע" אלא גם "שומעים את הנראה". מה ההבדל בין שתי בחינות האלה? שניהם יחודים, שלפי הווארט של רבי אייזיק שניהם שייכים לבעל ההילולא של היום:

"רואים את הנשמע" באותיות של קבלה היינו יחוד ישראל סבא ותבונה, שבלשון ספר יצירה היינו "חכם בבינה", שבתוך הבינה, חוש השמע, יש גם ראיה, חכמה. על דרך הכוונה ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]", "מי ברא אלה" אותיות "ברא אלהים", שיש ראיה בתוך השמיעה. זה יחוד ישסו"ת, "חכם בבינה".

אבל למעלה מזה יש את הבחינה ששומעים את הנראה, יחוד אבא ואמא עילאין דתחות דיקנא כפי שהסברנו קודם. שם לא רק "רֹאים את הקולֹת" אלא שומעים את הברקים, הרי היו גם לפידים. היו קולות ולפידים וברקים – רואים את הקולות ושומעים את הלפידים והברקים. יש רעם אחרי הברק, מהירות הקול ומהירות האור אינן זהות, יש הבדל עצום ביניהן, שמהירות האור היא פי מליון יותר ממהירות הקול, ולכן קודם רואים את הברק ורק אחר כך שומעים את הרעם. אבל כאן, מדרגת "שומעים את הנראה" היא בעת ובעונה אחת, ביחד ממש, כמו שמוסבר. זה היחוד של אבא ואמא עילאין, שיותר במעלה מאשר יחוד ישסו"ת ("רואים את הנשמע").

יש מי שסובר שלא שמעו את הנראה אלא רק ראו את הנשמע ויש מי שאומר שגם שמעו את הנראה. מה המחלוקת שלהם? האם היה מעין הגילוי של התורה החדשה של מלך המשיח גם במתן תורה המקורי. הרי יש את הווארט של בעל הגאולה של היום, אדמו"ר הזקן, ש"נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין", לא יהיה שוב מתן תורה. אם כן, מה עם ה"תורה חדשה"? "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה מסיני", ודורשי רשומות אמרו ש"תלמיד ותיק" בגימטריא ישראל בעל שם טוב, שמחדש חידושים מהעלם שאינו במציאות, אבל גם זה נאמר למשה מסיני. במתן תורה היתה מדרגה שהיא בעצם תורה חדשה (גילוי העצמות ממש, "אנכי מי שאנכי"), שומעים את הנראה, או"א עילאין דתחות דיקנא.

ראית הנשמע – לצייר את הלימוד; שמיעת הנראה – להבין את ההשגחה

איך נסביר זאת בפשטות ובקיצור? קודם כל, רואים שמטרת הקדושה היא לחבר את שני החושים העיקריים שבנפש, חוש הראיה וחוש השמיעה. יש בראשונים וגם באחרונים (המלבי"ם) שמסבירים ששיטת חז"ל היא שהשרשים הבסיסיים הם שתי אותיות, שערים, ויש שרשים של שלש אותיות. שרש ראיה הוא רק רא ושרש שמיעה הוא שמע וביחד עולה תורה, שענינה חיבור ראיה ושמיעה, בשני אופנים שונים.

כשאני שומע שמועה, סוגיא, ואני רואה אותה – מה הכוונה לראות את הנשמע? שמה שאני שומע מתיישב אצלי בכי טוב. סוגיא היא שמועה, שמעתתא, בגמרא. מה נקרא שאני רואה את הנשמע? קודם כל זהו חוש של "והוי' עמו", "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". כמו שהסברנו הרבה פעמים בשם גדולי הלומדים שחוש בשמועה הוא ציור, שכל סוגיא שאני לומד, גם בנגלה וגם בחסידות, יש לי חוש בנפש לצייר אותה, לראות אותה, וזה סימן שהדבר נתפס ומתיישב כדבעי בנפש. אני רואה, כמו שאומרים שאני רואה את דברי מישהו – מה הכוונה? שאני רואה את האמת בדבריו, וממילא הם מתיישבים אצלי. זו מדרגת "רֹאים את הקולֹת".

מהי מדרגת "שומעים את הנראה" שלמעלה ממנה? בחסידות שמיעה נקראת דערהער. כשאני רואה משהו ברחוב, יסוד היסודות של תורת מורנו הבעש"ט והבאים אחריו – אדה"ז וכל תלמידי הבעש"ט – שבכל מה שאתה רואה יש עבורך לימוד שהקב"ה רוצה שתלמד בעבודת ה' שלך, בתיקון הלב שלך, שתלמד משהו מכל מה שאתה רואה בחיים. לאו דווקא שאתה רואה משהו בתורה. אדרבא, בעיקר במה שאתה רואה בחולין, יוצא החוצה ורואה משהו. אם אתה יכול להבין אליבא דנפשיה מה המראה הזה אומר לך, איזו הוראה בעבודת ה' יש בו עבורך – שיסוד היסודות הוא שכדי לקיים הוראה זו של הבעל שם טוב צריך שפלות ובטול – וכשאתה זוכה אתה מבין מה שאתה רואה. זה הפירוש הכי פשוט ב"שומעים את הנראה". כמה שזה פשוט, שזה יסוד תורת הבעש"ט, זו התורה החדשה של מלך המשיח. לשמוע, כלומר להבין, מה שאתה רואה.

"אתה יודע רזי עולם"

מה יצא לנו מזה? שהרבה יותר קל חוש הציור בשמועה, אפילו "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", שהוא רק יחוד ישסו"ת, מאשר יסוד הבעש"ט והחסידות שהוא הדערהער וההבנה אליבא דנפשיה במה שאתה רואה במציאות, "אמצאך בחוץ". איך אפשר להסביר את זה? הייתי חושב ש"לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" הוא הכי גבוה.

זה ווארט של בעל הגאולה, בו נסיים לפני שנשיר את ארבע בבות שלו, שאדה"ז אמר על המלים "אתה יודע רזי עולם". הוא הסביר שלא כתוב על הקב"ה בכבודו ובעצמו 'אתה יודע רזי תורה'. "אתה יודע רזי עולם" הכוונה שרק אתה יודע. 'אתה יודע רזי תורה' לא נאמר, למה? כי יש צדיקים גדולים שגם יודעים רזי תורה, אבל אין אף אחד בעולם הזה, לפני ביאת משיח, שיודע רזי עולם, מה שקורה במציאות, ביום-יום, שיש לו עינים להסתכל על מה שמתרחש ולשמוע את הנראה. 'אתה יודע רזי תורה' היינו לראות את הנשמע, וזה ישנו אצל גדולי הצדיקים בעולם הזה, להסתכל בתורה ולראות מה שאתה לומד. בזהר באמת כתוב "תא חזי" ולא "תא שמע". אבל זה עדיין בגדר חוש הציור בשמועה הנלמדת. ואילו "אתה יודע רזי עולם", מה קורה בעולם – מה קרה אתמול ושלשום ולפני שלשום בעמונה, לדוגמה – להסתכל על המתרחש ולהבין את המסרים האלקיים, שזה שכל אלוקי של הרב המגיד, שהרמב"ם היה בא רק ללקט פירורים של כזה שכל אלוקי, זו התורה החדשה של מלך המשיח.

שהקב"ה יעזור שנזכה באמת להבין מה שאנחנו רואים, מה שה' עושה בעולם, שנזכה להיות שותפים לקב"ה ב"אתה יודע רזי עולם" (ולא רק "רזי תורה"). נחזור לפסוק המקורי, "תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע", שה"אור" הזה – מה שבאמת מענין את העמים – הוא "רזי עולם". לקחת את התורה החדשה, "אתה יודע רזי עולם", ואת זה גופא להפיץ לכל העולם – רק הדבר הזה ירגיע את הרוחות, יעשה שלום, "תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע".

לפני ארבע בבות נשיר את ניגון ההכנה.

ראיה ושמיעה – צדיקים ובעלי תשובה

כשלומדים על ראיה ושמיעה, מענינת ההופעה הראשונה של כל שרש. שרש ראה מופיע לראשונה בתחלת הפסוק הרביעי של התורה, "וירא אלהים את האור כי טוב", אבל כדי להגיע לשרש שמע צריך לקרוא הרבה הלאה, עד אחרי חטא אדם הראשון. כלומר, אין שמיעה לפני חטא אדם הראשון.

השמיעה הראשונה בתורה היא "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו וגו'". אנחנו תמיד מציינים פסוק זה כהופעה הראשונה של סמיכות לשם הוי' ב"ה, הפירוש העליון של חמשים שערי בינה (יש חמשים תופעות כאלה בתורה) – האנשה, "קול הוי' אלהים" – ויש בו גם את "מתהלך", "קפיץ ואזיל", סילוק השכינה (כמובא בתחלת ד"ה "באתי לגני"). חוש השמיעה בתורה מתגלה לאחר החטא תוך כדי תוצאת החטא, סילוק השכינה, שמשמיע קול – קול של הוי'. שוב, הראיה הראשונה היא שה' רואה את הדבר הראשון שברא ואילו השמיעה הראשונה היא מה שאדם וחוה, שני החוטאים, שומעים את קול ה'. שני הפסוקים האלה הם יחוד מאד מענין.

לפי זה, כל חוש השמיעה – שהוא נגינה ושירה, גם "שיר חדש" – הוא איזה "נורא עלילה על בני אדם". הראיה משמשת גם בחטא עץ הדעת, אבל היא מתחילה מראית ה' את כל הנבראים במעשה בראשית, החל מראית "האור כי טוב". לפי זה ראיה היא מלמעלה למטה ושמיעה מלמטה למעלה, ראיה היא חוש של צדיקים ושמיעה חוש של בעלי תשובה (ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"). השמיעה של בעלי תשובה מתחילה מכך שהתחבאו, בושה שהתביישו מעצמם, בניגוד ל"ולא יתבוששו" שלפני החטא, מדת הצדיק.

לפי זה, שמיעת הנראה היינו "לאתבא צדיקיא בתיובתא", שתהיה תחושת שמיעה תוך כדי הראיה. לאור זאת נפרש שראית הקולות היינו "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" – להחדיר נקודת צדיק במצב שלך, שהיא בעצם המניע של התשובה, שאתה יכול לעשות תשובה. שמיעת הראיה היא שהצדיק הגמור צריך לעשות תשובה. כתוב שזה עיקר המדרגה של אדמו"ר הזקן. קשור לעוד סיפור מפורסם שאדמו"ר האמצעי ראה בחלום את המגיד עובר על גשר רעוע ובקושי עבר ואחר כך ראה את אביו עובר על הגשר בטוח, בהליכה רגילה וטובה. הוא שאל את אביו מהו החלום הזה שחלם והוא אמר לו – מה אתה משווה?! כלומר שבאמת הרבי מצד עצמו יותר גדול ממני, אבל אני עשיתי יותר בעלי תשובה. הגשר הוא, כמו אצל רבי נחמן, "גשר צר מאד". מי שעובר עליו בבטחה הוא מי שמרבה בעלי תשובה, קידוש ה'. בעלי תשובה הם בעלי חוש השמיעה, לכן בחב"ד יש הרבה התבוננות, דערהער. כולם צריכים לשוב, גם הצדיק. אבל יותר מבעלי תשובה זו פעולה של גיור גרים. כנראה שלרבי זלמן זעזמיר (בעל ה"ווילדע מוחין" בחב"ד, שמסר את נפשו על גיור גרים), ששמו מזכיר כלייזמר, היה חוש מיוחד בנגינה, "שיר חדש".

ח. "ואת ההר עשן" – התורה שעולה מלמטה למעלה (השלמה)

ארבע מדרגות במתן תורה: קולות, לפידים, קול השופר, ההר עשן

על "וכל העם רֹאים את הקולֹת" יש מאמר בתורה אור והצ"צ באוה"ת מדייק בו הרבה דיוקים. המאמר לא מתחיל בקולות אלא בקול השופר שמפיל חרדה אך הוא מקור כל הקולות וכל התענוג. כל הנושא של "שיר חדש", בכתר של הדברים החדשים, בעצם יוצא מקול השופר שהיה במתן תורה – על דרך "פחד יצחק", שדווקא מתוך הקול המחריד של השופר יוצא כל התענוג האין סופי, כל החיים.

אם כן, יש קודם בפסוק "רֹאים את הקולֹת" סתם, רואים את הנשמע. אחר כך יש בפסוק את הלפידים והאש שהזכרנו קצת, ואחר כך יש חידוש עצמי, קול השופר. בסוף הדבר האחרון הוא "ההר עשן". מוסבר ששלשת הדברים הראשונים הם מלמעלה למטה, כנגד י-ה-ו, והדבר האחרון, ההר עשן, הוא מלמטה למעלה, כנגד ה תתאה.

הענין של קול השופר, שכנגד ה-ו, בא להסביר מה שאדה"ז הוא "ז"א ועתיקא כולא חד". על פי פשט הפועל הראשון, "רֹאים", הולך על כל הפסוק, אבל לפי הדיוק הולך בעיקר על הקולות, ה-י, ואחר כך הלפידים הם אמא-בינה (יסוד האש כנודע בסוד "ארבע אש ממים", מ"קולות מים רבים"), קול השופר הוא ה-ו, ואחר כך "ההר עשן" הוא ה תתאה, מלכות, עליה מלמטה למעלה ויש בו אחיזה בתוך הגשם ממש, שהופך את הגשם לגילוי המרכיבים שלו, לא סתם החומר אלא כל העולם-שנה-נפש. הכי עצמי מלמעלה למטה הוא "קול השֹפר" שהוא "חזק מאד", אבל תכלית הכל היא העלאת התחתון, "ההר עשן". רמז יפה ש"ההר [210] עשן [420]" היינו שלם וחצי וביחד יהודי במשולש.

"אמת לאמתו" ושפלות רוח

התורה החדשה, אחרי כל הגדולה – אם רואים את הנשמע ושומעים את הנראה – עדיין התכלית, עיקר התורה חדשה, היא "ההר עשן", על דרך "אמת מארץ תצמח", "אין אמת אלא תורה". ה"אמת מארץ תצמח" היא אמת לאמתו. יש "שפת אמת תכון לעד" שהיא עבודת האבות, לפני מתן תורה, יש אמת, "אין אמת אלא תורה", שהיא מתן תורה ו"אמת לאמתו" היא תורה חדשה.

כתוב בתניא "אמת לאמיתו" מלא – כל אות בתניא מדויקת, ובדרך כלל כותב בכתיב מלא, וזה ביטוי שחוזר כמה פעמים – והפלא ששוה תורה חדשה. בין הפעמים שכתוב בתניא "אמת לאמיתו" יש אחד שנוגע לסיפור על בעל הגאולה של היום: פעם אחת אדמו"ר הזקן יצא מהחדר בפנים צוהלות וחלק משקה לכולם. שאלו אותו לשמחה מה זו עושה והשיב שהיום זכיתי לקיים מה שכתבתי בספר התניא. מה כתבתי? ש"עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים". איך קיימתי? בא היום מישהו שעבר על כל התורה כולה והתבוננתי ומצאתי שבעה דברים בהם אני גרוע ממנו.

מכאן לומדים ש"מאד מאד הוי שפל רוח" הוא המפתח של התורה החדשה. קשור למה שדברנו באחד השיעורים האחרונים על רבי יוחנן בן ברוקא וקשור לקידוש ה' וחילול השם וקשור לאור לגוים. הצדיקים הגדולים, הבעש"ט וכו', היו מעשנים בלולקע והכוונה היתה "ואת ההר עשן". גם הרבי היה מעשן בשרשרת (לפני שפעם אחת הרבי הריי"ץ התבטא שלא טוב לעשן). כנראה שמה שהפסיק לעשן הוא על דרך "נסתיימה עבודת הבירורים".

שמות ואמת – רזי תורה ורזי עולם

בקשר ל"אמת לאמיתו" לגבי הילולת הרב המגיד יש ווארט שחזרנו עלו כמה פעמים, שהגיעו אליו האחים הקדושים רבי שמעלקא ורבי פינחס והוא אמר להם "ואמרו אלי מה שמו... אהיה אשר אהיה" – הוא הסביר שכל המדרגות של השמות (שעם ישראל כבר יודעים, ומעצמם "ואמרו אלי מה שמו") הן כאין וכאפס לעומת האמת, בגימטריא אהיה פעמים אהיה, ואותה הם לא יודעים.

אפשר לקשר זאת גם ליחס בין רזי עולם ורזי תורה – כל המדרגות הן רזי תורה ואילו האמת לאמיתו של "ההר עשן" היינו רזי עולם. המקובלים אצל משה רבינו שהכירו כל הסודות והרזים של השמות הקדושים זו גם איזו בחינה של אמת אבל לא אמת לאמיתו, "אהיה אשר אהיה". ולפי זה "אהיה אשר אהיה" היינו איך שה' מתגלה בתוך המציאות, סוד התורה החדשה. אז משה רבינו עדיין מקוה בעצמו שיהיה משיח, לפני "שלח נא ביד תשלח", אך אומר שלגאולה הזו מספיק רק "אהיה" אחד ואילו "אהיה אשר אהיה" שייך בעיקר לגאולת משיח.

הצעת רבי ברוך לאדמו"ר הזקן

נספר שני סיפורים שכתובים באחד הספרים של סלונים, בסיפורי הרבי ר' ברוך (שהיארצייט שלו היה אתמול ב-חי כסלו):

סיפור אחד, מאד מוזר, שאדמו"ר הזקן היה אצלו. קודם כל, צריך לדעת שהיתה מחלוקת, והרבי ר' ברוך רצה שכולם יהיו כנועים אליו, ומסופר שם שנשמתו לא הסכימה לרדת לעולם אלא אם כן כולם יהיו כנועים לפניו (על דרך שהבעש"ט לא הסכים לרדת בלי ששים גבורים). רבי ישראל מרוז'ין ספר זאת ואמר שרק שנים לא הסכימו לזה, רבי שלום אביו ואדמו"ר הזקן. בכל אופן, אדמו"ר הזקן שאל את ר' ברוך אם רוצה שיראה לו איך כל היסודות ארמ"ע נמצאים בתוך השלג. הוא שאל איך זה יעזור לו בעבודת ה' והוא אמר לו שאינו יודע (בכך רמז לו ששרש ידיעה זו הוא ברדל"א, מצד חביון עז העצמות שבאמונה הפשוטה של יהודי פשוט) ואז הוא אמר שאם כך אינו רוצה. זו דוגמה יפהפיה של "ההר עשן", "כי לשלג יאמר הוֵא ארץ", השלג הוא מקור המציאות, המלכות. לגלות את ארבעת היסודות בתוך השלג זה ממש תורה חדשה של "ההר עשן".

הרבי ר' ברוך היה 8 שנים צעיר מאדמו"ר הזקן. הוא אינו מתחשב בגיל... רבי נחמן הוא דוגמה יותר קיצונית של זה, אברך צעיר שעושה עצמו הצדיק של כל הצדיקים – כנראה שזה משהו במשפחה... שלא מתחשבים בגיל בכלל.

י"ט כסלו וסיפור גר הצדק אברהם בן אברהם

עוד כתוב שם שרוב צדיקי אותו הדור נפטרו בסמיכות, בשנים תק"ע-תקע"ד, יותר מעשרה הכי גדולים. יש שם ווארט שזה בגלל קטרוג גדול בשמים מאז הסיפור של גר הצדק, שאיך יתכן שדווקא גר הצדק קדש שם שמים יותר מכל הצדיקים. חידוש כי הסיפור של גר הצדק היה כמעט שבעים שנה קודם, בשנת תק"ז, שנת עלית הנשמה של הבעש"ט, כשאדמו"ר הזקן היה בן שנתיים. זה עושה את כל השמועה הזו תמוהה.

בכל אופן, אם יש כזה ווארט שמתגלגל יש בו משהו פנימי, והדבר הפנימי שהעיקר הוא קידוש שם שמים. הוא קידש שם שמים במותו, ולפי הווארט של רבי הלל – שהוא היה לפני החסידות – אדמו"ר הזקן בא לתקן אותו בקידוש שם שמים לעיני הגוים, כאור לגוים. גם הוא פעל זאת כמובן במסירות נפש ממש. לפי זה אפשר לומר שכל י"ט כסלו הוא איזה תיקון לפעולה האדירה הזו של גר הצדק. אפשר לחדד עוד יותר, שמכאן ולהבא גרי צדק לא צריכים יותר לעלות על המוקד, אלא פשוט צריכים הרבה גרי צדק. לכן רבי זלמן זעזמיר, מגדולי החסידים של אדה"ז, עסקו המיוחד היה בגיור ועל כך מסר את נפשו.

יש ווארט מפורסם שהגר"א אמר שמאז אין יותר טומאת ידים, ולכן בקש להקבר לידו ואכן קבור לידו. בראש המתנגדי – ה'חסיד' הראשון, במדרגה הראשונה, הגאון החסיד מוילנא – זו התכלית, ששום דבר לא מפריע עד מסירות נפש, בסוף קפץ לתוך האש. לדעתו זה בטל את טומאת הידים, שכבר אפשר ללכת ארבע אמות בלי נטילה. רבי שלמה זלמן אוירבאך (סמכות הלכתית רצינית בימינו) מביא זאת בשם הגר"א. מה פועל "אור לגוים"? החלשת הטומאה בעולם בכלל. התכלית של אור לגוים – עד כדי לכתחילה אריבער, גיור כהלכה – היא-היא "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", כך אנחנו עוזרים לקב"ה לקיים יעוד זה.

בע"ה

י"ב טבת ע"ז – כפ"ח

"בני עליה" בנועם אלימלך ובתניא

ברית יוסף שי' ויסבלום

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום הלידה ויום הברית

"דידן [דהספרים] נצח" בהפיכת הרע לטוב

הרך הנימול שלנו היום, יוסף שי', נולד ב"דידן נצח", ב-ה' טבת, אז הוא שייך ל"דידן נצח". בזכותו הנצחון מובטח לנו – הנצחון בריש גלי, בשמחה, החל מהנצחון של הספרים, ספרי קדש ינצחו את ספרי החולין שיש בהם דברים ש"לא להוי' המה". יש ווארט מפורסם של רבי נחמן, שדווקא בדורות האחרונים נדפסים המון ספרי כפירה, ספרים לא טובים, וזה משפיע על הכל – האויר של העולם מושפע מהספריה של העולם. אם הספריה מלאה דברים לא טובים כל האויר מזוהם. לכן, כנגד זה, צריך המון-המון ספרי קדש, גם בכמות וגם באיכות, אבל עם דגש על הכמות דווקא, כי בדור שלנו 'כמות מאכט איכות', כמות עושה את האיכות.

ריבוי ספרי קודש קודם כל ינטרל את ההשפעה הלא-טובה של הספרים הרעים ועד שיהפוך את הרע לטוב ממש. הענין הזה הוא הנושא של היום בתניא, החת"ת של היום, שהצדיק הגמור הופך את הרע לטוב ממש. המלים שם הן "הרע נהפך לטוב ממש". מי עושה זאת? הצדיק הגמור. ידוע שהגימטריא של צדיק גמור היא מלך המשיח.

חבור הפרשות ויגש-ויחי

בכל אופן, הלידה של יוסף היתה ב-ה' טבת, בפרשת ויגש – "ויגש אליו יהודה", החבור בין שני המלכים, יהודה ויוסף. כעת אנחנו בפרשת ויחי, אבל יש משהו מיוחד רק בשתי הפרשיות האלה שאין הפסק ביניהן, כי פרשת ויחי היא פרשיה סתומה – אין כזה דבר בכל התורה. כל כך בולט, עד שרש"י בפשש"מ צריך לפרש זאת, שנסתתמו עיניהם של ישראל וגם שיעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונסתם ממנו הקץ.

בכל אופן, יוצא מכך ש"ויגש" ו"ויחי" הן פרשה אחת, אף על פי שקוראים אותן בשתי שבתות בכל שנה ושנה – הן מחוברות לגמרי, בתורה שבכתב הן מחוברות. ידוע שבזהר הקדוש כתוב שיש גן פרשיות דאורייתא אך כאשר סופרים יש דן פרשות (קשור גם לחדש טבת, החדש של דן, "לישועתך קויתי הוי'"). למה כתוב גן? יש כמה תירוצים, ואחד מהם נוגע ליום ההולדת ויום הברית שלנו, שפרשות ויגש-ויחי במסורה של התורה ("יש אם למסורת") הן פרשה אחת. אם כן, גם הנושאים שלהם צריכים להיות קשורים. הנושא של "ויגש" הוא מפגש שני המלכים, יהודה ויוסף (שבסופו התגלה יוסף לאחיו), והנושא של פרשת ויחי הוא ברכות יעקב לבניו לפני שנעלם מעינינו. חז"ל אומרים ש"יעקב לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", אך בכל אופן לפני שהוא נסתם ונעלם מעינינו (כמו שהפרשה סתומה), הוא מברך את הבנים שלו.

קודם נעשה גימטריא פשוטה: אם ויגש-ויחי מחוברות יותר מכל שתי פרשיות, כמה הן שוות יחד? הדבר הראשון, שוה שמחה. יש משהו מיוחד דווקא בתקופה הזו – אחרי חנוכה, כשנכנסים עמוק לתוך החרף, הקור והחשך – מאד שמח. אחרי שמחה, הדבר השני בחשיבותו במספר הזה הוא "סוד הוי' ליראיו" ("ובריתו להודיעם" היינו ברית המילה), שוה גם "אור עולם" ("והיה לך הוי' לאור עולם... כי הוי' יהיה לך לאור עולם") ועוד הרבה דברים חשובים.

חבור מזלות הברית והלידה

בכל אופן, זה המפגש של ויגש-ויחי, שתי הפרשיות, יום הלידה ויום ברית המילה, שהם בעצם שני מזלות. כתוב בתלמוד ירושלמי שביום הלידה המזל גובר, זהו המזל העליון, "נֹצר חסד". וגם ביום הברית המזל גובר, המזל התחתון, "ונקה". הבן הנולד הוא ה"נצר" ואילו על ידי כריתת הערלה בברית המילה נעשה תיקון "ונקה" (ואז, בברית המילה הראשונה, נוספה לאברם ה בשמו, סוד אמא עילאה היונקת ממזל "ונקה"). ויש לומר גם להפך – הלֵדה היא מרחם האם, אמא יונקת ממזל "ונקה", ואילו הברית היא מצות האב, אבא יונק ממזל "נצר חסד", התיקון השמיני, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". לפי שני הפירושים – "נצר חסד... ונקה" ועוד לֵדה (כך הכתיב במקרא, "אשת לֵדה") ברית מילה = מזל פעמים טוב (= ברית ועוד ברית מילה)!

זכות בברית צאצא הנועם אלימלך

הרך הנימול שלנו היום הוא הדור ה-11 לבעל הנועם אלימלך שעל שמו נקרא האבא. גם זה אומר דרשני, משהו מיוחד במינו. בכל ברית מילה להיות סנדק זה זכות, אבל אצל נין ונכד של רבי אלימלך זו זכות מיוחדת, לכן גם רציתי שהסעודה תהיה בפאר מיוחד, כמו שהיה והוה. ידוע שהספר נועם אלימלך הוא "ספר של צדיקים". תניא הוא "ספר של בינונים" ונועם אלימלך הוא "ספר של צדיקים". מצאו נועם אלימלך? [הביאו מאחד השכנים.] לכבוד הברית אתה יכול לתרום לבית כנסת כאן נועם אלימלך...

ב. נועם אלימלך ויחי ד"ה "יהודה אתה": פנים חדשות ליחסי יראה-אהבה

חבור ברכות יהודה ויוסף

על ברכת יוסף (שם הרך הנימול) אין בנועם אלימלך פירוש, רק נזכיר ונברך את יוסף שלנו שיהיה "בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין" עם כל הפירושים, החל מהפירוש ש"פרת" לשון חן, שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. כשהחן חוזר לעם ישראל זו הגאולה. הגלות היא גלות החן וכאשר "בן פֹרת יוסף" חוזר זו הגאולה. ידוע ש-פורת אותיות פותר, שפותר חלומות, ואותיות תופר, שתופר את כל המוטיבים השונים (של החלום ושל המציאות) בסדר הנכון שלהם. לעשות משהו בסדר הנכון הוא הכח של ספירת היסוד, הברית של יוסף. כל הפרשיות האחרונות של חומש בראשית הן עלילה. מי תפר את העלילה הזו? יוסף. לא זוכר אם מישהו משתמש בביטוי הזה, אבל זו עלילה שאין כמותה בכל התורה, ומי שתופר אותה בחן ושכל טוב הוא יוסף. הוא גם פותר חלומות, גם תופר עלילות וגם פורת. "והנהר הרביעי הוא פרת", בזכות יוסף נזכה להגיע עד הפרת, שלמות ארץ ישראל.

ועוד, "בן פרת יוסף" עולה בגימטריא 888, מספר הקשור לחנוכה – שאנו יוצאים ממנה וממשיכים את אורה – כמו שדברנו לאחרונה, בגימטריא "קץ שם לחשך", על ידי פתרון החלום של יוסף, ה"פלא יועץ" (888 = 8 פעמים פלא, כנגד שמונת ימי החנוכה), וכן בגימטריא "אני הוי' לא שניתי" (מתחלת העלילה ועד לסופה – "כי אל דעות הוי' ולא-ולו נתכנו עלִלות").

שוב, על הפסוק "בן פורת יוסף" אין בנועם אלימלך, אבל על הפסוק של יהודה יש. המסר של ויגש, "דידן נצח" – תמיד בחדש טבת, החדש של שבט דן – הוא יחוד שני המלכים, יהודה ויוסף, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. לכן בהפטרת ויגש קוראים על שני העצים, עץ יהודה ועץ יוסף, עץ אפרים, שצריך לשים אותם יחד ואז "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" וכו'. זה הדבר הכי גדול בזמן זה. לכן צריך מיד לחבר ליוסף את יהודה, "ויגש". באמת בברכות, אם מסתכלים בברכות יעקב בפרשה, שני אלה זוכים לברכות הגדולות ביותר – גם מבחינת כמות וגם מבחינת איכות. ברכת יהודה, שתיכף נראה מה שהוא אומר עליה, ולקראת הסוף ברכת יוסף, הן ברכות גדולות מאד. ורמז מובהק ליחוד זה של שני המלכים נמצא דווקא בתחלת ברכת יוסף – "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" עולה בגימטריא 1860 שהוא 10 פעמים (שלמות של חיבור) יוסף-יהודה (הערך הממוצע של 20 אותיות "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" הוא 93, שהוא הערך הממוצע של שני השמות יוסף-יהודה)!

נקרא את הקטע של יהודה כאן, לחבר אותו ליוסף:

יראה תתאה ויראה עילאה – אמא תתאה ואמא עילאה

יהודה אתה יודוך כו' דהנה אנו מתפללים בברכת אהבה רבה [בנוסח שלנו "אהבת עולם".] ותן בלבנו לאהבה וליראה את שמך [הוא מקצר את הנוסח, "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו'" (חסידות חג"ת... מוותר על הבינה.) ישר ולענין, אבל בכך מוותר על "ויחד לבבנו" עם הפירוש היפה ש"ויחד" היינו לשון חדוה, שהיא המייחדת אהבה ויראה.]. ולכאורה הוא ההיפך היראה מביאה לידי אהבה [כמו שמסביר גם בתניא פרק מא שהיראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".]. אך אמנם האמת שניהם צדקו יחדיו [יש שתי בחינות, יראה שקודמת לאהבה ואהבה שקודמת ליראה. איך זה?] דאית יראה ואית יראה

אית יראה תתאה [בלשון התניא היא יראת המלכות. לא יראת העונש, שהיא ישות גמורה, היא קליפה. יראת עונש יכולה להיות מניע שאדם לא יעבור עבירות, קליפת נגה שיש בה טוב ורע. אם יראת העונש תשמש לא לעבור עבירות היא הטוב שבנגה, כי עוזרת לעבודת ה', אבל מצד עצמה היא קליפה – היא לא מודעות של מול ה' בכלל, אין בה בטול. אדרבא, אתה פוחד על העונש של עצמך. יראה תתאה היא שאתה מרגיש את נוכחות המלך, ובכח המלך יש גם חיים ומות, אבל לא שאתה פוחד מהעונש או רוצה שהמלך יעשה לך טובה, אלא שדמות המלך מעוררת יראת כבוד. זו יראה תתאה, ואילו יראה עילאה היא בטול במציאות, שאתה לא פה בכלל, אין.]

[יראה תתאה היא] הנקרא אימא תתאה [מאד קשה הלשון שלו, בתורה הזאת הוא אומר כמה דברים מחודשים לגמרי, שנשמעים ממש הפוך ממה שכתוב בכל הספרים הקדושים. אבל קודם הוא אומר דבר מובן, שיראה תתאה היא מלכות ואחד השמות של המלכות הוא אמא תתאה, כי היא האם של העולמות התחתונים, המולידה אותם ומזינה אותם. יש שתי בחינות של אמא.

קודם כל נאמר את החידוש שלו כאן: הוא אומר שיש שתי בחינות יראה, יראה תתאה ויראה עילאה, וכעת הוא אומר שיראה תתאה שייכת לאמא תתאה. מה מתבקש מכאן? כך הוא באמת יסביר בהמשך, שאם יראה תתאה היא אמא תתאה מתבקש לומר שיראה עילאה היא אמא עילאה. זה שיראה תתאה היא אמא תתאה מובן לכל מי שלומד חסידות, אבל לומר שיראה עילאה – בטול במציאות – היא אמא עילאה לא שמענו. אדרבא, אמא עילאה היא אהבה רבה ואילו יראה עילאה היא אבא. שוב, מה שפשוט אצלנו מכל לימוד הקבלה והחסידות הוא שיראה עילאה היא אבא ואילו אהבה רבה היא אמא עילאה. אם כן, כבר מתחיל להיות מענין מאד בכך שרבי אלימלך הופך כאן את היוצרות.]

אהבת "אח" – "אהבת חסד"

וממדריגה זו [של יראה תתאה] בא לידי אהבה [גם בתניא מסביר ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראה תתאה, כנ"ל, וממנה בא לאהבה.] ואהבה זו נקראת בשם אח [את כל המדרגות כאן רוצה לקשר למשפחה. בדרך כלל י-ה-ו-ה, בכל ספרי הקבלה והחסידות, הם אב-אם-בן-בת. אבל כאן מסביר באופן אחר. הוא אומר שמה שתמיד נקרא בן, ה-ו של שם הוי', נקרא כאן אח. זה לא כל כך חידוש, כי בכל מקום כתוב על "למען אחי ורעי" שנשמות שנולדו מאמא נקראים אחים, כי הם אחים לז"א, ה-ו של שם הוי'. לכן לומר שה-ו הוא אח – כולנו אחים, כל ישראל חברים ואחים – מוכר. אח היינו "אהבת חסד", אהבה זוטא (מדת האהבה היא האור הפנימי של ספירת החסד, שהיא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו", כללות פרצוף ז"א, ה-ו שבשם).

"אהבת חסד" הוא ביטוי שמופיע ב"בא מיכה והעמידן על שלשה": "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" – "עשות משפט" במלכות (ה תתאה שבשם, יראת המלכות, אמא תתאה), "אהבת חסד" בז"א (ה-ו שבשם, כנ"ל), "הצנע לכת עם אלהיך" (בבינה, ה עילאה שבשם). לפי טעמי המקרא, יש הפסק בין "עשות משפט ואהבת חסד" ל"והצנע לכת עם אלהיך", סוד שרש (נפש רוח, ו-ה שבשם, "והנגלת לנו וגו'") ותוספת (נשמה, ה עילאה שבשם, "ונשמת שדי תבינם", "הנסתרת להוי'"). עד תבת "חסד" (הפסוק מתחיל "הגיד לך" = חסד) – "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" = 2628, המשולש של חסד (סכום כל המספרים מ-1, "אחד היה אברהם" איש החסד, עד 72, חסד)!

בין אהבה זוטא לאהבה רבה

רבי אלימלך אומר שמיראה תתאה באים לאהבה זוטא שנקראת אח. צריך להבין אותו. את ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה אני יכול להבין, כי יראה עילאה היא אין לגמרי, בטול במציאות, וביראה תתאה יש עדיין מציאות היש. אני 'יש', רק שאני עומד באימה ויראה מפני התגלות המלך, לא מפחד העונש, אך בכל אופן יש פה 'אני'. ביראה תתאה יש 'אני' וביראה עילאה אין 'אני' – ביראה עילאה ה'אני' הופך ל'אין'[ב]. אבל לגבי האהבה, למה "אהבה זוטא", "אהבת עולם", נקראת אח?

תיכף נראה שהוא לגמרי הופך את היוצרות, ואומר שאהבה רבה, שחשבתי שהיא אמא עילאה, נקראת אבא. אבל קודם, מה ההבדל בין שתי האהבות? אחד ההסברים הפשוטים שהאהבה הגדולה היא, כמו שכתוב על דוד ויהונתן, "אהבה שאינה תלויה בדבר" – שאנו כל כך אחד שפשוט אי אפשר להיות אחד בלי השני, כמו שכתוב על יעקב ובנימין "ונפשו קשורה בנפשו". התרגום מתרגם שחביב לו כנפשו (ומכאן לומדים את משמעות ההתקשרות בכל מקום, כמו התקשרות לרבי, שפירושה חביבות יתרה ואהבה רבה ונפלאה עד מאד), ואם הוא ימות גם הוא ימות. גם סוג של בטול במציאות, אבל מתוך שאין לו קיום נפרד, אין לו 'אני' נפרד בלי השני שהוא אוהב אותו כנפשו.

לגבי אחים, אף על פי שקשר אחוה הוא קשר חזק – גם לשון איחוי, שהם תפורים יחד – יש קיום לאחד בלי השני. כלומר, כל אחד לגבי השני הוא כמו חצי דבר, כמו "פלג גופא" – יש 'אני' שיש לי אח, שאני אוהב אותו וגם יודע שיש לנו שרש משותף, ששנינו יצאנו מאותו רחם, אך בכל אופן כל אחד כעת נמצא לעצמו. גם לגבי קוב"ה, אם אני כביכול אח היינו כפירוש המגיד על "שתי חצוצרות כסף", שני חצאי צורות, כל אחד הוא חצי, כמו במחצית השקל, ושני החצאים מתחברים. לא שאנו לגמרי אחד שאי אפשר לחלק בינינו כלל. אם אני חצי ואתה חצי, ואני אוהב אותך מאד ורוצה שנתחבר אחד לשני, זו אהבת אחים – שכל אח הוא חלק. הוא שואף לאחדות – אח מתחיל את המלה אחד – אך אינו אחד ממש עדיין. לעומתה, אהבה רבה היא אחדות גמורה.

עד כאן רק ההגדרות. נקרא מה שהוא כותב: הוא אומר שקודם צריכה להיות יראה תתאה, שנקראת אמא תתאה – לא אומר בת – ודווקא מאמא תתאה באים למדרגת אח. קודם אתה בדרגה של אמא תתאה ואחר כך אתה נעשה אח. הוא לא כותב את כל ההסבר שלנו, אלא רק אומר] ש[אח ]עדיין אינה אהבה שלימה [עדיין שנים, לא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ממש.].

אהבה שלימה ויראה עילאה – אבא ואמא

וממדרגת אהבה זאת [שנקראת בקבלה "אהבה זוטא".] בא לידי אהבה שלימה ["אהבה רבה".] הנקרא בשם אב [עד כאן הייתי איכשהו יכול להבין, פתאום הוא 'שבר לי את כל הכלים'... הוא אומר שאהבה שלמה, אחרי "אח", היא עליה למדרגת "אב". למה זה טוב על פי פשט? אם לא למדתי אף פעם שום קבלה ושום חסידות, למה לכאורה כן מסתדר? כי אב הוא לשון אהבה. אב הוא השער של השרש אהב. גם שרש אבה הוא לשון רצון, אהבה – לא יראה. הוא אומר בפשטות שאהבה שלמה היא אב – מדרגת אח עלה לדרגת אב. גם סימן שכל פעם שאתה אבא מחדש, אבא צריך להגיע יותר ויותר לאהבה שלמה – גם בין ההורים וגם לילדים וגם לכולם. איך הסברנו קודם? שאהבה שלמה היא שאין שנים בכלל. הפסוק אומר "הלוא אב אחד לכלנו", רמז שכאשר עולים למדרגת אב כולנו אחד ממש, בדרגת "אב" ה"אחד" (= אהבה) נמשך "לכלנו"].

וממדריגת אהבה זאת בא לידי יראה עילאה [אחרי שהוא באהבה שלמה – הוא לא קורא לה אהבה רבה אלא אהבה שלמה – הוא בא ליראה עילאה, אין ובטול במציאות. הכל לפי הסדר הידוע של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", חותם המתהפך. כאן עוד פצצה:] הנקרא בשם אם [השיא של כל העליות הוא להגיע לאם. כלומר, כמו ש"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", כך כאן הכל מתחיל מאם, אמא תתאה, והכל נגמר באמא, אמא עילאה, שהיא כאן למעלה מאבא עילאה, היא יראה עילאה, בטול במציאות, אין (יש לציין ששם אמו של הנועם אלימלך – וכן שם בתו המפורסמת, אמא עילאה ואמא תתאה – היה מיריש, אותיות יראת שמים. יראת שמים אותיות מיריש אמת). צריך לנסות להבין מה שהוא כותב כאן.].

עליה מאב לאם במורא ועליה מאם לאב בכבוד

וזהו שנאמר [גם קשור מאד לברית וליחס בין איש ואשה ולבין ההורים והילדים. יש שתי מצוות, כבוד הורים ומורא הורים, והוא מסביר זאת בהמשך למה שכתב עד כאן:] איש אמו ואביו תיראו רמז ליראה תתאה [בפסוק "איש אמו ואביו תיראו" ה"תיראו" אינו בטול במציאות, יראה עילאה, אין, אלא דווקא יראה תתאה.] נאמר אם קודם לאב [כאן פשיטא שלא רק שלא אכפת לו לפרש הפוך ממה שחושבים, אלא ש"לכתחילה אריבער" הפוך. קודם כל הוא יודע מה שחז"ל מסבירים למה כתוב אם קודם לאב במצות יראה ואב קודם לאם במצות כבוד שהיא על דרך אהבה. למה? כי הנטיה הטבעית לירא מהאב וכדי לאזן מקדימים את האם לאב בכבוד והנטיה הטבעית לכבד את האם וכדי לאזן מקדימים את האב בכבוד. כאן הוא אומר הפוך מחז"ל (המובא גם ברש"י, פשוטו של מקרא), שביראה האמא קודמת ובכבוד האבא קודם. ביראה תתאה, כפי שמסביר כאן, אם – שהיא אמא תתאה כאן – קודמת לאב. ה"תיראו" חוזר על האמא ו"אביו" היינו כאשר זוכה לעלות למדרגת אב, אהבה שלמה.].

ואצל כיבוד שהיא אהבה נאמר אב קודם לאם [כי אב הוא אהבה ואם היא יראה. קודם היה בדרך עליה, "איש אמו ואביו", ואם גם כאן בדרך עליה אז "כבד את אביך ואת אמך" בכבוד זו כבר אמא עילאה, לא אמא תתאה, לפי דרכו. כלומר, שהוא מפרש שקודם אני מכבד את האבא, אהבה שלמה, ומכך עולה ומגיע לאמא, אמא עילאה שהיא יראה עילאה, בטול במציאות. כל זה גם מסתדר מאד יפה עם התניא של היום, שמדבר על צדיקים גמורים – כאן ספר של צדיקים – ואומר שהצדיק הגמור נקרא "בני עליה". הוא נותן שני פירושים ב"בני עליה", שתי בחינות של הצדיק הגמור. בן הוא מבין, מבין בעליה. כאן הוא מפרש את שני הפסוקים בדרך של עליה, "מעלין בקדש". "איש אמו ואביו תיראו", עליה מאם לאב, ו"כבד את אביך ואת אמך" גם עליה, עליה מאב לאם.].

מיעוט הדרך את השגת אברהם: "אחֹתי בת אבי אך לא בת אמי"

וזה שאמר אברהם אבינו עליו השלום לאבימלך [כאן יש אלימלך, אפשר להתבלבל בין אלימלך לאבימלך, לא אותו אחד. כל ההבדל הוא באותיות לב (שאר האותיות הן מיכאל-מלאכי) – באלימלך "לב חכם לימינו" ובאבימלך "לב כסיל לשמאלו", ודוק]. וגם אמנם אחותי בת אבי [הוא הציג את שרה כאחות, ואז אבימלך לקח אותה וכעת צריך להחזיר ומאשים את אברהם מה עשית לי וכו'. איך אברהם מתנצל? אומר שהיא אחותו בת אביו אך לא בת אמו.]

פירוש מחמת שהיה בדרך לא היה יכול להשיג מדריגת אהבה עילאה הנקרא בשם אב [הוא מפרש שאמנם היא, שרה, היא "אחותי בת אבי". איך מסתדר עם מה שכתב קודם? "אחותי" בחינת אח, אהבה לא שלמה, אהבה זוטא שיש בה עדיין שתי ישויות שכל אחת נמשכת לשניה, רוצה להשלים את השניה. היא רק "בת אבי" – "אבי" היינו אהבה שלמה, אבל היא רק "בת אבי" ולכן היא "אחותי". אברהם אבינו הוא לא במדרגה העליונה?! הוא אומר שגם הצדיק הגדול, הגמור, כשהוא בנסיעות, בדרך, הוא יורד מהמדרגה שלו. קצת דומה למה שכתוב ב"חינוך קטן", הקדמת ח"ב בתניא, שגם לצדיק יש עליות וירידות והוא צריך להיות בקי בכל המדרגות – "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – מתי להיות בבחינת אמא תתאה ומתי להיות בבחינת אח, מתי להיות בבחינת אב ומתי להיות בבחינת אמא עילאה.

מי אמר על צדיקים שכאשר הם בבית הם במדרגה גדולה אבל כאשר הם נוסעים אלי הם יורדים, לכן אני מבזה אותם וצוחק מהם? רבי ברוך ממעזיבוז. סיפור מפורסם שכאשר הגיע אליו רבי נח מלעכאוויטש, הבן של רבי מרדכי, הסבא קדישא מלעכאוויטש, הוא מאד כבד אותו וכאשר אנשיו תמהו על כך אמר שגם בדרך הוא א גוטער איד. הוא אמר שיש צדיקים שבבית הם א גוטער איד אבל בדרך הם יורדים מזה. כאן יש אסמכתא, שאפילו אברהם אבינו בדרך הוא טרוד ואז יורד ממדרגתו (בשרש טרד יש אותיות רד), לא בבחינת אבא וכ"ש לא בבטול במציאות לגמרי, אמא עילאה, אלא רק "אחותי בת אבי".].

ולא היה כי אם במדריגת אהבה תתאה הנקרא בשם אח שהיא כמו בת למדרגת אהבה עילאה [מדרגה אחת פחותה מאבא, לכן אח נקרא "בת אבי".] אך לא בת אמי [ראיה מופלאה למה שכותב, שמדרגה אחת פחות מאב היא לא מדרגה אחת פחות מאם, אמא עילאה לפי פירושו היא למעלה מאבא. "אחתי בת אבי" היא לא מדרגת אבא, שהיא מדרגה אחת פחות מאמא, אלא רק מדרגת אח שהיא מדרגה אחת פחות מאבא, "בת אבי".] שאינו במדריגת אהבה שהיא כמו בת ליראה עילאה [אותה אין לו כעת, כי הוא בדרך.] הנקרא בשם אם. ואומר לה [תמיד אני אומר לשרה אמנו.] בכל מקום אשר נבא שמה אמר לי אחי הוא רמז שאני במדריגת אהבה הנקרא בשם אח [תמיד כשאנחנו בדרך תדעי שהקשר בינינו, האהבה בינינו, יורדת מאהבה שלמה, שהיא בחינת אב, לאהבה שאינה שלמה עדיין, שהיא בחינת אח. לכן בכל מקום שאנחנו מגיעים תאמרי שאנחנו אחים, כי באמת כך.].

שתי המדרגות בברכת יהודה

[כל זה הקדמה לברכת יהודה:] וזהו יהודה אתה [לשון נוכח.] דהיינו כשאתה בנגלות דהיינו מדרגת אתה [לנוכח המדבר, מדרגת "והנגלֹת לנו ולבנינו", וה של שם הוי', שלפי דרכנו היינו אמא תתאה ואח.] שהוא הנגלה כמו שאנו אומרים ברוך אתה הוא הנגלה [נוכח.]. אשר קדשנו הוא הנסתר [אבא ואמא שיותר גבוהה מאבא.]. ובמדריגה הזאת יודוך אחיך [נושא מאד גדול. אם יש אני ואתה, זה הכי גבוה או לא? למשל "אני ואתה נשנה את העולם", הוא אומר שאני ואתה היינו מדרגת אח, אהבה שאינה שלמה.] רוצה לומר אותם שהם במדרגת אח כנ"ל.

אבל ידך בעורף אויבך [גם "דידן נצח", לכן רציתי לקרוא את זה. אחרי "אתה יודוך אחיך" בא "ידך בעורף אויביך". כשהצדיק-יהודה הוא בדרגה תחתונה הוא לא יוצא לקרב לנצח, לא "דידן נצח", יש אז איזה 'שלום עכשו' שאינו שלם. נשמע טוב מאד שכולנו אחים, אבל הוא אומר שכאשר כולנו אחים, מצב חברתי מתוקן, זה לא היעד האמתי, לא בני עליה. אבל אם אתה רוצה להשתלט על האויבים לגמרי, "ידך בעורף אויביך",] פירוש כשתהיה במדריגה עליונה [בשביל ה"דידן נצח" צריך להגיע יותר גבוה מאחים. מה פירוש "ידך בעורף אויביך"?] שיש כח בידך לכלות האויבים והדינים [שאתה יכול לבטל את הדינים ולהמתיק את הדינים, עד כדי כך שכתוב בתניא שצדיק גמור הופך את הרע לטוב ממש.].

אז וישתחוו לך בני אביך [אז צריך לעלות במדרגה ל"בני אביך". כאן יש עוד דיוק, ב"בת אבי" ו"[לא] בת אמי" אמר שבת היינו מדרגה אחת יותר נמוכה מהם – למטה מאב ולמטה מאם (אמא עילאה). עד כאן לא הזכיר בן בכלל, כאן יוצא הבדל בין בן לבת. מהמשפט האחרון שלו מובן ש'בן' משהו היינו שהוא באותה מדרגה ממש, לא מדרגה אחת פחות:] אותם שהם במדרגת אב והבין מאוד [לכן אפשר להבין למה אוהבים בנים, כי בנים הם בדרגת האב ולא למטה מהאב. בנות מקבלות מהאב ומהאם, מההורים, אך בן הוא שוה להורים. לכן כתוב שבן עומד במקום אביו ממש (בסוד ספירת הנצח, "ברא כרעא דאבוה", דידן נצח), כמו שיש הרבה שיחות של הרבי על זה.].

ישוב הסתירה: התכללות המדרגות חכמה ובינה

אם כן, יצאה כאן איזו תמונה חדשה לגמרי של כל המדרגות בעבודת ה'. כמובן, הכי קשה כאן הוא למה אמא עילאה ואבא עילאה הפוכים לגמרי ממה שתמיד לומדים – אמא עילאה היא יראה עילאה ואבא הוא אהבה עילאה, אהבה רבה, "אהבה שלמה". אמרנו שהמלה אבא משמעה אהבה, אבל לא מספיק – זה עוד לא הסבר וישוב למה שכתוב בספרי הקבלה והחסידות. מה ההסבר כאן?

לכאורה הדרך הכי פשוטה להסביר זאת היא דרך של התכללות, "הבן בחכמה וחכם בבינה", "'רואים את הקולות' – רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כשהוא אומר שאבא הוא אהבה רבה, ולא בטול במציאות, הוא מתכוון בלשון הקבלה לפרצוף ישראל סבא, וכשהוא אומר שאמא עילאה היא בטול במציאות, יראה עילאה שלמעלה מאבא, הוא מתכוון באותיות של קבלה לפרצוף אמא עילאה שכלול באבא עילאה. היא אמא עילאה, וכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שגם שם, בתוך פרצוף אבא, החלק (התת-פרצוף) של אמא עילאה יותר גבוה מאבא עילאה.

מעלת האם על האב – מעלת הצניעות והמסירות על הבטול

יש למישהו רעיון מה יכול להיות בדמות של אמא יותר אין מאשר בדמות של האבא? [אברהם אבינו היה משפיע מבוטל, וזה פחות מיצחק אבינו שהוא מקבל מבוטל.] יפה מאד, זה מסביר גם כן. לכן לעתיד לבוא יאמרו ליצחק "כי אתה אבינו". יש גם בקדושת לוי משהו שאנחנו אוהבים לצטט, כלומר רמז שלנו לפי הדברים שלו, שיש לב ומח – מח הוא מציאת חן ו-לב הוא לקיחת ברכה (כמו "קח נא את ברכתי"). החוש המיוחד היהודי הוא איך לקחת ברכה. החידוש של העם היהודי הוא היכולת שלו לקחת ברכה, לעצמו אבל לשם שמים, לעשות נחת רוח לקב"ה. [אם הוא חושב לעשות נח"ר יש הוא.] אם הרצון לעשות נחת רוח הוא טבעי לגמרי, לא מורגש במודע, אז אין זה סותר היותו אין, אדרבה זה הולם מדרגת אין (שאינו עושה בשביל עצמו כלל, הוא בכלל לא קיים במציאות, וכאשר הוא באמת אין אז זה גופא עושה את הנחת רוח הגדולה ביותר להשי"ת).

נחזור לענין של מעלת האם על האב: יש בשכינה ביניהם (ועוד) מה בין ענוה לצניעות. משה רבינו מצטיין בענוה שלו, שהיא ודאי בטול, אבל האשה הצדקת מצטיינת בצניעות. יש משהו בצניעות שהיא אפילו יותר מענוה, שהיא בכלל לא פה, כמו "כל כבודה בת מלך פנימה" – "פנימה" לגמרי, שהיא לא נמצאת, לא רואים אותה בכלל, גם היא לא רואה את עצמה, כמו רדל"א שהוא "לא ידע ולא אתידע", אמונה היא לשון אמא (לא לשון אבא).

מעלת האם – אמו של בעל "נפש חיה"

בהשגחה פרטית קראתי לפני כמה ימים על אחד מגדולי החסידות שלא כל כך מוכר לכולם, בעל ה"נפש חיה", רבי חיים-אלעזר ווקס. הוא קרא לספר שלו "נפש חיה" לכבוד האמא שלו. מה הסיפור?

גם אבא שלו היה צדיק ורב גדול, אבל כשהוא היה בן ארבע – כך הוא כותב בהקדמת הספר – הוא חלה מחלה אנושה, ממש היה על ערש דוי, ואז אמא שלו נדרה שהיא נותנת חצי מהחיים שלה לה' רק שיציל את הנער. מיד אחרי שהיא נדרה ככה הוא באופן נסי התחיל להחלים והיא מיד חלתה מחלה אנושה. בכלל, אם רוצים בחב"ד דוגמה שמסירות נפש של אשה היא יותר מגבר, יש את דבורה-לאה שהחליפה את אביה ומתה כדי להציל את חייו. [יש שיחה של הרבי על "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל", שוותרה על מעלת מערת המכפלה.] זו בחינת אמא עילאה.

אמו שלו חלתה, ואחרי כשנה היא גם החלימה באופן נסי. הוא ממשיך ומספר שהוא התקבל להיות רב – לא מבינים עד כמה לא היה פשוט בפולין להיות רב של קהילה בתקופה זו, הרוחות נשבו לכיוונים מאד זרים וקשים ודעת הקהל היתה מאד בעייתית, אם זו השכלה או התנגדות או כל מיני דברים – על כל הרבנים הגדולים באירופה היו מלחמות קשות ביותר, מלחמות עולם, בקהילה. כשהוא קבל את הרבנות היה בן 19 ומי שעמדה לידו והדריכה אותו, לחמה את כל המלחמות שלו, היתה אמא שלו. היא גם הצילה לו את החיים וגם פעלה עבורו "דידן נצח".

הלכה למעשה היא עמדה לימינו כל חייה. היא באמת נפטרה בגיל צעיר, כנראה תרמה את חצי חייה כפי שנדרה. בכל אופן, לכבודה קרא את ספרו נפש חיה, כי שמה הפרטי היה חיה. הכל בזכות אמא. הכל בזכות אמא – אמא עילאה, יראה עילאה (בטול במציאות) – מאד מתאים לביאורו של רבי אלימלך כאן.

דן (תמימות) מחבר את יהודה (מעשה) ויוסף (תלמוד)

לפי כל זה, כמה שזו ברכת יהודה, אך שייכת באופן מיוחד ליוסף, כי הוא מקבל מאמא שלו – היפי שלו מאמא וגם את העצם שלו מקבל מרחל, ממסירות הנפש של רחל (בחינת "שאול מרחובות הנהר"). מתאים למפגש בין שני המלכים, יהודה ויוסף.

רצינו לומר שמי שמחבר את יוסף ויהודה יחד – היות שקוראים על החבור בתורה בחדש טבת, החדש של דן, והשל"ה הקדוש אומר שכל מה שקוראים בתורה קשור לזמן הקריאה – הוא דווקא דן, בו נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", קשור ליהודה, ו"ולישועתך קויתי הוי'" שייך ליוסף, שבכל מקום הוא קשור לישועה. כנראה שה'דן'ים, היהודים הפשוטים של הבעל שם טוב, היהודים שיודעים איך "הגוף נהנה מן הגוף", הם שעושים את החבור בין שני המלכים (בין עץ-גוף יוסף לעץ-גוף יהודה). איך מוסבר תמיד בחסידות, גם אצל הרבי, יוסף ויהודה? יוסף הוא "תלמוד גדול" ויהודה הוא "מעשה גדול", והכח שמחבר אותם הוא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" של היהודי התמים, דן.

ג. הגדרת צדיק גמור בתניא

צדיק גמור – מהפך הרע לטוב ע"י הסרת הבגדים הצואים

נסתכל גם בתניא של היום. כאן בתניא הוא מגדיר את הצדיק הגמור:

כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב [הכל אצלו טוב, גם הרע אצלו טוב.] ולכן נקרא צדיק וטוב לו הוא ע"י הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' [הוא מחלק בין עצם הרע לבין הלבושים הצואים שמלבישים את הרע. הוא אומר שמה שצריך להסיר, לסלק, הוא רק הבגדים הצואים. אז מה שקודם זיהית כעצם הרע, עצם כח המתאוה, אם אין לו את הבגדים הצואים שלו הוא אוטומטית הופך להיות הכי טוב. (מה הם בגדים צואים?) הרצונות, שמלבישים אותו רצונות לקבל הטבה גופנית, או כל דבר שלא לה', סתם רצון – כל רצון של אגו נקרא בגדים צואים.

כדי להבין נמשיך לקרוא. הווארט כאן הוא שמה שנקרא רע הוא לא רע בכלל, הוא רע רק בגלל הלבושים שלו וברגע שמסירים אותו הוא אוטומטית הופך להיות הכי טוב. הצדיק הגמור מואס בלבושים, לא מואס בעצם כח המתאוה אלא בכל דבר שמקבל יניקה מהסט"א, כפי שממשיך להסביר:] מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וס"א וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל כי הם זה לעומת זה כדכתיב [דוד המלך אומר:] תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני [אל] ודע לבבי וגו' וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לס"א והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה [עד כאן מגדיר צדיק גמור.].

הלבושים הצואים – הנפרדות מה'

איך נתרגם לשפה המדוברת שלנו? הוא אומר שהלבושים הצואים הם כל מה שמקבל יניקה או נמשך מהסט"א. מהו הסטרא אחרא? "אני ואפסי עוד", אגו. כח המתאוה, בלי אגו, הוא לא תאוה רעה. עליו כתוב "תאות צדיקים אך טוב", הוא רק טוב, הכי טוב. הלבושים הצואים הם דברים שמחזקים אצלו את הרגשת הנפרדות שלו מה', שהוא משהו בפני עצמו. הצדיק הגמור שונא הרגשה זאת. ברגע שהוא תופס עצמו שיש לו רצון לקבל משהו לעצמו הוא יוצא מהכלים לגמרי, שונא זאת, כי זו כפירה. כאן הוא כותב שתאוה זרה לשם הנאת הגוף, בלי לחשוב על ה' – ההיפך הגמור הוא יצחק אבינו, שכאשר אוכל את המטעמים זהו רק ה', אבל מטעמים בלי לחשוב על ה' – מאוסה בתכלית המיאוס, כי היא ביטוי מובהק של הסט"א. זה לא מה שנקרא קודם רע, אלא הלבושים הצואים, רצונות לגרמיה, וצדיק גמור הוא אחד שמסיר אותם לגמרי.

יש ווארט של הבעש"ט על "סור מרע ועשה טוב", "סור מרע" עד כדי כך ש"ועשה [אותו עצמו] טוב". יש שני ווארטים של הבעל שם טוב, אחד הוא "הרע כסא לטוב", שהחשך מבליט את האור, שיש גם אצל הבינוני (בדרגה העליונה שלו). אבל אצל הצדיק לא רק ש"הרע כסא לטוב", אלא שהרע נעשה טוב, אתהפכא אמיתית וגמורה. ורמז נאה: חיבור שתי המדרגות – "הרע כסא לטוב" "סור מרע ועשה טוב" = אנכי (ט ברבוע, ט היא אות הטוב), כסא, פעמים טוב! [הצמצום עושה רע.] הצמצום הוא כל הרצונות הזרים, כל הלבושים, שיש גם על עצם כח המתאוה.

"בני עליה" עם 'חוש' בירידה – המשיכה החיובית למטה של עצם הנה"ב

אם כח המתאוה בלי הלבושים שלו הוא כל כך בסדר, קצת קשה למה קראתי לו רע? הוא אומר שאוטומטית כאשר תסיר לו את הבגדים, היניקות, הרצונות לעשות דברים לגרמיה, הוא יהפוך לטוב ממש, הכי טוב, אז למה בכל אופן קראתי לו רע?! הסבה היחידה כנראה היא מה שהמגיד כותב, שרע לשון מלרע, מלמטה, שזו באמת נפש הבהמית. מה הטבע של נפש הבהמית? "רוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ", משיכה למטה, ואילו הנה"א היא משיכה למעלה, "רוח האדם העולה היא למעלה". באמת הנפש הבהמית היא רע, משיכה למטה, אבל ברגע שלמשיכה למטה אין את הלבושים הצואים היא עצמה הופכת להיות הכי טוב.

כך כותב כאן בהמשך, ש"בני עליה" עסוקים רק ב"איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים" דווקא. אם עושה למעלה, לרוות צמאון נפשו, יכול להגיע למעלה עד גבול מסוים, השייך להשגת נפשו. הוא אומר שבני עליה צריכים להגיע מעל זה, למעלה-למעלה מכל מה שיכול להשיג כדי לרוות את נפשו הצמאה. מה זה? הוא מגיע עד לעצם נקודת רצון ה' בבריאת העולם, דירה בתחתונים דווקא, ואז כל מעשיו הם רק לגלות את מה ש"אתה הראית לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

איזה כח בנפש פועל זאת? מה שקודם היה רע. בחסידות אומרים 'חוש' –  לגוי אין 'חוש' בלרדת למטה (בתכלית הקדושה, הוא רק יורד למטה בטבעו לגרמיה), יש לו 'חוש' לעלות למעלה (היינו החוש שלו ברוחניות, מצד הנפש השכלית שלו). גם אצל יהודי, גם אצל צדיק, יש כזה שעיקר החוש שלו הוא בהתעלות. אבל למי שהוא באמת בני עליה, הכי עולה, יש דווקא חוש בירידה, ברצון ה' בדירה בתחתונים (וכל עבודתו הוא "עליה לצורך ירידה" בלשון אדמו"ר האמצעי). מי עושה זאת בפועל? כח המתאוה, מה שקראנו לו יצר הרע – יצר שהוא כח ומשיכה לרדת. רק שכל זמן שיש לו את הלבושים הצואים הוא בבעיה, הלבושים מטמאים אותו, אבל ברגע שהוא מסיר את הבגדים הצואים והטמאים ממנו הוא הופך להיות טהור, "כולו הפך לבן טהור הוא".]

עד כאן התניא של היום, שכותב בסוף שצדיק גמור נקרא בן עליה על שם שתי תכונות: הראשונה, שהופך את הרע לטוב ואת החשך לאור, והשניה, שכל מה שעושה מצוות ומעשים טובים זה לא בשביל עצמו, הוא לא פונקציה כאן, אלא אך ורק כדי להיות "המתחסד עם קונו, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים ממש". מביא כאן לשון הזהר, בצורה הכי חזקה, "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו'".

שייכות הקדמת אמא לאבא לנועם אלימלך

דרך אגב, למה הנועם אלימלך מקדים במעלה את האמא לאבא? למה זה מתאים לו? נועם הוא אמא עילאה. כתוב שרבי אלימלך לפני הסתלקותו עשה תשובה על כך שצער את אמו בזמן היניקה. המדרגה הכי גבוהה אצלו היא תשובה זו, כנראה שהגיע למדרגה הכי גבוהה של אמא עילאה, בטול במציאות לגמרי. הוא אמר שאם כתובים שני דברים השני יותר מהראשון, והוא משתדל עבור אביו ואמו, כלשון הזהר הנ"ל:

איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים וכמ"ש ברעי' מהימנא פ' תצא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו' [מהגלות.] וכמ"ש במ"א.

ב"היום יום" זו המדרגה הכי גבוהה של החסיד, שכותב שלא שייכת לכל אחד. אבל היום – בפרט שזה התניא של היום, של הברית – כן שייך לכולם. זה מי שיודע שהכל צריך לרדת למטה, כי רוצה "להתחסד עם קונו" שרוצה דווקא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

הניגון האחרון שלמדנו הולך גם על "אדון עולם". רוצים לעשות דיסק רק של "אדון עולם"...

נגנו גם "מעין עולם הבא" (החדש) ו"יום ליבשה".

רמזים וברכות לרך הנימול ואביו

יוסף בן אלימלך שוה נר חנוכה – כנראה שהכל המשך. הוא נולד ב-ה' טבת, אבל כנראה שהכל המשך של חנוכה (וכנ"ל). היה לנו שיעור שלם על המספר הזה. יוסף בן אילה שוה "עוד יוסף חי", עוד יותר מתאים לשמו יוסף, מה שהאמא מעל האבא. הביטוי הזה מופיע בפרשת הלידה, והיה ממש ביום הלידה בחת"ת של יום שלישי. לחיים לחיים.

שיר המעלות.

יוסף בן אלימלך ואילה כבר שוה ישועה, ישועה שלמה. זה גם יהושע, הנשמה הכי חשובה שיצאה מיוסף. בזכותו נזכה לשלמות עם ישראל, שלמות ארץ ישראל, שלמות תורת ישראל ושלמות הוי' אלהי ישראל. לחיים לחיים.

גם צריך לומר מזל טוב לדוד-אור ואורה.

ברכת המזון.

יש השלמה אחת, ברכה אישית בשביל אלימלך: היות שהמזל של הלידה הוא "דידן נצח", ולמדנו קטע מהנועם אלימלך שהופך יוצרות בפירוש שלו, כנראה שיש גם קשר בין הדברים – היות שאלימלך הוא צאצא שלו – שהוא יזכה גם להפוך עולמות. "דידן נצח", יש שלשה פירושים של נצח – נצחון, נצחיות ולנצח-לנהל. שיזכה לנצח על תזמורת מאד גדולה, של אלפים ורבבות בתים ונכסים וכו', ממש "דידן נצח", ובשביל זה צריך ראש מיוחד שקוראים לו היום לחשוב מחוץ לקופסא. מה שאומרים לך, כללי העסקים וכללי הניהול, אולי אצלך זה עובד בדיוק הפוך, כמו שחסידים אמרו שכאשר לא יודעים מה לעשות שואלים מתנגד ועושים הפוך. זה היה הרוח של הנועם אלימלך, שמה שלמדו אותך אולי נפרש הפוך. זה כנראה סוד ההצלחה של "דידן נצח", גם לחשוב מחוץ לקופסא, מחוץ לקוצנזוס. שיהיה ה"דידן נצח" הכי גדול. [אצל צאצא של הנועם אלימלך זה ממש להפוך יוצרות.] לזה התכוונו.

אפשר להתפלל תפלת ערבית, הפוך על הפוך. המוהל, תשלים את המלאכה – תהיה חזן.

בע"ה

ט"ז טבת, שבת קדש פרשת ויחי ע"ז – כפ"ח

דגל מחנה אפרים לפרשת שמות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

[הביאו 'ואביטה', הרב הסתכל ושאל שאלות על ההדפסה וההפצה בכפר, ואמר] זו חתיכה הראויה להתכבד. הלואי שנזכה להפיץ תורה בישראל.

נגנו ניגון הבעל שם טוב.

בעל הדגל מחנה אפרים

כעת נלמד מהספר דגל מחנה אפרים. המחבר, רבי משה חיים אפרים, הוא נכד של הבעל שם טוב, אחיו של רבי ברוך ממעזיבוז'. רבי ברוך היה מנהיג קהילה ופחות כתב, הוא לא הוציא ספר, אבל אחיו בעל הדגל מחנה אפרים כן כתב. [איפה הוא קבור?] במעזיבוז', באהל זקנו הבעש"ט. רבי ברוך נשאר במעזיבוז' והיה שם המרא דאתרא, ממלא מקום של סבו, והדגל מחנה אפרים עבר לסדילקוב (לא רחוק ממעזיבוז'). לאחר מכן חזר להתגורר במעזיבוז' ושני האחים נהגו שם באדמו"רות באהבה ושלום. הוא הבן של אדל, אחותו היא פייגא, האמא של רבי נחמן מברסלב, כלומר שהוא הדוד של רבי נחמן. שניהם – רבי ברוך ורבי משה חיים אפרים – גדלו על ברכי הבעל שם טוב, וכאן בדגל מחנה אפרים מביא דרושים ששמע מסבו. [מי היה הגדול ומי הצעיר?] בעל הדגל היה הגדול, נולד בשנת תק"ב, שלש שנים לפני אדמו"ר הזקן, כך שהיה בן ח"י בפטירת סבו הבעל שם טוב וזכה לשמוע הרבה תורה מפיו. ר' ברוך אחיו נולד בשנת תקי"ג (י"א תקי"ז) – 8 (או 12) שנים אחרי אדה"ז – ובעצם כשהבעל שם טוב נפטר הוא היה רק בן 7 (או בן 3). ידוע שר' ברוך חלק על אדה"ז אך בקשר לדגל מחנה אפרים לא שמענו שהיה לו קשר מיוחד עם אדמו"ר הזקן (כמו לגבי שאר צדיקי פולין, מסתבר לומר שבגלל מרחק המקומות ביניהם).

נעשה גימטריא: קראו לו – יתכן שסבו הבעל שם טוב קרא לו את השם – משה חיים אפרים (שם ארוך, שמורכב משלשה שמות – לבנו קרא הבעש"ט צבי-הירש, הירש הרי זה צבי באידיש, כלומר שבעצם זה רק שם אחד, וכן לבתו, אדל, יש רק שם אחד), בגימטריא 744, שעולה 3 פעמים (הממוצע) אברהם.

ד"ה "ואלה שמות": ירידת יעקב למצרים ביראה – התדבקות בשכינה כדי שיהיה סולם לעליה

נתחיל לקרוא מהספר על פרשת שמות (שהתחלנו לקרוא במנחה). רציתי לקרוא את הדרוש הזה[ב], כי הוא מדבר על כך שבית הוא יראה, כמו שאמרנו בשיעור ביום חמישי בכתובות. ראינו שהגמרא דורשת את הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו" לגבי הצרכים שצריך לדאוג ליתום – "די מחסורו" זה בית; "אשר יחסר" זה כלי תשמיש, מטה ושלחן; "לו" זו אשה, כנלמד מגזרה שוה "לו"-"לו", "אעשה לו עזר כנגדו" ו"אשר יחסר לו". הסברנו שבית היינו יראת שמים ("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה") וכלי התשמיש בבית, מטה ושלחן וכו', הם אהבה (עבודה יותר בגדלות) ושאם ידאגו לו לבית וכלי בית כאלה הוא יזכה לאשה בדרגת "לו". כאן הוא מביא שני פסוקים מפרשת שמות, בשניהם מופיעה המילה בית, ומפרש שהבית הוא יראה:

ואלה שמות ["ואלה שמות" הוא צירוף אותיות "ואתה שלום" – "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום". "ואלה שמות" = "ואתה שלום [וביתך שלום וגו']" = שלום בית, זה יסוד הגאולה. "[ואמרתם:] כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום" = ו"פ "הבאים מצרימה"!] בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א) [רואים שיש קשר בין הפסוק הראשון בתורה לפסוק הפותח את ספר שמות: במלה "בראשית" יש אותיות בית, כידוע שבראשית היא צירוף אותיות בית אשר, וכך כאן יש "איש וביתו". זאת מלבד הגימטריא היפה ש-בראשית באתב"ש (שגתבמא) עולה שמות. הוא יפרש ש"וביתו" היינו יראה. תמיד מפרשים שיש קשר בין המילה השניה בפסוק למילה השניה מהסוף, אם כן יש קשר בין "שמות" ל"וביתו" – גם שם וגם בית הם בחינת המלכות, יראה תתאה, כפי שיסביר. "שמות... וביתו" = מלך פעמים אחד, הוי' פעמים מה, סוד "ונחנו מה" של משה רבינו. הערך הממוצע של שתי התבות = שפרה, השם החדש הראשון שמופיע בפרשה]. יש לומר בזה על דרך שאמרתי על פסוק (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה [כשיעקב ירד למצרים הקב"ה אמר לו לא לירא כי הוא ירד עמו והוא יעלה עמו.] שנשאלתי [הוא שאל זאת בדרושיו בפרשת ויגש.] מה זה גם עלה [לכאורה מיותר, מספיק לומר "ואנכי אעלך", מה התוספת "גם עלה"?], גם תיבת עלה משמע לשון עבר [דיוק מאד יפה, ש"עלֹה" משמע בעבר.] והיה ראוי לומר גם תעלה [בעתיד.], ואמרתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו [זה הסגנון שלו, להודות לה' על מה שהתחדש לו.] על פי הידוע כי כל אדם צריך להיות עייל ונפיק ועייל [כתוב בזהר שצריך להיות "עייל ונפיק", להכנס ולצאת – להכנס בצורה כזאת שתוכל גם לצאת (ואם אינך יודע איך להכנס וגם לצאת מוטב שלא תכנס). הוא מוסיף כאן שצריך להיות בסוף שוב "ועייל", שיוכל להכנס עוד פעם – כשאתה יוצא תשאיר את המפתחות אצלך שתוכל להכנס שוב.] כמו וירד אברם מצרימה (בראשית י"ב, י') ויעל אברם ממצרים (שם י"ג, א') [הוא מביא פסוקים רק לגבי שתי הדרגות האחרונות של "ונפיק ועייל" – "וירד" ו"ויעל". בפשטות "עייל" פירושו להכנס, אבל הוא גם מלשון עליה – "ויעל".] ואיתא בזוה"ק (ח"א פ"א ב) שרימז בזה [אברהם] שאמר אחותי היא [על שרה] בשביל שהיה ירא ודחיל [הוא משתמש כאן בלשון 'ירא ודחיל', למרות שמדובר באותו דבר, דחיל הוא לשון דחילו, יראה. אולי רומז שירא-דחיל נוטריקון ירד.] היינו שהיה ירא ודחיל מאוד ליחות [כמו חתן, "חות דרגא ונסיב איתתא".] למצרים עד דאדביק נפשו בשכינה כביכול [כלומר, שאם יש לך פחד ממשהו אתה צריך להדבק בשכינה הקדושה.] כמו אמור לחכמה אחותי את [הכוונה כאן בפשטות לחכמה תתאה שהיא המלכות, בחינת שכינה.] וכאשר קשר עצמו בשכינה קשר חזק ואמיץ [איפה יש עוד את הלשון הזאת? בפרק ג' בתניא, לגבי הדעת "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד", שם כתוב "מאוד" עם ו, כך ש"קשר אמיץ וחזק מאוד" עולה בראשית – רמז לתכלית כוונת בריאת העולם – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו'".] אז שוב לא דחיל [יראה חיצונית.].

[כעת מביא משל יפה.] והמשל הוא כמו אדם שרוצה לילך לבור עמוק [או שהוא צריך מים או שנפל לו משהו.] ומתיירא שמא לא יוכל לעלות לכשירצה לעלות לכך לוקח סולם עמו לבור כדי שיוכל לעלות [(אולי שירד גם עם הסולם.) לרדת הוא יכול גם בלי, אבל הוא מביא סולם כדי שיוכל לעלות אחר כך.] והנמשל הוא השכינה כביכול היא הסולם [ועל ידי שנדבקים בה אפשר לעלות אחרי שיורדים.] והוא שאמר לו [ליעקב.] ה' יתברך אל תירא מרדה מצרימה כי יעקב מסתמא היה ירא ודחיל לירד למצרים לבור עמוק שלא יאבד חס ושלום לעולם שם [הוא יורד עם המשפחה שלו למצרים ופחד להשתקע שם בין המצרים, כמו אחד שנוסע לאמריקה עם המשפחה שלו, ככה במצרים או ברוסיה.] ולא יוכל לעלות [כי יתערבבו ח"ו בין המצרים.] ויראתו היתה בודאי יראה פנימית שלא להשתקע חס ושלום בעמקי הקליפות וכשהדביק עצמו ליראה פנימית ועיקרית שהוא ממש השכינה כביכול נמצא הוא דבוק בהשכינה כביכול [וכך יוכל לעלות. זה יסוד תורת הבעל שם טוב שצריך לסלק את הפחד החיצוני ולגלות את הפנימיות של הפחד שהוא הפחד מהשי"ת בסוד יחוד יראה-נורא, כמו שאמר יעקב "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה".].

והוא שאמר לו אל תירא כי אנכי היא השכינה ארד עמך היינו היראה שיראת פן תרד ממדריגתך [היינו היראה להשתקע במצרים כנ"ל – ההתרגלות למצרים היינו הירידה ממדריגתך שהיא מדרגת קדושת ארץ ישראל.] היא תרד עמך שהיא ממש השכינה כביכול [(קשור ל"גלו למצרים שכינה עמהם".) כן, כתוב "הבאים מצרימה", כמו "בא אל פרעה", שאני בא אתך, השכינה באה אתם – "[הבאים] מצרימה" בגימטריא שכינה כנודע.] ולכך גם עלה היינו בודאי תעלה אתה גם כן על ידי השכינה כמשל הסולם הנ"ל [רמז שהשכינה היא הסלם וסוד הירידה לבור עם הסלם והעליה מן הבור על ידי הסלם הוא: ס סל סלם לם ם [ג"פ סלם] = השכינה!], ומה שאמר עלה לשון עבר [אומר כאן יסוד חשוב:] כי בדבר שהוא ודאי עבר ועתיד שוים הם כאילו כבר היה כיון שבודאי יהיה כן [מה שבודאי יהיה הוא כאילו כבר היה – הודאות מעלה את הדבר למעלה מן הזמן, היינו שהודאות מקשרת את הדבר ל"הודאי [= הוי' ב"ה] שמו כן תהלתו", לבחינת "אני הוי' לא שניתי", שהוא יתברך "סבת כל הסבות" וממילא גם המסובב ממנו בודאות גם מעל לגדרי הזמן.], כך גם כן כאן כיון שבודאי תעלה על ידי הסולם שלקחת לך שהוא היראה שיראת יראה פנימית ודבקת עצמך לשכינה וכאשר שמעתי בפירוש מאא"ז זללה"ה [הבעל שם טוב.] כי כשאדם מדבק עצמו ליראה פנימית אזי יתפרדו כל פועלי און ממנו [כאן יש הערות יפות שמביאות מקורות אחרים בהם הוא אומר את אותו רעיון.].

וזה יש לומר שאמר הכתוב כאן [חוזר לתחלת פרשת שמות:] ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אך קשה בשלמא יעקב פירש בו הכתוב יראתו אבל השבטים איך יעלו משם מבור עמוק [יש לומר שהפחד של יעקב היה בעיקר בנוגע לשבטים וצאצאיו שהיו במצרים שלא ישתקעו שם. ומה שכתב שהיראה הפנימית שלו היתה שמא ירד ממדרגתו י"ל שמדרגתו הוא תלויה במצב בניו שהרי דווקא על יעקב נאמר שלא מת היות ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", וזו המדרגה האמיתית שלו – "תתן אמת ליעקב" אותיות יעקב לא מת – והיא תלויה בחיי זרעו בחיים רוחניים, ודוק] לזה רימז הכתוב איש וביתו באו [וקודם נאמר "את יעקב" כלומר "איש וביתו באו" זה גופא "את יעקב", טפל – לשון טף כנודע – ומחובר ליעקב, וכנ"ל ש"אף הוא בחיים" תלוי ב"מה זרעו בחיים". במ"ס, "את יעקב" = 70, רמז לשבעים נפש יוצאי ירך יעקב. וכאשר נחשב כל אות במשולש = 638 = אברהם יצחק יעקב במ"ה, ללמד ש"את יעקב" כולל את האבות ואת הבנים כו' כאחד.] דידוע בית מכונה בשם יראה [בשביל המשפט הזה, שבית מכונה יראה, קראנו את התורה הזו.] כמו [מביא מהזהר] מאן דבעי למיחזי למלכא ליחזי בהיכלא דיליה [מי שרוצה לראות את המלך יראה אותו בהיכל שלו, בבית שלו, רק שם יוכל לראותו, ששם יש יראה ממנו – הבית-ההיכל עצמו הוא היראה מהמלך.] גם בגמרא (שבת ל"א ב) חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד עיין שם [בגמרא כתוב שהכריז רבי ינאי 'חבל על מי שאין לו בית והוא עושה שער לבית' – הכוונה שיש מי שלומד תורה, והלימוד הוא השער, אבל אין לו יראת שמים, שהיא הבית עצמו, כך מסביר המהרש"א. כאן מביאים בהערה שבעצם יש בגמרא גם מימרא הפוכה: "אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל", משמע שתורה היא הדבר היותר פנימי, כמו הבית, והיראת שמים היא הדבר החיצוני, כמו השער. אחר כך כתוב "מכריז רבי ינאי" – הכרזה ברבים – "חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד". הם מביאים זאת ככה, אבל בעצם אלה שני מאמרים הפוכים. את הכל מסביר המהרש"א שם שיש שתי בחינות בתורה, גופא ונשמתא, על גופא דאורייתא (חכמה תתאה) נאמר "אם אין חכמה אין יראה" ואילו על נשמתא דאורייתא (חכמה עילאה) נאמר "אם אין יראה אין חכמה".], נמצא כי יראה מכונה בשם בית [כמה שוה יראה בית? 628, מה הממוצע? שם ש-די, "שאמר לעולמו די". בדרך כלל זהו השם של היסוד, אבל בענין הצמצום שלו הוא שייך לגבורה-יראה. ומבואר בקבלה ששרש השם ש-די הוא בבינה כמ"ש "ונשמת שדי תבינם", סוד "אני בינה לי גבורה [= יראה]"], והוא שאמר איש וביתו באו שכל אחד ואחד התקשר עצמו אל היראה הפנימית שהוא בית בכדי שיוכל לעלות משם,

ומה שאמר וביתו [לשון יחיד, כל אחד עם הבית הפרטי שלו.] היינו כל אחד התקשר עצמו ביראה שלו לפום מדריגתו ["כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".] ולכך עלו משם בסוד הסולם כנ"ל [לכל אחד ואחד צריך סולם אישי, בדיוק מתאים לו, שיוכל לעלות בו. כמה שוה "וביתו"? 424, משיח בן דוד, חיות וכו'. הסולם כאן הוא סולם יעקב, שבחלומו ראה סולם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. רק שאצלו בחלום הסולם היה לצפון, לחרן, ולכן זהו סולם כדי לרדת לחו"ל, עליה צורך ירידה – מלאכי ארץ ישראל עלו בסולם ומלאכי חוץ לארץ ירדו, ללוות את יעקב ולשמור עליו בדרכו לגלות – מה שאין כן כאן, כשמדובר בירידה למצרים, שהיא בור, הסולם היה כדי בסוף לעלות משם. את מי הורידו לבור? את יוסף, הבן של יעקב. יעקב היה צריך סולם לעלות מהבור. הוא מסביר כאן שהסולם הוא השכינה. מה כתוב בזהר לגבי סולם יעקב? כתוב "סולם דא צלותא", התפלה. כמה עולה סלם-שכינה? תפלה. התפלה והשכינה הן אותו דבר, שתיהן במלכות. כמה שוה מצרימה? שכינה.

סלם קשור למלה סלה. יש אומרים שהמלה "סלה" היא המקור של המלה 'סולו', שבמקהלה אחרי שכולם מנגנים נותנים סולו לכינור או לכלי אחר או לזמר, שינגן לבד. לפי זה, יש לומר שסולם רומז גם לסולם במוסיקה, סולם שבו מנגנים ניגונים וזמירות כמסורת ישראל. כתוב שמחרבן בית המקדש אין לנו קדושה של אמנות ויזואלית, רק נשארה קדושה בנגינה, החל מטעמי המקרא וכן זמירות שבת וניגונים "חדשים גם ישנים". (סלם-שכינה עולה גם שירה), כן, זה קשור. (אפשר להגיד שהסולם הוא האשה, השכינה, ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"?) כן, כתוב "אשה יראת הוי'" ו"יראת הוי' היא אוצרו", שהאשה היא היראה ו"'ביתו' זו אשתו". ידוע שאשה = "אשה כי תזריע וילדה זכר" כאשר ה-א של אשה = 1000. לפי זה, אשה-סלם-שכינה = 1820, סוד פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו", מדת היראה, הבית של עבודת השי"ת.] והבן.

ד"ה "ויהי כי יראו המילדות": היראה עושה כלי-בית לחכמה

כעת יש לו חמשה דרושים[ג] על הסיפור של המילדות:

ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים (א, כא). [גם כאן כתוב "בתים", כמו "איש וביתו". "ויעש להם בתים" = בראשית, בית אשר כנ"ל.] יש לומר בזה בדרך רמז כי ענין היראה הוא שמגביל לחכמה [היראה שמה גבול לחכמה.] על דרך משל בחכמה לבד בלי יראה יכול לעשות כל הרשעות ולהיות חס ושלום חכמים להרע [ווארט חסידי. כמה שאדם חכם, אבל הוא יכול להיות רשע הכי גדול עם החכמה שלו. וזאת מפני שטבע החכמה להתפשט ולהגיע לכל מקום, להסתכל בכל מקום, גם מקום לא טוב. על אדם הראשון כתוב שהיה חכם וסקרן לדעת מה קורה בהיכלות הטומאה ומזה השתלשל החטא. מבואר בדא"ח שחיצוניות החכמה – חכמה שבבחינת יש ולא אין, "איש חכם בעיניו [להסתכל בכל מקום]" – היא קליפת מדין, לשון מדון ומריבה, שנאה ותחרות, הלעומת זה של חכמה משה, חכמת התורה – "והאיש משה ענו מאד", "שפל וסבלן" (רש"י), לא שם לב בכלל למה שקורה מחוץ לתחום הקדושה, כולו שקוע בעבודת השי"ת ומה שנחוץ לו לשם שליחותו בעולם ותו לא, "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר".] אך על ידי היראה נעשה גבול לחכמה שלא יכניס חכמתו בדבר זר [כמו למשל בחור שרוצה ללמוד באוניברסיטה, לא לצרכי פרנסה, שלוקח את החכמה שלו לחכמות זרות. (מזכיר את החכם והתם בסיפורי מעשיות.) בדיוק, היראה היא התם, גם מלשון תם ונגמר החכמה, היא עושה לה גבול. (קשור גם לחן שבתורה א' בליקו"מ?) כן, ה-ח היא החכמה וה-ן היא היראה. החכמה היא האורות והיראה היא הכלים. היראה שומרת על החכמה] רק בתורה ועבודה, נמצא היראה עושה גבול וכלי להחכמה שלא תתפשט יותר מדאי [קשור לגימטריא שעשינו קודם, שהממוצע בין יראה ל-בית הוא שם ש-די. (חכמה היא לא בטול?) פנימיות החכמה היא בטול, אבל מצד החיצוניות שלה היא מתפשטת ויכולה להגיע לחכמות זרות. היינו מה שמצד חיצוניות החכמה דווקא היא השרש של קו ימין, קו החסד וההתפשטות (ואילו פנימיותה היא גבורה דעתיק, היינו הכח שמגביל את החכמה, שרש היראה).]

וכן הוא בכל העולמות כי כולם בחכמה עשית [(לכאורה חכמה היא צמצום.) בסדר ההשתלשלות הרמוז בשם י-ה-ו-ה החכמה היא צמצום, אבל כאן הכוונה בחכמה שהיא האור שיורד מלמעלה ומתלבש ביראה שהיא הכלי. והנה, הוסבר לעיל שהחכמה היא ראשית קו ימין, אך המקור שלה הוא גבורה דעתיק, אלא שהפנימיות שלה – כמו שאמרנו קודם – היא בטול המגיע מצד הגבורה דעתיק, צמצום, בעוד שבחיצוניות היא בהתפשטות, היא הרי "ראשית הגילוי" וגילוי אור, ללא הגבלת כלים, מתפשט בטבעו לכל עבר.] והיה רוצה להתפשט יותר מדאי עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא וזהו בחינת יראה שהוא צמצום וגבול שלא יתפשט יותר מדאי,

וזה יש לומר הפירוש כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו' ב) על דרך וַיְשַׁמַע שאול את העם (שמואל - א ט"ו, ד') שפירושו לשון אסיפה [ומפרש שדבריו נשמעים מלשון שמיעה ואסיפה.] והיינו על ידי היראה שבו דבריו נאספים ונקבצים הכל במדה ובמשקל וגבול שנעשה כלי וגבול אל החכמה [ומפני כך גם דבריו נשמעים כפשוטו, שהרי כל דבריו במשקל וגבול, כך יוצצאים מן הלב וכך נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם.] ולכך יש לומר יראה נקראת בית [כמו שהביא מהזהר קודם.] על ידי שהוא צמצום וגבול וכלי [יש בבית משהו מגביל כמו כלי.],

וזה יש לומר פירוש הפסוק ויעש להם בתים היינו כי יראו המילדות את האלהים וזכו ליראה ויעש להם בתים היינו שזכו ליראה הנקרא בית [הן זכו למה שנעשה להן – הן יראו, "ויהי כי יראו המילדת את האלהים", וזכו ל"ויעש להם בתים", שענינם יראה – דוגמה ל"שכר מצוה מצוה" (ע"ד "יהיב חכמה לחכימין", חכמה עילאה למי שיש לו חכמה תתאה, יראה עילאה, בטול במציאות, למי שיש לו יראה תתאה, בטול היש לאין), שהשכר של המצוה הוא המצוה בעצמה.] ונעשה כלי וגבול וצמצום כדרך היראה כנ"ל [גם לפסוק הזה יש קשר עם הפסוק הראשון בתורה, כי מפרשים "בראשית" (בגימטריא "ויעש להם בתים" כנ"ל) גם מלשון יראה, ירא-בשת.] והבן.

ד"ה "עוד יש לפרש ויעש להם בתים": יראת ה' גורמת שייראו מהאדם

עוד יש לפרש ויעש להם בתים, על דרך וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח, י') [על פסוק זה אמר רבי אליעזר הגדול "אלו תפילין שבראש".] שהפירוש הוא שה' יתברך הבטיח להם שהם יכנסו בגדר היראה שיראים מן ה' יתברך מהם יתהוו זה היראה [הכוונה שיתעצמו עם מדת היראה.] שיראו מהם מחמת השראת שם ה' עליהם [יראת האדם מה' גורמת שאנשים ייראו ויפחדו ממנו.], וזה יש לומר כאן בשכר שיראו המילדות את האלהים זכו ויעש להם בתים היינו שהם נעשו בחינת יראה שהיו יראים מהם כל עם הארץ [כולל גם פרעה מלך מצרים בעצמו, שלא עשה להן דבר, מפני איזו יראה פנימית מהן. גם לגבי מדת האהבה, מי שאוהב את ה' באמת כולם אוהבים אותו.] כי שם ה' נקרא עליהם ונכנסו בגדר היראה שיראו מהם והבן.

ד"ה: "ויהי כי יראו המילדות" הב': על ידי היראה זוכים למדות טובות מה'

ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים (א, כא). נראה לפרש כי ידוע אף שאדם עושה כמה מצוות ורודף אחר המצוות מכל מקום כשאין בו יראת שמים לא נחשב לכלום [ווארט חסידי וחב"די מובהק, שכמה שאדם כביכול צדיק ועושה מצוות – בלי יראת שמים הכל גארנישט ווערט.] על דרך דאיתא בזוה"ק (ח"א צ"ז ב) וירא אליו ה' ר' אלעזר פתח האי קרא בתר דאתגזר אברהם [פסוק זה נאמר אחרי שאברהם מל את עצמו.] דהא לא כתיב וירא ה' אל אברם אלא רזא איהו וירא אליו ה' לההוא דרגא מה דלא הוי בקדמיתא עד לא אתגזר וכו' עד דכל דרגין שרו על האי דרגא תתאה בתר דאתגזר אברהם עיין שם [לפני המילה ולפני שהקב"ה הוסיף לאברהם את האות ה, שאז היה עדיין בדרגא תתאה, לא נאמר "וירא אליו הוי'" – "אליו" כאן הכוונה אל אברהם, ולא אל אברם. אמרנו שממוצע השמות של הדגל מחנה אפרים עולה אברהם, יש לו קשר עם אברהם (עם ה). וכן "איש וביתו באו", סיום הפסוק הראשון של החומש, עולה אברהם אברהם אברהם, לרמוז שכל משפחה יהודית, המבוססת על יראת שמים טהורה ("אשה יראת הוי'"), "בית", יונקת את האהבה שבה – להיות "משפחה אחת באהבה" – מאברהם אבינו, "אברהם אהבי" (וממילא כל זוג יהודי הם בדוגמת אברהם ושרה). משה חיים אפרים ועוד שם ספרו, דגל מחנה אפרים, עולה ה פעם אברם (ג בחזקת ה), סוד אברהם.],

וזהו ויהי כי יראו המילדות את האלהים כיון שהגיעו לבחינת יראה אף שהיא בדרגא תתאה [בדרגה התחתונה, יראה תתאה, יראת המלכות כנ"ל.]. ויעש להם בתים [כאן הוא מפרש בתים לא מלשון יראה כמו מקודם, אלא] לשון מדות כמו [שנאמר לגבי הים של שלמה בבית המקדש שבנה שלמה המלך.] אלפים בת יכיל (מלכים - א ז', כ"ו) ["בת" פירושו מדה של כמות מסוימת. וכן "בית" הוא מדה וגבול כנ"ל] פירוש שעשה ה' יתברך להם [למילדות.] המדות כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל' ב) אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו [שבלי העזר והסיוע מהקב"ה האדם לא יכול לנצח את היצר הרע. וכאן הוא מפרש שהעזר הוא נתינת מדות טובות לאדם] וכיון שהוא עשה להם המדות בודאי הם טובים [כלומר, מכיון שהיתה להן יראה – יראה תתאה, בחינת המלכות – הקב"ה עשה להן את המדות, וממילא כל המדות שלהן היו טובות. שוב, לא מפרש כמו קודם, שבתים הם היראה – על דרך "שכר מצוה" שהוא המצוה עצמה, יראה עילאה בשכר היראה תתאה שלהן – אלא מפרש שעל ידי שהכינו כלי בבחינת המלכות, בעבודת יראה תתאה, הן זכו למדות. אפשר גם לפרש שבין המדות יש גם את היראה, וזכו בכלל המדות ליראה כפי שהיא בתור מדה (ולא רק בבחינת המלכות).].

ועל דרך זה יש לפרש ברוך משלם שכר טוב ליראיו, ולכאורה מלת טוב מיותר [מספיק לומר 'משלם שכר ליראיו', השכר עצמו הוא ממילא טוב, ומה מוסיפה המלה "טוב"?], אך שהפירוש הוא שמשלם שכר ליראיו היינו טוב שמכניס בלבם טוב [שהשכר הוא הטוב שהקב"ה נותן לנו, המדות הטובות שיש בכל נפש מישראל, והיינו העזר האלוקי כנ"ל.] שיהיו ביישנים רחמנים גומלי חסדים וענוים [הוא מוסיף כאן "וענוים", תוספת חשובה, השלמת הרגל הרביעי של המרכבה העליונה בלב האדם.] כי אומות העולם כשמוסיפין גדולה מוסיפין גאוה [כמו שכתוב באגה"ק ב בתניא.] וישראל כל זמן שמוסיפין גדולה מוסיפין שפלות (עיין חולין פ"ט א) וזה ויעש להם בתים (שמות א', כ"א) לשון מדות כנ"ל היינו שהכניס בלבם מדות טובות והבן [והוא ענין בתי כהונה ולויה ומלכות – אהבה ויראה, כולל רחמים – גומלי חסדים ביישנים רחמנים – ושפלות – ענוים.].

ד"ה "עוד יש לומר ויהי כי יראו המילדות": מלכות הצדיקים-המיילדים נעשית על ידי יראתם

עוד יש לומר ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך וראו כל עמי וגו' ויראו ממך וגו' על דרך שאמרתי כמה פעמים שמי שזכה ליכנס בשער היראה השער לה' שהוא היכל ה' והיכל גימטריא אדנ"י [שם אדנות, שהוא בחינת המלכות.] בחינת יראה [יראה תתאה, יראת המלכות.] אז ממשיך על עצמו היראה ונעשה בעצמו בחינת מלכות [פעם ראשונה בתורות שראינו שהוא משתמש בפירוש בשם של ספירת המלכות.] שהכל יראים ממנו כי כך היא המדה כמו שעושה למטה כך מעורר על עצמו מלמעלה ונעשה הוא בעצמו שער היראה שהוא היכל ה', וזהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך היינו שנמשך עליך שם [בחינת "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו".] והיכל של הוי"ה ברוך הוא שהוא אדנ"י מקור היראה אזי ויראו ממך היינו שנתהווה [התעצם עם] שער היראה

והוא שדרשו חז"ל (ברכות ו' א) על שם ה' אלו תפילין שבראש ["וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך" – "שם הוי'" הוא התפילין, והיינו השם-הכינוי של שם הוי' שהוא שם א-דני. הדגשת ענין השם קשורה גם לפסוק הראשון בפרשה "ואלה שמות בני ישראל" כנ"ל. בדרך צחות י"ל שבאו למצרים עטורי תפילין, "איש וביתו [בית של תפילין של ראש] באו".] ופירש המהרש"א ז"ל כי השי"ן של שדי הוא נחקק בתפילין של ראש מבחוץ [בשני צדי התפילין.] והדל"ת בקשר של ראש [מאחורה.] והיו"ד בקשר של יד ובצירוף שניהם [שני הקשרים, של ראש ושל יד, אותיות די של ש-די, "שאמר לעולמו די".] נשתלם השם [צריך את התפילין של יד בשביל להשלים את השם – בלעדיהן נשארות רק אותיות ש-ד, דבר שלילי, ורק עם ה-י של הקשר של התפילין של יד נשלם שם ש-די. קשור גם לשם שדי שהזכרנו קודם, הערך הממוצע של יראה בית.] וידוע שתפילין של יד הוא סוד [שם] אדנ"י והוא היכל ה' שער היראה

והנה בית נקרא יראה כמאמרם ז"ל (שבת ל"א ב) חבל על דלית ליה דרתא [כמו שראינו קודם.], והוא שרימז הפסוק ויהי כי יראו המילדות היינו הצדיק נקרא מיילד על שם שהם מולידים השפע הנגזר לבוא על העולם שהם מסייעים וממציאים הדבר מכח אל הפועל כדמיון מילדות [כשהצדיק מברך הרי השפע כבר קיים למעלה, רק שמוציא אותו מהכח אל הפועל, ממשיך אותו למטה. כמו המיילדת, שהרי המיילדת לא עשתה את ההריון, היא רק מוציאה את הולד לאויר העולם.] וגם המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו [מפרש כאילו שהוא יילד אותו.] (סנהדרין צ"ט ב), וכן מי שמראה לו ראיות ועושה לו חשק ללמוד תורה ולעבוד את ה' [יש שני סוגי צדיקים, יש רבנים שמלמדים תורה ויש צדיק שהוא לאו דווקא מלמד, אלא הוא בא להחזיר בתשובה על ידי שעושה חשק ללמוד תורה, דהיינו להתקרב לאלוקות על ידי לימוד התורה. מזכיר את מה שלמדנו בקונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, שאומרים למישהו במבצעים איזה רעיון שמדליק אותו, כמו ענין סובב וממלא, וזה מעורר אותו לחזור בתשובה.] בודאי גם כן כאילו ילדו והצדיקים הם מלמדים תורה ומוסר לעם ה' [הוא אומר "תורה ומוסר", תורה היינו הסוג הראשון, שמלמד תורה, ומוסר היינו הסוג השני, שמעורר לו את החשק והרצון לעבודת ה'. בתוך החסידות, הסוג הראשון הוא יותר כמו רבני חב"ד, ואילו הסוג השני הוא כמו  גוטע אידין.] לכך נקראים מילדות כאילו מולידים,

וזהו כי יראו המילדות את האלהים היינו כשזכו ליכנס בשער היראה אז ויעש להם בתים היינו שנתהוו הם עצמם בחינת בית שהוא יראה וכו' [המיילדות היו שפרה ופועה, שיש שתי דעות בחז"ל, או שהן היו אמא ובתה, יוכבד ומרים, או שהן היו כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע. רש"י מביא בפשוטו של מקרא שהן אמא ובבתה, יוכבד ומרים שזכו לבתים – בתי כהונה ולויה מיוכבד ובית מלכות ממרים. אפשר לומר שהן מקבילות לשני סוגי הצדיקים כאן, ששפרה – האמא – שממנה "בתי כהונה ולויה", היא בחינת הצדיק שאומר תורה (או מעורר ללימוד תורה, היינו כהונה ולויה), ופועה – הבת – שממנה "בתי מלכות", היא בחינת הצדיק שמוריד שפע גשמי לעולם.] והבן.

ד"ה "או יאמר ויהי כי יראו המילדות": משה אהרן ומרים הם בתים (כבתי תפילין) למוחין של התורה

או יאמר ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, כי ידוע שהפרשיות [הכתובים בדיו על הקלף.] של תפילין [של ראש.] הם מוחין והבתים הם כלי לקבל המוחין [הכל בתפילין של ראש.] וידוע שקודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא כמו שכתוב בזוה"ק כמה פעמים ובראשית תרגומו בחוכמתא כי התורה היא חכמה והיא מוחין דכל עלמא, וזהו ויעש להם בתים היינו משה ואהרן ומרים [שהרי מה נאמר אחרי פרשה זו, שהיא הסיפור הראשון בחומש? "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי וגו'", לידת משה. לידת הדורות הבאים היא השכר שלהן, כמו שרש"י כותב "בתי כהונה ולויה" מיוכבד, היינו אהרן הכהן ומשה הלוי בני יוכבד, ו"בתי מלכות", דוד שנולד ממרים.] שהם היו כלים לקבל המוחין שהיא התורה שעל ידם ניתנה התורה [על מאמר רז"ל "[בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי] על ידי תליתאי [ביום תליתאי בירחא תליתאי]" יש פירוש שהתורה נתנה לנו על ידי שלשה, שלשת האחים – משה אהרן ומרים.] והבן [מקודם דבר על כך שהמיילדות היו בבחינת יראה תתאה, בחינת המלכות, וקבלו את המדות, כלומר עשו כלי למדות. כאן הוא אומר שהן עשו כלי למוחין על ידי היראה – כאן כנראה מדובר על היראה שבמדות המקבלת את המוחין (מוחין דז"א). ידוע שיראה = ו פעמים ו פעמים ו, מדות לוחות הברית, עצם המוחין דתורה (מדות הלוחות היינו הכלי והכתב היינו האור – "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת"). ו בחזקת ג היינו שלמות ההתכללות של הו"ק דז"א, מדות הלב, ב-ג ממדים. ומה שעל מדת החסד והאהבה נאמר "יומם יצוה הוי' חסדו", שהחסד והאהבה (לא היראה) היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", היינו בחינת אור הו"ק, אבל המדה והכלי של הו"ק היינו היראה דווקא. והנה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – "ששת ימים עשה הוי' וגו'", העולם הנברא בששת ימים הוא סוד ו"ק, סוד היראה, סוד השמיטה השניה, וד"ל.].

בע"ה

י"ט טבת ע"ז – כפ"ח

ברית זושא-ישראל שי' שחר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[דוד-אור ספר את נסי היציאה והסביר את השם.]

ננגן 'שאמיל', ניגון שמתגעגעים לחופש.

א. התפתחות "עם בני ישראל" בתחלת חומש שמות

רמזי זושא ישראל

לחיים לחיים, מזל טוב! שמענו עכשיו מדוד אור שכל יהודי הוא מתוק, כל ישראל מתוקים – זה פשר השם של הרך הנימול. רציתי לשמוע טוב איך הוא אומר זושא, כי יש כמה דעות איך לאיית זאת. היות שהוא נקרא זושא, בגימטריא ש-די, השם ששייך לברית – שם שהכי מתאים לברית מילה. שוב, זושא שוה ש-די, "שאמר לעולמו די", "שאמר לצרותי די", 'שאמר לחשך די', "קץ שם לחשך", העיקר 'שאמר לגלות די'.

כדי לומר לגלות 'די' צריך הרבה מתיקות, שייך לזושא-ישראל, ובפרט שנשים לב ששני ההורים – דוד-אור ואורה – נקראים על שם "האור כי טוב" (לגנוז בזושא ישראל ובכל שאר הילדים-צדיקים שעתידים להוולד בעזה"י). כתוב "אור ישראל", האור שייך לישראל, ישראל בעל שם טוב, לכן גם קראנו את הספר של סיפורי הבעש"ט "אור ישראל", ואור הוא מתוק, כמו שהפסוק אומר בקהלת "ומתוק האור וטוב לעינים" (כוונה יפה למוהל ולמהול – ר"ת "מתוק האור וטוב לעינים" – בשעת גילוי העטרה). אם כן, זושא הוא מתוק וישראל הוא אור והאור הוא מתוק.

תחלת חומש שמות – פרית ורבית ישראל

צריכים לחיות עם הזמן, פרשת השבוע, כפי שאמר אדמו"ר הזקן. נתחיל עם חומש שמות. החת"ת של היום ממש, יום שלישי, שלישי של פרשת שמות, הוא הדגש העיקרי, מה שכתוב בו, כפי שתיכף נגיע. אבל לפני שמגיעים ל"שלישי" צריך להתחיל מהתחלה. בהתחלה כתוב ש"בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". צריך להתעסק ב"פרו ורבו", דווקא בזמן של גלות, לפני שמתחיל אור הגאולה – המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה". זה בא ממילא – אם יש מסה קריטית של יהודים מתוקים שממלאים את הארץ אז 'גמרנו את הסיפור', כבר מתקיים ממילא "וכבשה ורדו".

בכך מתחיל החומש, בריבוי המופלג ביותר, "ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם", זה הרקע של הכל. אחר כך פתאום קם מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף. הוא מסתכל שיש פה הרבה יהודים מתוקים, מה עושים אתם? מרוב מתיקות אפשר למות, או לא יודע מה, המצרים. הוא נורא פוחד על המדינה שלו – בארץ מצרים, ארץ של דמוקרטיה, מה יהיה פה?! הוא אומר "הבה נתחכמה לו פן ירבה".

ההתייחסות לישראל בלשון יחיד (ולמצרים בלשון רבים)

הדיוק הראשון הוא איך שפרעה מתאר את עם ישראל: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", הפתיחה שלו, זו בעיה, לכן "הבה נתחכמה לו פן ירבה" עוד יותר, חלילה... וכו'. כל הנאום הראשון של פרעה מלך מצרים מתייחס לעם ישראל בלשון יחיד, זה מאד בולט – "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענֹתו בסבלתם", למצרים הלשון היא רבים ולעם ישראל לשון יחיד.

לאחר "עם בני ישראל" (אין עוד "עַם בני ישראל" בכל התנ"ך!) ועוד תשע מלים המתיחסות אליו בלשון יחיד פתאום מופיעה מלה בלשון רבים: "בסבלֹתם"[ב]. הכל באופן עקבי היה לשון יחיד ופתאום משתנה. מה רש"י כותב? "'בסבלותם' של מצרים". הוא לא כותב מה מניע אותו לפרש כך, אך ברור ממה שהסברנו עכשיו – עם ישראל הוא כאן יחיד, ופתאום בא "בסבלתם" לשון רבים, משמע שזה לא של עם ישראל אלא של מצרים (והפלא הוא שבמסכת סוטה חז"ל דרשו להפך: "'למען ענותו' לפרעה, 'בסבלותם' של ישראל" ומפרש בעל התו"ת שדורשים "ענותו" לשון מענה והפקת רצונו של פרעה). מה הפשט? הם סובלים? רחמנות על המצרים המסכנים האלה שעם ישראל משתלטים עליהם?! רחמנות...

אחר כך ממשיך בלשון יחיד, "ויבן" ("... ענתו בסבלתם ויבן..." – המלה "בסבלתם", לשון רבים, מוקפת בשתי מלים בלשון יחיד[ג]), כי באופן עקבי הכל כאן לשון יחיד על היהודים – "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס. וכאשר יענו אֹתו [שוב, מאד מיוחד כששמים לב, הייתי אומר 'וכאשר יענו אותם'.] כן ירבה וכן יפרץ [הכל לשון יחיד] ויקֻצו מפני בני ישראל וגו'"[ד].

מ"עם בני ישראל" ל"בני ישראל"

עד כאן הכל היה תחת "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" – הכל הלך על עם, לא על בני ישראל, ו"עם" לשון יחיד. ברגע שאומר "ויקֻצו מפני בני ישראל. ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפרך" הוא כבר עבר מ"עם בני ישראל" ל"בני ישראל" ואז הכל הופך להיות לשון יחיד מכאן והלאה על היהודים – "וימררו את חייהם [לא את 'חייו'] וגו' את כל עבֹדתם אשר עבדו בהם בפרך".

מה הדיוק הראשון? שכל זמן שאנו "עם בני ישראל" אנו לשון יחיד, שלש עשרה פעמים (כנגד יג מדות הרחמים) לשון יחיד (ואם יש לשון רבים, "בסבלתם", רש"י צריך לפרש שלא מדבר עלינו אלא על המצרים), אך ברגע שהופכים ל"בני ישראל" עוברים ללשון רבים.

"בני בכֹרי ישראל"

מה עוד יש בהמשך הפרשה? אם יש מצב שאנו "עם בני ישראל" ואחר כך מצב שאנו סתם "בני ישראל", בלי המלה "עם" – צריך לחשוב מה יותר גבוה – מה יש בסוף, כשמשה נשלח מה' אל פרעה? מה הדבר הראשון שהוא צריך לומר? הוא שליח של ה', שאומר "בני בכרי ישראל". שייך לברית שלנו, כי זושא-ישראל הוא "בני בכרי ישראל". לא "בני ישראל" וודאי לא "עם בני ישראל" אלא רק "ישראל" כאשר "בני בכרי" הוא לשון יחיד. ישראל הזה הוא בני, "בני בכרי" של הקב"ה, אבל כשאומרים "בני ישראל" הכוונה לבני יעקב אבינו, ישראל-סבא, וכאן הכוונה בן של הקב"ה ששמו הוא ישראל, בלי תוספות.

יש כאן תהליך שרואים בדיוקי הכתובים, שקודם אנחנו נתפסים אצל פרעה "עם בני ישראל", מציאות אמתית, "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ואחר כך אנחנו הופכים להיות "בני ישראל", ואז מתחיל סיפור המילדות העבריות – דווקא כשאנו בני ישראל – ובסוף השליחות לגאול אותנו היא ל"בני בכרי ישראל".

שלשת השלבים: הכנעה-הבדלה-המתקה

מה הם שלשת השלבים האלה? לכאורה דוגמה יפה של יסוד היסודות של מורנו ישראל בעל שם טוב, על שמו נקרא הרך הנימול – הכנעה-הבדלה-המתקה:

"עם בני ישראל" היינו המצב שלנו בהכנעה, דווקא עם – עם לשון עוממות, כמו שכתוב בספר התניא על "אין מלך בלא עם". כל הבעיה של פרעה שאנו "עם בני ישראל", עם של איזה מלך, אבל לא העם שלו – לא עם של אותו "מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף". אנו עם אחר, שמצד אחד נשמע הבדלה, אבל מה שמגדיר אותנו "עם" הוא הכנעה – אנחנו עם שכנוע למלך העליון. איך קוראים לזה בנפש, בעבודת ה'? קבלת עול מלכות שמים. זו ההכנעה שלנו, ובמצב הזה אנו יחיד.

"בני ישראל" נשמע יותר כמו איזה שבט, בנים של אחד שקראו לו ישראל, יעקב אבינו, ישראל סבא, ובתור משפחה אנחנו באמת אחרים, מרגישים את עצמנו מיוחדים. עם רק אומר שאנחנו מרגישים את עצמנו כנועים למלך שלנו, אבל "בני ישראל" – אנחנו משפחה עם הזדהות, יש לי תעודת זהות שאני מ"בני ישראל". זה מצב של הבדלה, המצרים אינם בני ישראל ורק אנחנו בני ישראל, הבדלה בעצם.

אבל ברגע שהקב"ה קורא לנו "בני בכרי ישראל", מוציא אותנו ממצרים ונותן לנו את התורה, שבסופו של דבר התורה הזו שייכת למהפכה הרביעית שלנו, אמורה להיות אור לגוים, כמו שדברנו באריכות גם בי"ט כסלו – כמה שקשה לפרעה לשמוע את "בני בכרי ישראל", אבל זהו הכח שיביא את השלום האמתי לכל העולם כולו, כי יביא את האמת של התורה, "תורת אמת", את האור של התורה, "ומתוק האור וטוב לעינים". "בני בכרי ישראל" יביא את המתיקות, את הזושא, של התורה לכל העולם כולו.

אם כן, פתחנו, שיש "עם בני ישראל", "בני ישראל" ו"בני בכרי ישראל", ישראל בעצם, שהוא הזושא-ישראל, ישראל המתוק (זושא ישראל ועוד לו ברבוע, עם כל הרמזים של מספר זה = "עם בני ישראל" "בני ישראל" "בני בכרי ישראל").

ב. "בסבלֹתם"

"למען ענֹתו בסבלׁתם" – "וירא בסבלֹתם"

אמרנו שכל זה קשור לפשוטו של מקרא, כי רש"י מבסס את הפירוש שלו על הדיוק בין לשון רבים ללשון יחיד. אבל שאלנו מה הפשט של "בסבלֹתם"? איזה סבל המצרים סובלים?! לא נסתפק בפירוש הפשוט דהיינו הסבל שהם מטילים עלינו (שנקרא על שמם), וכמו שפירש"י על "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" – "טורח משא מצרים" (מפרשי רש"י הסבירו שעיקר דיוקו של רש"י בפסוק זה הוא מהמלה "מתחת", משא"כ בפסוקנו "למען ענֹתו בסבלתם" אין "מתחת").

ראוי לשים לב האם יש עוד פעם בתורה את המלה "בסבלֹתם" (בדיוק אותו דבר, אותן אותיות ואותו ניקוד. השרש סבל מופיע 7 פעמים בתורה, פעם אחת בברכת יששכר, "ויט שכמו לסבל", ושש פעמים בתחלת חומש שמות בקשר לשעבוד מצרים[ה])? לא צריך לחפש הרבה, ללכת רחוק, הופכים כמה דפים ומגיעים ל"שלישי", החת"ת של היום, עיקר ה"לחיות עם הזמן". איך הוא מתחיל? "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלֹתם" – בדיוק אותה מלה.

גדולת משה מקרבת אותו אל אחיו

כאן הפירוש הוא סבלותם של עם ישראל או של המצרים? כתוב "ויצא אל אחיו", בפירוש סבלותם של אחיו היהודים. רש"י כותב "'וירא בסבלותם' נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". הרי משה גדל בבית פרעה וכתוב כאן, בתחלת הפסוק, "ויגדל משה" – קודם היה כתוב "ויגדל הילד" וכעת "ויגדל משה", ורש"י כותב שהראשון לקומה והשני לגדולה, שפרעה מינה אותו על ביתו, נעשה שר חשוב בממשלה של מצרים.

כשאתה נעשה מקורב למלכות, שר גדול בממשלה, מה זה אמור לפעול באופן טבעי? קירוב דעת למי שמינה אותך, מי שנתן לך את הגדולה הזו – "ויגדל משה", שפרעה העניק לו משרה חשובה, אמור לפעול קירוב דעת בין משה לפרעה, לתרבות מצרים, אך דווקא "ויגדל משה ויצא אל אחיו". פלאי פלאים, מתוך גדולת משה שנעשה שר בממשלת פרעה הוא יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, וההמשך שתיכף נקרא.

הדעת להבדיל בין שני ה"בסבלֹתם"

הופעת אותה מלה שהיתה קודם בדיוק, ושם רש"י היה צריך להסביר לי "וירא בסבלתם" של מצרים – בכל התנ"ך יש רק פעמיים אלו התבה "בסבלתם", אומר דרשני. מה זה אומר? הרי משה רבינו הוא דעת, וכאן הוא נותן את הדעת שלו – כח של "אם אין דעת הבדלה מנין" – להבדיל בדעתו בין "בסבלתם" של מצרים ל"בסבלתם" של היהודים.

עוד פעם, יש פה שני בני אנוש מסכנים – פלשתינאי (שאיני אוהב מלה זו) מסכן ויהודי (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מסכן. יש מי שמסתכל מבחוץ, וגם מאחינו בני ישראל, ואומר שבדיוק אותה רחמנות על "בסבלֹתם" של הגוי ושל היהודי, וממילא צריך להתייחס בשוויון. מתוך זה באות כל הבעיות, כל העוינות ומה שדוד אור דבר עליו – אתה לא רואה שהילד הערבי הזה מאד מסכן, איך שהוא חי? יש מליוני הודים שרובם ככולם מסכנים בחיים שלהם, "בסבלֹתם", הסבל שלהם לא אותו סבל כמו של העם היהודי? הוא פחות חשוב? אנחנו רחמנים, צריכים לרחם על ההודי הסובל כמו שמרחמים על היהודי.

זה הבירור הראשון שצריך לעשות משה רבינו, עוד לפני שהוא פועל את הפעולה הראשונה. בחת"ת של היום יש את מה שכתבנו עליו מאמר חשוב, "ראשית דרכו של גואל ישראל", הפעולה הראשונה של גואל ישראל – מה שהוא עשה היום מאד סבך אותו כל החיים. הוא ישב על זה הרבה זמן, על מה שהוא עושה היום בחת"ת. כל מה שהתגלגל אצלו בחיים, שהיה ארבעים שנה בכוש, השתלשל מזה, כל הצרות שלו. עד, כמו שכתוב בזהר, שהוא נרדף כל החיים בגלל מה שכתוב בחת"ת של היום. אבל לא כתבנו באותו מאמר על התופעה של "בסבלֹתם", הראשון של מצרים לפי רש"י והשני של עם ישראל.

שוב, על משה רבינו, שהוא הדעת, לעשות את הבירור הזה. הבירור הוא עוד יותר עמוק כאשר מצרפים מה שכתוב בזהר שהמצרי שמשה הולך להרוג אותו עכשיו הוא הלעומת-זה של משה רבינו עצמו – הוא משה רבינו בלעומת-זה. כמו שחכמים אומרים שבלעם הרשע הוא הלעו"ז של משה רבינו, אבל האריז"ל אומר שהלעו"ז הראשון של משה הוא המצרי, והסימן ש-המצרי שוה משה בגימטריא, רמז מהאר"י הקדוש, "את זה לעמת זה עשה האלהים".

ג. פרצוף הפעלים בשני הפסוקים

עשרת הפעלים בשני פסוקי הספור

עוד פעם: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – ספור בן שני פסוקים, שני הפסוקים הראשונים של החת"ת של היום.

בשני הפסוקים האלה יש עשרה פעלים – ששה בפסוק הראשון וארבעה בשני – אז מתבקש לעשות מפעלי שני הפסוקים פרצוף שלם, שמתגלגל מספירה לספירה מאד מהר, מתחיל ונגמר. נספור יחד את הפעלים שיש פה. בדקדוק ובתחביר של התורה כל פועל מתחיל משפט או חלק ממשפט: "ויהי בימים ההם [רקע כללי], ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם, וירא איש מצרי [החמישי הולך עם הששי:] מכה איש עברי מאחיו [עד כאן שש פעולות בפסוק הראשון]. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי, ויטמנהו בחול". שוב, מתבקש להסביר שיש פה פרצוף שלם, הסיפור הזה הוא עולם שלם על כל עשר הספירות.

דעת: "וירא בסבלתם"

קודם נאמר איך נקביל ואחר כך נסביר אחת לאחת: "ויהי בימים ההם" זה הכתר; "ויגדל משה" החכמה; "ויצא אל אחיו" הבינה; "וירא בסבלתם" הדעת.

כל פעם שבונים פרצוף יש אחד או כמה שקובעים, ראיה לגבי כללות המבנה, וההוכחה הראשונה במבנה שלנו היא "וירא בסבלתם", כי כמו שרש"י אומר "שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" – איזה כח בנפש נותן את העינים והלב להיות מיצר? דעת. הוא נתן את דעתו, אמפתיה, אכפתיות, להרגיש את הסבל שלהם – לא סתם רואה אובייקטיבית, במבט מהחוץ, אלא חווה זאת.

חוץ מהגז"ש של בסבלתם-בסבלתם, יש גם רש"י נוסף שמצביע על כך. הפסוקים האחרונים בחת"ת של היום הם "ויהי בימים הרבים ההם וגו' וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" – מתחילים היום מ"ראשית דרכו של גואל ישראל" והסיום הוא "וידע אלהים", וכותב רש"י "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". כמעט אותו פירוש שהוא פירש על "וירא בסבלתם". כלומר, מה שאצל משה רבינו הוא "וירא בסבלתם" חוזר ומתבטא אחר כך ב"וידע אלהים". צריך לומר שבזכות האכפתיות של הצדיק – שהוא נשמה כללית, עם כל שאר המעלות של משה רבינו, שיוצא ממצרים, הוא שר במצרים ויוצא מעצמו אל אחיו, "וירא בסבלתם", "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם" – מתקיים "וידע אלהים", "נתן אליהם לב ולא העלים עיניו".

מכאן ממש ברור שה"וירא בסבלתם" הוא ה"וידע", כנגד הדעת. אם שוב חוזרים אחורה במבנה, הראשון הוא הכתר, השני החכמה, השלישי הבינה והרביעי הוא כבר הדעת.

הבחנת משה בין "איש עברי" ל"איש מצרי" – מי מכה את מי?

אחר כך כתוב עוד פעם "וירא איש מצרי מכה", וירא-מכה הולכים יחד. יש כאן מצרי ועברי, "איש מצרי מכה איש עברי". אמרנו שמה שקורה כעת בפנימיות נפשו של משה רבינו הוא שאחת ולתמיד צריך לעשות הבדלה בין "בסבלתם" של מצרים ל"בסבלתם" של אחי ורעי היהודים – שזה לא אותו סבל בכלל. זה רק משה רבינו מסוגל. גם ליהודים הכי טובים היום אי אפשר להמחיש זאת בכלל.

מצרי ועוד עברי שוה 622 והממוצע הוא איש – נמצא ש"איש מצרי... איש עברי" שוה איש-איש-איש-איש – עבור מי שעוסק במספרים הכל אותו הדבר... אכן זה החסרון של גימטריאות, שטוענים שהכל אותו דבר. משה רבינו דווקא רוצה זאת – ניסוי ונסיון בשבילו. הנה, יש איש עברי ויש איש מצרי ואולי הם היינו הך, מי אומר שהאחים שלי יותר טובים מהמצרים האלה?! מה באמת מכריע אצלו? יש לו ודאי זיקה לאחים שלו, "ויצא אל אחיו", אבל שוב – אמרנו שבפנימיות הנפש השכלית שלו הוא יוצא אל אחיו, אולי ה' יאיר את עיני מה ההבדל בין האחים שלי הסובלים לבין הגוים האלה. הוא דווקא רוצה להסתכל האם אפשר להבחין בין איש מצרי לאיש עברי, איש-איש-איש-איש בגימטריא.

מה מכריע? "מכה" – האיש המצרי מכה באיש העברי, ולא להיפך. את אותו דבר, אותו פועל, "מכה", תיכף הוא יאמץ – הוא יכה במצרי – אבל קודם האבחון הוא מי מכה במי בטבע. השכל שלו אומר שמי שמכה הוא הרשע. איך אני יודע שמשה רבינו קבל כאן תובנה שהמכה הוא הרשע? "ויאמר לרשע למה תכה רעך". מאיפה הוא למד שמי שמכה הוא רשע? דברנו בי"ט כסלו על "אתה יודע רזי עולם", הוא חי עם מה שה' מזמין לו. הוא יוצא, מבקש מה' בכך "הודִעני נא את דרָכך" – אמר זאת אחר כך, אבל כך מבקש מעודו. הוא רואה שהמצרי מכה את העברי. אז מתחיל להיות ברור אצלו מי הרשע כאן ומי הצדיק – הפרט בא ללמד על הכלל. אם הפרט לא היה בא ללמד על הכלל הוא לא היה יכול להסיק את המסקנה שהנה אני הורג אותו.

שוב, כתוב כאן, אחרי המוחין מכתר עד דעת, ש"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" – לפי סדר הספירות שני הפעלים האלה הם חסד וגבורה. ש"מכה איש עברי" בגבורה פשוט כמו שפשוט ש"וירא בסבלתם" היינו דעת, אלה שני המיקומים המובהקים כאן. אבל לכאורה מאד קשה למה "וירא איש מצרי" היינו החסד כאן. זה ששני הפעלים האלה הולכים יחד זה פשוט, וצריך להסביר.

"וירא כי אין איש" – ניצני המהפכה הרביעית

אחר כך מתחיל הפסוק הבא, "ויפן כה וכה", התפארת כאן. מה רש"י אומר? "'ויפן כה וכה'. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו. 'וירא כי אין איש'. שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר". יש את הפשט הפשוט, שהסתכל לצדדים וראה שאין איש. יש את הפירוש שראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ויש את הפירוש היותר פנימי של "וירא כי אין איש", שהתסכל וראה שאין בו לחלוחית של קדושה, שלא יצא ממנו גר – הוא בראשית דרכו כבר עסוק במהפכה הרביעית. רואים שלא מענין אותו רק שמירת שבע מצוות, מענין אותו רק אם יתגייר ממש, אם יצא ממנו איזה גר צדק. אם לא הוא ולא זרעו יתגייר – לא צריך אותו. הוא רואה שלא עתיד לצאת ממנו גר צדק, "וירא כי אין איש".

יש לנו עשרה פעלים, אבל פתחנו מכחב"ד, כללנו גם את הכתר וגם את הדעת, לכן צריך לומר שנצח והוד הם אחד. מתאים לכתבי האריז"ל שדווקא בעולם התהו נו"ה הם אחד. כל הסיפור הזה, גם אצל משה רבינו עצמו, כעת משה נמצא הוא באורות דתהו – למשה רבינו בסיפור הזה אין עדיין כלים דתיקון, עדיין לא חבר את האורות דתהו שלו בכלים דתיקון, לכן הסיפור הזה רודף אחריו כל החיים, כל הגלגולים, כי זה התהו שלו. בעולם התהו נצח והוד מחוברים, איך מתאים ל"וירא כי אין איש"? כתוב בקבלה שעיני פרצוף הנוקבא הם נעשים מנו"ה דז"א. בעשרת הפעלים שלנו יש שלש פעמים "וירא" – "וירא בסבלתם... וירא איש מצרי... וירא כי אין איש".

אחר כך הגענו לעיקר, לתכל'ס, "ויך את המצרי", שהוא כאן ספירת היסוד, תיקון (פגם) הברית, זה "זושא", "ויך את המצרי". איך הוא הכה אותו? בשם קדוש (השם תכה, המלה שהוא אומר בהמשך), עם ריבוי מתיקות. עוד כפית דבש ועוד כפית דבש ועוד כפית דבש[ו], עד שהוא מת, ואז היה צריך להטמין אותו בחול. המלכות היא "ויטמנהו בחול", בחולין, וגם מלשון מתיקות כנודע.

"כי אין איש" – "איש האלהים"

צריך הרבה להתבונן בכל הפעלים, רק אמרנו שהכי מובהק ופנימי הוא "וירא בסבלתם", שנתן את הדעת שלו. אמרנו ש"איש מצרי... איש עברי" שוה איש-איש-איש-איש, הכל איש. יש פה עוד גימטריא מאד חשובה. קודם כל, יש איש-מצרי, איש-עברי, ואז "וירא כי אין איש". קודם היו שני "איש", ופתאום "אין איש", כל האיש נעלם, אין יותר איש בכלל.

היום י"ט בטבת, וכמו שיש חת"ת יש גם פרקי תהלים שאומרים לפי ימי החדש. איך מתחיל התהלים של היום? "תפלה למשה איש האלהים". יש שש פעמים "משה איש האלהים" בתנ"ך, מתוכן פעם אחת בתורה ופעם אחת בתהלים: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו", "תפלה למשה איש האלהים" ("הברכה" "תפלה" = "משה איש האלהים"!). כמה שוה "כי אין איש"? "איש האלהים" ששוה גם בן עמרם (ככינויו בחז"ל תמיד)!

אמרנו שמשה רבינו לא יודע, הוא רוצה להפנים טוב-טוב את היחוד היהודי – זה מה שקורה כאן. לא רק מה ההבדל בין "בסבלתם" של מצרים ל"בסבלתם" של אחי היהודים. משה רבינו אומר לעצמו: מה ההבדל ביני לבין הלעומת-זה שלי, המצרי הזה. הוא הולך להרוג אותו, הוא מסתכל ורואה את עצמו – המצרי הזה שוה אותו. כשהוא רואה שאין שם לחלוח של קדושה, בהכל הוא כאילו מסתכל על עצמו בראי – המצרי הוא מראה בשבילו, ה"כי אין איש" הוא מי שעתיד להקרא "איש האלהים", שהוא כבר בן עמרם.

חסד: הזדהות משה עם שרשו בתהו

נחזור לשאלה: איך יתכן ש"וירא איש מצרי" הוא החסד? מובן ש"מכה איש עברי" הוא הגבורה, אבל מה זה "וירא איש מצרי"? כדי לעשות בירור צריך להכנס לתוך הקושיא עד המקסימום, כמו הרמב"ם (בעל ההילולא של מחר) במו"נ,  לחדד ולחזק את הקושיא. הקושיא היא מה בין "בסבלתם" ל"בסבלתם", מה בין המצרי לביני עצמי, הרי זה 'אני' וזה 'אני', אותו דבר (או שמא אני אני והוא אין, "כי אין איש", או להפך שאני אין והוא אני, הכל על דרך חלקיק ואנטי-חלקיק).

אמרנו שכל הסיפור הזה הוא סיפור של עולם התהו. איפה משה רבינו והמצרי הם אותו דבר? באיזה עולם? בשמיטה הקודמת, השמיטה הראשונה, שהיא שמיטת החסד, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתורה אור על פרשת שמות, פרשת השבוע. זה משהו די מוזר בשביל אדמו"ר הזקן, להקדיש דרוש שלם לכך ששרשו של משה רבינו הוא השמיטה הקודמת, עולם התהו, שמיטת החסד. אנחנו בעולם התיקון, שמיטת הפחד והגבורה. "וירא את המצרי", הוא רואה אותו בשרשו, שם אני והוא אותו דבר. איפה זה? בעולם החסד הקדום, עולם התהו.

שוב, אני הולך להרוג את עצמי? בסוף זה מה שקורה, ש"הרגו בתענית", הרגו בשם קדוש, שם תכה, "למה תכה". משה בכל עת הורג את עצמו, את היצר הרע שלו, את המצרי שבו. ידוע המדרש המפורסם – שיש עליו חולקים, עד כדי מלחמת עולם אם מאמינים למדרש זה או לא (כלומר אם מאמינים שהוא מחז"ל או לא) – שמשה רבינו היה בטבע הרשע הכי גדול בעולם, לפי תוי הפנים שלו, רק שהוא התגבר על טבעו הראשון (טבע דעולם התהו). עוד פעם, מלחמת עולם אם מאמינים למדרש זה או לא, שאין כאן המקום – ודאי היו על זה שיעורים.

בכל אופן, המדרש הזה נאחז בשני הפסוקים הראשונים של החת"ת של היום, על משה רבינו שמזדהה עם שרש התהו שלו. שם גם פרעה מנה אותו להיות שר בממשלה, שם אותו להיות על ביתו. איזה משה "ויגדל משה" כשפרעה מנה אותו לשר בממשלה? המשה של עולם התהו, לא של עולם התיקון, אבל זהו אותו משה – שרשו בתהו, לכן פרעה קוה שהוא ישרת אותו נאמנה. "ויך את המצרי", עם שם קדוש, מכחו של יוסף הצדיק, שפרעה המלך החדש לא ידע אותו – מכח הברית. "ויך את המצרי", בגימטריא משה – קודם היה כתוב רק "וירא איש מצרי", אבל דווקא כשהוא מכה אותו הוא הופך להיות שוה לו ממש, ואז "ויטמנהו בחול" (לשון מתיקות כנ"ל).

פירוט ההקבלה

על כל פרשה שמתחילה "ויהי" חז"ל אומרים שהיא לשון צער – "ויהי בימים ההם". רקע הצער כאן הוא צער גלות מצרים, הכתר של סיפור משה רבינו כאן, "ויהי בימים ההם ויגדל" – זו גדלות, לא לקומה אלא לגדולה. שרש הגדולה בקבלה הוא חכמה.

זה שבכל אופן הוא יודע שיצאנו מאותו רחם, שיצאתי מרחם של אמא יהודיה וממילא אלה האחים שלי, לשון ריבוי, "ויצא אל אחיו", היינו בינה.

"וירא בסבלתם" דעת.

"וירא איש מצרי", הוא ראה אותו בעולם התהו, בשרש שלו, חסד, אבל ברגע שהוא רואה אותו "מכה איש עברי מאחיו", הגבורה שלו, זו הסכינא חריפתא שמחלק בין היהודי למצרי.

אחר כך "ויפן כה וכה",  מסתכל בכל הצדדים גם בגשמיות וגם ברוחניות, גם בזמן, היה-הוה-עתיד – היכולת להסתכל בכל הקצוות, בכל הכיוונים, היא התפארת שבאמצע.

"וירא כי אין איש", כבר הכנה קרובה להכות אותו, היינו הנצח וההוד, העינים של המלכות שלו. "ויך" הוא כבר היסוד. אחר כך, כדי שלא תהיינה עקבות, "ויטמנהו בחול". זה לא הצליח לו... זו המלכות של הסיפור כאן, משה עדיין לא זכה למלכות. כל סיום סיפור, סיום קטע, הוא בחינת מלכות, כי מלכות היא הסוף של כל עולם – עולם הוא תהליך, קטע.

שכחת משה בשל הכאת המצרי – הקץ שבפסוקים

כעת נראה עוד משהו יפהפה: יש כאן שתי תופעות מיוחדות במינן של חשבון. נעשה את הגימטריא של הפסוק השני – "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" שוה 1775. מה אומר המספר הזה? מי שזוכר מלפני שנתיים, וכל מי שעוסק בקצין (וידועים דברי חז"ל והרמב"ם על זה), אמור לזכור את המספר הזה, שמופיע בסיום החומש (נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן). הסיפור המשמעותי הראשון והגדול בחומש שלנו מתחיל עם "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" ונגמר בפרשת פקודי עם הפסוק המפורסם, שגדולי ישראל אמרו שהוא פסוק של הקץ, בו טמון ורמוז הקץ, "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אֹתם". מי זוכר את הווארט? היו על זה שיעורים לפני שנתיים[ז].

מה המדרש אומר? היה כסף שמשה רבינו שכח בחשבון. ב"פקודי" משה רבינו היה צריך לתת דין וחשבון מפורט איך השתמש בכסף, כמו כל גבאי צדקה כלפי הציבור, וכאשר עשה את הפירוט נעלם ממנו – הוא שכח מה עשה עם הסכום הזה. עד שפתאום הוא נזכר בו, מה קרה עם הכסף הזה, איך השתמש בו – הוא נזכר שבשארית הכסף הזו עשו ווים לעמודים. פלאי פלאים שמשה רבינו, הדעת של כללות נשמות עם ישראל, שוכח משהו – שוכח משהו בנוגע למשכן, הדירה לה' בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

למה הוא שכח? בגלל "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". זה חשבון הפסוק הזה, וצריך לומר שהא בהא תליא. הוא היה בבירור של שרש נשמתו בעולם התהו, שרש ההבדל בין יהודי לגוי בעולם התהו – בו מאד קשה להבחין, במיוחד בסבל שלהם – ומתוך זה הוא עשה משהו שלמעלה מהשכל שלו, בחינה של תהו. כמו שאמרנו, בלי שיקול, וכל החיים הוא נרדף על זה, ובסוף הוא שכח – שכח בדיוק את המספר של אותו פסוק, וזה סוד הגאולה. זו מצות שכחה, הוא קיים בכך מצוה וממנה באה הגאולה כי "אין משיח בא אלא בהסח הדעת", "קץ שם לחשך", שכחה, ופתאום בא משיח.

רמזי חבור הפסוקים והספירות

נתבונן איך ששני הפסוקים האלה ממש הולכים יחד: בפסוק הראשון, "ויפן כה וכה וגו'", יש 12 מלים, משה נתנבא ב-זה. בפסוק השני, "ואת האלף וגו'" יש 13 מלים – ביחד יש פה 25 מלים, כה ("ויפן כה וכה", כדי להגיע ל-כה צריך לחבר פסוק מתחלת החומש עם פסוק מסוף החומש):

אחד הפירושים הפנימיים של "ויפן כה וכה" היינו ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית, כמו שכתוב בזהר ש-כה היינו מספר האותיות של "שמע ישראל וגו'", יש פעמיים בכל יום, "כה וכה", אחדות ה' מתוך חשך ואחדות ה' מתוך אור. הוא ראה שהמצרי הזה, אני בעצמי, הלעו"ז שלי, לא נמצא באחדות ה' של לילה ולא באחדות ה' של בקר, לכן צריך לחסל אותו, לחסל את התופעה הזו (היינו מה שהצדיק הגמור של התניא נבחן במה ששונא את הרע בתכלית השנאה כו'), "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ".

חמש ברבוע הוא כבר שלמות, אבל הרבה יותר חשוב מספר האותיות: ב"ויפן" יש מב אותיות. כעת אפשר לנחש, כמה יש בפסוק השני? חן. אחד הזוגות הכי חשובים בקבלה הוא מב ו-חן, ביחד שלמות של יפי. יש "שקר החן והבל היפי" ויש חן אמת ויפי של ממש:

ו  י  פ  ן  כ  ה  ו  כ  ה  ו

י  ר  א  כ  י  א  י  ן  א  י

ש  ו  י  ך  א  ת  ה  מ  צ  ר

י  ו  י  ט  מ  נ  ה  ו  ב  ח

ו  ל  ו  א  ת  ה  א  ל  ף  ו

ש  ב  ע  ה  מ  א  ו  ת  ו  ח

מ  ש  ה  ו  ש  ב  ע  י  ם  ע

ש  ה  ו  ו  י  ם  ל  ע  מ  ו

ד  י  ם  ו  צ  פ  ה  ר  א  ש

י  ה  ם  ו  ח  ש  ק  אֹ  ת  ם

ההבדל בין חן ל-יפי הוא מב. היחס בין המלים לאותיות הוא 1 ל-4, היחס המושלם בתורה. ממש משהו יפהפה, ששני הפסוקים האלה הם זוג, בו טמון לפי הקבלה סוד הגאולה, "קץ שם לחשך".

עוד תרגיל, תעשו בבית: אם אני מחבר כל תאר עם הספירה. נאמר בקיצור אבל יש כאן דברים יפהפיים. אם מחברים – ויהי-כתר ויגדל-חכמה ויצא-בינה וירא-חסד מכה-גבורה ויפן-תפארת וירא-נצח-הוד ויך-יסוד ויטמנהו-מלכות – רואים שהכל שוה שבע פעמים ויהי-כתר, החבור הראשון, שבעצמו עולה אהיה פעמים אל, ז"פ סג, והכל ביחד שבע פעמים המספר הזה. פנינה יפהפיה.

רמזי זושא-ישראל בפסוקי השיעור

נחזור לזושא-ישראל, איפה הוא רמוז בכל הנ"ל? הפסוק של פקודי מסיים "וחשק אתם" בגימטריא זושא ישראל! הוא מכניס חשק (מתיקות) בווי העמודים (בחינת ישראל), לחבר יחד (סוד וו החיבור) את שלשת העמודים עליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים.

כתוב "עם זו", יש "עם בני ישראל" ויש "בני ישראל". כתוב שלש פעמים "עם זו" בתנ"ך – שנים בשירת הים ואחד בישעיהו, "עם זו גאלת", "עם זו קנית" ו"עם זו יצרתי לי", כפי שאנו מסבירים. זו היא ההתחלה של זושא. אמרנו שיש כמה צורות לכתוב, אבל סתם קוראים לו זושא. הוא חותם עצמו, בהקדמת התניא, משולם זוסיל – אבל המקובל, וזה תורה, הוא זושא, בגימטריא שם קדוש, השם של הברית, והפירוש שלו מתוק.

מי היה הרבי ר' זושא? החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. אף על פי שהיה הפרש מאד גדול של שנים ביניהם, כמו שדברנו הרבה פעמים – הוא היה יותר מ-20 שנה גדול מאדמו"ר הזקן. מכל תלמידי המגיד, אף שאדמו"ר הזקן היה המובחר שבהם, המגיד אמר לבנו שיקבל כל חות דעת של אדמו"ר הזקן, שיש לו חכמה-בינה-דעת עד אין סוף, ורבי זושא עלה למעלה מזה, הוא בכתר. שוב, הם היו החברים הכי טובים. מן הראוי שאצל דוד אור ואורה, חסידי חב"ד, ימצאו את אדמו"ר הזקן בתוך זושא. הם כתר ו-חכמה בינה ודעת, אותו מספר.

שא של זושא היינו שמים-ארץ ו-זו מחבר אותם. "את השמים ואת הארץ" מחבר שם ה-טוב, אהוה, השם של הבעל שם טוב, ישראל. זה סוד התורה החדשה שהסברנו בי"ט כסלו. דרך אגב, היום י"ט טבת, בדיוק חדש אחרי י"ט כסלו. יש משהו ב-זו שהוא מחבר שמים-ארץ ואז זושא שוה שניאור-זלמן בדיוק. זו-שמים-ארץ שוה שניאור-זלמן, אז גם אדמו"ר הזקן נמצא כאן ביחד עם ישראל בעל שם טוב.

הזוג במאסר – גן עדן לפני החטא

נחזור לשם המלא: זושא ישראל שוה 855 = 45 פעמים 19. היום יום ה-יט, חוה, של החדש והמספר של זושא ישראל הוא אדם פעמים חוה, זה אדם וחוה לפני החטא. ידוע הסיפור שהבעש"ט שלח את תלמידיו ליער להסתכל בבקתה, ראו זוג יושבים ליד השלחן שכל אחד יושב ועוסק בעניניו, הם הסתכלו ויצאו. כששאלו אחד את השני מה ראית שם הם אמרו שראו את אדם וחוה לפני החטא – תכלית ההמתקה, המתיקות. שכל הנשמות, כולל נשמות אומות העולם – מי שישאר לעתיד לבוא בזכותנו, שנפיץ לו את "האור כי טוב" של המהפכה הרביעית.

זה מוסר השכל לכולם, שאם אתה בהשגח"פ נמצא באיזה בית סהר ואשתך יושבת בבית מסכנה – באמת מסכנה – אתם נמצאים ברמה אחת יותר גבוהה, בעולם יותר גבוה, אתם הזוג של הבעל שם טוב. כל אחד יושב בצד אחר של השלחן, עוסק בעניניו, אבל בקומה הזו העליונה שאתם נמצאים יש ריח גן עדן – אתם בגן עדן. עוד מעט תצאו מגן עדן, תגיעו לעולם הזה, אבל בינתים אתם אדם וחוה לפני החטא. זה משתקף בילד שלכם, שגדל ברחם בתקופה הזו, שההורים שלו הם אדם וחוה לפני החטא, בגן עדן, ולכן קוראים לו זושא-ישראל, אדם פעמים חוה. שה"ריח גן עדן" ישאר לעולם ועד. שנזכה לגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש, לחיים לחיים.

בע"ה

שבת פרשת שמות, כ"ג טבת ע"ז –כפ"ח

דער פרומער וארא (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה]

המחזירים בתשובה של המגיד ממעזריטש – אדמו"ר הזקן (הראש) ורבי אהרן הגדול (יד ימין)

שבת שלום לכולם. מחר, ביום ראשון, יהיה היארצייט של אדמו"ר הזקן (באותה קביעות כמו ביום ההסתלקות, מוצאי שבת קדש פרשת שמות), ננגן את אחד הניגונים המוכרים שלו – "קול דודי". מסורת שעל ידי הניגון הזה היה מעורר אדמו"ר הזקן אנשים בתשובה.

היו למגיד ממעזריטש שני תלמידים שהתמסרו במיוחד לעשות בעלי תשובה, לא כולם יודעים שהיו אלו אדמו"ר הזקן ורבי אהרן הגדול מקרלין.

רבי אהרן מקרלין נפטר צעיר, בגיל שלושים ושש, ומסופר עליו שהוא הספיק בחייו הקצרים לעשות שמונים אלף בעלי תשובה. הוא היה "ימין מקרבת" והחזיר יהודים בתשובה על ידי חיבוק יד ימין ("וימינו תחבקני"). הוא נפטר בי"ט ניסן חצי שנה לפני המגיד. כאשר רבי אהרן מקרלין נפטר המגיד אמר שנכרתה לו יד ימין והוא לא יכול לפעול עוד בעולם, ואחרי חצי שנה, בי"ט כסלו, המגיד נפטר.

רבי אהרן היה ה"ימין מקרבת" ואדמו"ר הזקן היה המח, יוצא שיש גם בראש "ימין מקרבת". כאשר המגיד נפטר עשו הגרלה איזה אבר כל תלמיד יזכה לטהר ואדמו"ר הזקן זכה בראש. יוצא שאפשר לקרב יהודי עם יד ימין, עם חיבוק גדול, ואפשר לקרב יהודי דרך המוח, וזו הדרך של האדמו"ר הזקן. זהו גם סוד הנשיקין, תורת משיח, שכולה תורת חסד (תורה דעתיקא, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא") – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אדמו"ר הזקן אמר שיש לו מעלה על גבי הרבי שלו, המגיד, בכך שהוא החזיר יהודים בתשובה[ב].

דער פרומער וארא ("היום יום" ב' שבט)

המאמר שנלמד נקרא בפי החסידים "דער פרומער וארא", במנחה קראנו את תחילת פרשת וארא, ולכן בחרנו את המאמר הזה שמדבר על תשובה. המאמר זכה בשם מיוחד – "דער פרומער וארא". התרגום הוא 'וארא החרדי' – לא בדיוק חרדי אלא פרום. יודעים מה זה פרום? כשיהודים פשוטים מוסרים את הנפש על שמירת התורה והמצוה בתמימות זה 'פרום'. המאמר מדבר על תשובה. כאשר הרבי הקודם מזכיר אותו הוא אומר שהמאמר מדבר על "כי לא ידח ממנו נדח" – זהו הנושא העיקרי של המאמר.

בטח מכירים את הספר הקטן הזה – לוח "היום יום". הרבי כתב אותו עוד בחיי הרבי הקודם. הרבי הקודם אמר לו שיתאים פתגם או סיפור לכל יום מימות השנה. בכל יום הרבי שם פתגם או סיפור שקשור בעצם לאותו יום. באותה שנה שהרבי כתב את "היום יום" ב' שבט היה בפרשת וארא והרבי מביא פתגם על המאמר שלנו. ב' שבט הוא תאריך מיוחד בתולדות החסידות – הוא יום ההילולא של אחד התלמידים הגדולים של המגיד, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. מישהו יודע מי? [ר' מנחם מענדל מויטבסק?] לא, רבי מנחם מענדל היה רב-חבר של אדמו"ר הזקן. לאחר פטירת המגיד אדמו"ר הזקן קיבל אותו לרבי. אחר כך, כאשר רבי מנחם מענדל עלה לארץ, אדמו"ר הזקן רצה לעלות איתו אבל הוא לא הרשה לו. אדמו"ר הזקן הלך איתו כברת דרך ובאמצע המסע לארץ ישראל רבי מנחם מענדל פקד עליו לחזור ואמר לו שהוא צריך להשאר ולהנהיג את החסידים ברוסיה. בכל אופן, של מי ההילולא בב' שבט? הוא אפילו כתב הסכמה לספר התניא – רבי זושא מאניפולי. אם הרבי שם דווקא ב-ב' שבט את הפתגם על המאמר שלנו צריך להבין גם את הקשר של המאמר לרבי זושא.

נקרא את "היום יום" של ב' שבט:

אאמו"ר סיפר [כל ה'היום יום' הרבי מביא פתגמים או סיפורים שאמר הרבי הקודם. פה הרבי הקודם מצטט את אבא שלו – הרבי רש"ב]: הדרוש וארא גו' ושמי ד' גו' המדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח [כמו שאמרנו, הרבי אומר כאן שעיקר נושא המאמר הוא "כי לא ידח ממנו נדח".] (לא המודפס בתורה אור [גם בתורה אור, ספר המאמרים המוכר של אדמו"ר הזקן, יש דרושים על"וארא", אבל המאמר הזה לא מופיע שם. המאמר שלנו מודפס בתורה אור דפוס לעמברג משנת תרי"א, שנת תורה, ספר נדיר ביותר. פה הדפסנו מהספר הכי חדש שמביא את המאמר הזה[ג].]), קנה לו שם "דער פרומער וארא", והיה רגיל רבנו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים [רואים שהוא מאמר מיוחד – לא אומרים אותו פעם אחת וזהו אלא חוזרים עליו פעם אחר פעם, פעם בשלוש שנים.], ובכל פעם ופעם כמעט שהיה אומר אותו כלשונו. ואמר הצמח צדק: יעדער מאל איז געווען א אור חדש ['בכל פעם היה זה אור חדש'. אפילו שאדמו"ר הזקן היה אומר אותן מילים האור היה חדש לגמרי בכל פעם. כמו שהוא יסביר,מכיון שזהו גילוי המאור עצמו האור-חדש, ש"חדש להיות אור" (שעד עתה היה עצם ולא אור), מתחדש כל הזמן, ולכן כל פעם המאמר היה נשמע משהו חדש.]. האט דער טאטע געזאגט [הרבי רש"ב אומר שאביו, הרבי מהר"ש, אמר על כך]: א אור איז אלע מאל גלייך, אבער מאור איז אלע מאל ווי א דבר חדש [האור תמיד שווה, אבל מאור הוא בכל פעם דבר חדש. המאור בעצמו מתחדש כל הזמן, כמו שדברנו על "תורה חדשה"[ד]. יש לשון בחז"ל על המאור של התורה "המאור שבה יחזירנו למוטב", משפט שמדבר על חזרה בתשובה, לכן מאוד מתאים למאמר שלנו שמדבר על חזרה בתשובה, דווקא המאמר הזה שמחזיר יהודים בתשובה הוא המאור, כי 'המאור שבה יחזירנו למוטב'. למרות שכל החסידות היא 'המאור שבתורה', כנראה לפי זה צריך לומר שיחסית המאמר הזה הוא מאור לגבי שאר המאמרים. לא סתם שאומרים ככה על המאמר הזה, זה קשור לתוכן שלו.].

המאמר הוא משנת תקנ"ד – שלש שנים לפני הדפסת ספר התניא, חמש שנים לפני המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן – מאמר מוקדם, לכן מאוד מיוחד שיש הגהות של אדמו"ר הזקן עצמו על המאמר. כנראה זהו המאמר היחיד עם הגהה של האדמו"ר הזקן. כל המאמר הוא הנחה של החסידים ועל ההנחה הזאת אדמו"ר הזקן כתב הגהות בכתב יד קדשו, פה בהדפסה כל האותיות המודגשות הן ההגהות של אדמו"ר הזקן. נתחיל לקרוא:

[את זו דרש אדמו"ר בשבת שמברכין שבט שנת תקנ"ד]

השאלות על "ושמי הוי' לא נודעתי להם" ועל "אם ישראל עושין תשובה נגאלין וכו'"

וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי הוי"ה [שם העצם.] לא נודעתי להם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים [רבי בונים מפשיסחא אמר ווארט, שבשביל לצאת ממצרים צריך קודם כל לצאת "מתחת סבלות מצרים" – כל עוד יהודי מסוגל לסבול את הגלות הוא לא יצא ממנה. בשביל לצאת מהגלות צריך להגיע למצב בנפש שאי אפשר לסבול אותה עוד רגע כלל וכלל. זה מה שהרבי רצה שנעשה כשהוא צעק כל כך על הגאולה, והורה לנו לצעוק אתו יחד "עד מתי?!", שכבר לא נוכל לסבול יותר את הגלות.] וגו' וידעתם כי אני הוי"ה וגו' וצ"ל הלא גם אצל האבות כתיב וירא אליו הוי"ה [שאלה ידועה שכל המפרשים שואלים: איך ה' אומר שהוא לא נודע לאבות בשם הוי'? הרי גם אצלם, בכמה וכמה מקומות מוזכר שדבר אתם שם הוי'!], וגם להבין איך יזכו למדרגה גדולה זאת [של שם הוי'.] ביציאת מצרים שנאמר וידעתם וגו'.

אך הענין הוא על פי מאמר רז"ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים, ולכאורה אינו מובן הלשון ואם לאו כו' [למה צריך להגיד שאם לא עושים תשובה – לא נגאלים? הרי כבר היה כתוב שאם יעשו תשובה יגאלו ו"מכלל הן אתה שומע לאו" שאם לא יעשו תשובה – לא יגאלו. למה צריך לומר זאת שוב? מובן שהמאמר חז"ל בא להדגיש בכך עוד משהו.] דמשמע דלא סגי בלאו הכי הגם שלא יהיה בידם חטא ועוון כלל [הרבי לומד מהכפילות שצריך לחזור בתשובה גם אם אין חטאים, כולם צריכים לחזור בתשובה גם צדיקים גמורים. זהו התפקיד של המשיח, כמאמר הזהר ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – משיח בא בשביל להחזיר את הצדיקים בתשובה. לכאורה, הצדיק מושלם, אין מה לתקן אצלו, אבל דווקא אותו בא המשיח לתקן ולהחזיר בתשובה. אמנם, כמו שהוא יסביר, גם לצדיקים יש חטאים – אין אף אחד שאין לו פגם, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – ובכל זאת העיקר הוא החזרה בתשובה בכל מקרה, לא רק על חטאים.].

"לא ידח ממנו [מעצמותו] נדח" – השתאבות הנפש המוגבלת בעצמות ה'

אך הנה [פה מתחילות להיות אותיות מודגשות, המלמדות שזו הגהה של אדמו"ר הזקן על ההנחה שהחסידים עשו למאמר:] כתיב לא ידח ממנו נדח ממנו דיקא [אפשר לראות שכל פעם שמביאים מאמר חז"ל מדייקים בו דיוק אחר, תוספת על הפשט הפשוט המשתמע בקריאה שטחית. פה אדמו"ר הזקן מדייק שכתוב דווקא "ממנו" –"ממנו" הכוונה מה' בעצמו, שכל הנשמות יחזרו עד המקום הכי גבוה, לה' בעצמו.], שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ממש [הכוונה להכלל בעצמות ה' (באותיות של קבלה – בעצמות ז"א דאצילות).] בצאתם מהגוף [ביציאת הנשמה מהגוף נשלמת כל עבודתה ואז היא עולה למעלה – היא עולה עד הקב"ה עצמו ואז "לא ידח ממנו נדח".] בגילגול זה או בגלגול אחר [גם אם בגלגול הזה לא הצלחת בסוף לאשתאבא בגופא דמלכא אפשר בגלגול אחר, יש לך עוד הזדמנות, ובסוף בודאי תזכה.], ולא סגי בלאו הכי [הוא מדגיש שאי אפשר אחרת, ה' ברא את הנשמות כך שהן תחזורנה למקום הכי גבוה, יותר גבוה ממקורן טרם ירדו להתלבש בגוף גשמי, להשאב בגוף המלך ממש. החזרה לה' היא טבע בנשמות ישראל.].

אך איך תהיה זאת הנפש שהיא בבחי' גבול ונברא [יש ביטוי בחסידות שהנשמה במקורה היא "חלק בורא", אבל היא לא נשארת כך – ה' הוריד אותה לעולם וה"חלק בורא [ש]נעשה נברא". איך דבר נברא ומוגבל יכול להישאב בגוף המלך שהוא אין סופי?] משתאבת בגופא דמלכא א"ס ב"ה להיות לאחדים ממש,

תורה ומצוות – לבושי הנפש להתכלל באחדות ה'

הנה מודעת זאת מ"ש בזוהר ע"פ ואברהם זקן בא בימים [הוא יסביר שכל יום הוא לבוש לנשמה, כדי שתוכל להתאחד עם ה'.], והוא על דרך מה שכתוב ימים יוצרו ולא אחד בהם [על המילה "ולא" בפסוק יש קרי וכתיב, בכתיב כתוב "ולא" ובקרי "ולו". בכל פסוק עם קרי וכתיב יש משהו נסתר – לא רק שהכתיב הוא הנסתר והקרי הוא הנגלה – שכדי לגלותו צריך לדרוש גם את הקרי וגם את הכתיב, כפי שהוא ידרוש בהמשך המאמר בפסוק זה.]. כי הנה הימים הם בחינת לבושים להלביש נשמת האדם, והם הם התורה ומצות אשר יעשה אותם האדם בהם להמשיך עליו אחדותו יתברך להבטל ולהכלל [יש פה שתי מלים, "להבטל ולהכלל" – בתחלה צריך להבטל ולאחר מכן להכלל, הבטול, להגיע לאין, הוא הכנה להתכללות ממש בה' (כמו שבין כל שני 'יש' יש 'אין' באמצע, ע"ד רקבון הגרעין כו'). לפעמים, כתופעה יוצאת דופן, הביטוי הוא הפוך 'להכלל ולהבטל', כלומר שהבטול מגיע לאחר ההתכללות ויותר גבוה ממנה (בסוד האין האמיתי שגבוה גם מההתכללות ביש האמיתי). הביטוי הכפול הזה חוזר הרבה בתניא ובדא"ח בכלל, ורבי לוי'ק, האבא של הרבי, מבאר אותו בפירושו לתניא.] באור ה' א"ס ב"ה בכלות הנפש ממש כנר בפני האבוקה לאשתאבא בגופא דמלכא,

דהיינו שתהא נפשו האלוקית מיוחדת ביחוד גמור ובאחדות אמיתי במקור היותה חיי החיים ב"ה [הנשמות מגיעות עד הקב"ה בעצמו ולא רק לגן עדן. הרמב"ם – שההילולא שלו היתה ביום רביעי השבוע – אומר שהשכר של קיום המצות הוא לא גן עדן אלא העולם הבא, וגם מי שעובד את ה' בשביל השכר של העולם הבא זו עבודה שלא לשמה, לא עבודה לשמה, מאהבה, כמו שהיה אצל "אברהם אוהבי", היהודי הראשון. השכר האמיתי הוא להיות עם ה' על ידי קיום רצונו יתברך ("שכר מצוה מצוה עצמה", מצוה לשון צוותא, חיבור עם ה' עצמו), והניגוד שלו – העונש – הוא כרת. הרמב"ם לא מדבר על עונש בגיהנם אלא שהעונש הוא כרת – פשוט לא להיות עם ה'. גם אדמו"ר הזקן היה אומר שהוא לא רוצה לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רק אותך בעצמך ("אנא נסיב מלכא"). גם פה, כל הענין הוא להתאחד עם ה' בעצמו ולא רק לזכות לחלק בגן עדן ובעולם הבא, הנשמות חוזרות למקום הכי גבוה, לאשתאבא בגופא דמלכא ממש.], והיו לאחדים ממש ע"י התורה ומצות שהם הם הממוצעים המקשרים ומחברים נפשו האלקית הנגבלת בגדר גבול מקום ומלובשת בגוף ונפש החיונית [רגילים לחשוב שעיקר ענין חסידות חב"ד הוא להבדיל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, אבל צריך לשים לב שאדמו"ר הזקן בתניא יותר משתמש בביטוי'נפש החיונית', כמו שכתוב כאן, או לפעמים 'נפש הטבעית'. לא תמיד טוב להתיחס אליה בתור 'נפש בהמית', הרבה פעמים צריך להתיחס בתור 'נפש חיונית', יותר פרווה. הכינוי נפש בהמית בא להדגיש את המדות הבהמיות הבלתי מתוקנות, שעל האדם לבטש, ואילו הכינוי נפש החיונית או נפש הטבעית בא להדגיש רק שהיא לא אלוקית, לא בבטול מורגש לה'. והיינו בהיות "בגדר גבול מקום ומלובשת בגוף...".], לדבקה בו ית' ממש שאינו נגבל ואינו נתפס אפילו בשום שכל והשגה,

וא"א כ"א ע"י תורה ומצוות שהם ממוצעים, שהתורה היא רצונו של מקום והוא ורצונו אחד והמצוות הם איברים דמלכא [בלשון הקבלה, רצון היינו פרצוף אריך אנפין ואילו אברים היינו פרצוף זעיר אנפין.], ואף על פי כן נשתלשלו וירדו ממקום כבודם ומתלבשים בענינים גשמיים, ועל ידי זה יכולים לעלות ולקשר נפש האלוקית שבאדם ולכללה באורו ית'. וצריך לסגל תורה ומצוות [כל לימוד תורה ועשיית מצוות צריך לסגל לקב"ה – לקשר אליו.] ואפי' מצווה אחת כמה פעמים [על כל מצווה צריך לחזור כמה פעמים. לדוגמה, לא מספיק להניח תפילין רק פעם אחת בחיים (ובכך לצאת מגדר "קרקפתא דלא מנח...") אלא צריך כל יום, ואם חסר יום אחד אי אפשר להשלים אותו על ידי שתי מצות למחרת. הצמח צדק אומר[ה] שאדמו"ר הזקן אמר שיש צדיקים שיושבים בגן עדן מאה וחמשים שנה ולא מבינים למה צריך לעשות מצווה אחת מדי יום ביומו דווקא, למה אי אפשר להשלים יום שחסר עם קיום המצוה פעמיים ביום המחרת?! הצמח צדק אמר שהיתה על כך תשובה אבל כולנו שכחנו... בכל אופן בשביל הלבושים של הנשמה, שלא יהיה חסר שום לבוש, צריך לחזור על המצוות כמה פעמים, דבר יום ביומו.], כמספר הימים אשר נתנו לו מן השמים כפי שיעור הלבושים הצריכי' לשרש נשמתו.

"בא בימים" – המחסר לבוש אחד כאילו לא קיים מצוות כל ימיו

[הרבי רש"ב אמר על המאמר הזה בכלל שהוא 'א בייזע חסידות', חסידות 'זועפת' או 'רוגזת' ... למעליותא (שייך לחדש טבת, בו נאמר המאמר, שחושו הוא חוש הרוגז, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע..."), כאן הוא אומר בחריפות שכל מי שלא לומד שעה אחת חייב כרת (כמו שגם מובא בפרק א בתניא):] ולכן אמרו רז"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר הכרת תכרת וגו' שנשמתו אינה יכולה לעלות וליראות באור ה', כמו שנאמר בזוהר דהוה לבושא חסירא כו'ומי שא"א לו לעסוק בתורה כל היום מפני שהוא בעל עסק ומשא ומתן, די לו בפרק אחד שחרית כו' [למי שצריך,בהשגחה פרטית, לצאת לעבוד, ולא יכול ללמוד כל היום כולו, מספיק הלימוד שהוא חייב בו בשביל לעשות את הלבוש של אותו יום. הלשון "די לו בפרק אחד שחרית" קשורה לשם "[אל] שדי", עליו כתוב "שאמר לעולמו די" ו"'שיאמר די לצרותי". את ה"פרק אחד שחרית" הוא אומר במפורש אבל את ה"פרק אחד ערבית" הוא לא מזכיר, רק רומז עליו ב"כו'", משמע שהעיקר הוא ה"פרק אחד שחרית" – מה שלומדים לפני שיוצאים לעבודה.], מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים כדי שיהיה פנוי כל היום הרי כך שיערו לבושי נשמתו לפי מקור חוצבה, ודי לה בפרק אחד שחרית. מה שאין כן מי שאפשר לו נענש אפי' על בטול שעה אחת, כמו שמצינו כמה פעמים בזוהר, והיינו מאחר שיש לו פנאי ללמוד הרי הוא צריך לעשות לבושין ואי לא הוי לבושא חסירא כו'.

וזהו ואברהם זקן בא בימים [אברהם עשה מצוות בכל הימים, ולא היה חסר אפילו לבוש אחד. הלבושים גורמים להיות במודעות נכונה – מודעות לאלקות – ואם לבוש אחד חסר ממילא כל המודעות חסרה. אם רגע אחד אתה לא חושב על הקב"ה אותו רגע חסר, עשית חלל ריק מאלקות, חילול ה' ("ולא תחללו את שם קדשי וגו'").

על מי עוד כתוב שהיה זקן בא בימים? על דוד המלך. לכן ההפטרה של פרשת חיי שרה, בה כתוב "ואברהם זקן בא בימים", היא "והמלך דוד זקן בא בימים" – לשון שכתובה גם באברהם וגם בדוד (וגם ביהושע). בן כמה היה אברהם כאשר נכתב עליו "ואברהם זקן בא בימים"? "וירא אליו הוי'" היה בגיל 99, העקידה בגיל 137, בזמן העקידה נולדה רבקה ופה היא בת 3. יוצא שאברהם בפסוק זה הוא בן 140, 35 שנה לפני שנפטר בגיל 175. 35 נכנס ארבע פעמים בתוך 140. אם כן, יוצא שכאשר כתוב על אברהם שהוא "זקן בא בימים" הוא עבר 4 חמישיות מהחיים. אפשר להקביל את כל חמש החמישיות של חיי אברהם לנר"ן ח"י. אם כן, כאשר הוא הגיע לסיום החיה נכתב עליו שהוא "זקן". כמו שהוא יסביר בסמוך, זקן הוא בחינת החכמה, לכן מאוד מתאים שבאותו זמן הוא השלים את מדרגת החיה. מדרגת החיה מקיפה על הנפש מקיף קרוב, היא איננה שכל. כך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא על מדרגת החכמה שהיא מעל הטעם וההשגה ואיננה שכל. בכל התניא אין כתר, לכן הוא מסביר את החכמה כמה שמעל השכל, רק בבינה מתחילים להכנס לשכל. אמרנו שאברהם היה בן 140. בן כמה היה דוד בזמן שנאמר בו "זקן בא בימים"? בן 70. מה היחס ביניהם? "שלם וחצי", יחס מאוד חשוב.]

כי מדת אברהם [הכל פה מסתובב סביב אברהם. גם בציטוט של הפסוק בתחילת המאמר הוא מצטט רק עד אברהם – "וארא אל אברהם וגו'" – את שאר האבות הוא רק רומז ב"וגו'". וגם "וירא אליו הוי'" מדבר על אברהם, "אליו" הכוונה לאברהם. גם במלה "וארא" וגם במלה "וירא" יש אותיות אור, אברהם הוא אור האהבה.] שהיא האהבה לה' לדבקה בו ולהבטל ולהכלל באורו ית' שיהיה בבחי' זקן זה קנה חכמה, שיהיה בחי' חכמה בחי' אין דהיינו בחי' אחדותו ית' האמיתי נקנה בקנין נפשו האלוקית, להתפשט ולהתלבש בו ממש בכדי להבטל ולהכלל באור ה' ממש כמו שנאמר בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא, כדבר הנשאב בנפש האדם ונתפס ונקלט בו עד שנעשה עמו לאחדים ממש, הוא ע"י כי בא בימים שהם הם בחי' הלבושים שעל ידם נקנה בנפשו להתפשט ולהתלבש בו אור א"ס ב"ה ממש ואחדותו האמיתי.

וזהו ולא אחד בהם, ולו קרי בוי"ו, שממשיך בחי' אחד בהם בהימים הנ"ל[זה ההסבר היותר פשוט. תמיד הקרי הוא יותר פשט מהכתיב, הכתיב הוא לדרשה.], ולא כתיב באל"ף שאין האחד האמיתי הוא אור א"ס ב"ה מתלבש בהם ביחוד גמור ואמיתי כראוי לה לאותה נפש שתוכל לאשתאבא בגופא דמלכא עד מלאת מספר הימים דוקא שנקצבו לה להיות בעולם הזה כדי לקרות ק"ש כל כך פעמים ולהתפלל וללמוד כ"כ כנ"ל ולתן צדקה כ"כ. ולכן ארז"ל שמי שלא קרא ק"ש פעם א' מעלין עליו כאילו לא קרא מימיו [שוב, הוא אומר בחריפות גדולה, שאם יום אחד לא קראתי קריאת שמע – כאילו לא קראתי אף פעם, ממש א בייזע חסידות.], וכן לענין ביטול תורה ח"ו.

העצה – תשובה-בושה

עד כאן החלק של הצדיקים. מכאן הוא עובר לבעלי תשובה:

אך אין כל אדם זוכה לזה [הכוונה שאף אחד לא זוכה לזה...] שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפי' שעה אחת ורגע א', והעצה לזה ארז"ל שיהיו כל ימיו בתשובה [על ידי התשובה משלימים את הפגם שנעשה כשלא מקיימים את כל המצוות. כתוב בזוהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל". בפשטות כתוב שישראל קשורים בתורה והתורה קשורה בה'. אבל, שואל הרבי, אם כך יש רק שני קשרים – אמנם יש שלשה דברים, אבל רק שני קשרים מקשרים אותם. הרבי עונה שיש קשר שלישי סמוי,המחבר בין ישראל לקב"ה שלא דרך התורה – זהו קשר התשובה. לכן מי שפגם לפי התורה יכול לתקן זאת על ידי התשובה.].

וענין התשובה כי שובה אותיות בושה, וכן תשוב אותיות בושת [עיקר התשובה הוא להתבייש בעצמי.]. וכמו למשל כשאדם עושה דברי שטות ואח"כ רואה שאחרים רואין אותו מיד נופל עליו בושה ומתבייש מאד, והכל לפי המבייש והמתבייש ולפי הדבר שנתבייש ממנו. כמו כן כשישים האדם אל לבו כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אשר לא לה' המה, ויעמיק בשכלו גדולת ה' אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב, ואיך הוא עומד עליו ורואה במעשיו המגונים בעיניו, וצופה ומביט כל מחשבותיו ובוחן כליות ולב [כמו הביטוי בתניא שהרבי הכניס ב-יב הפסוקים: "והנה הוי' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".] ולית אתר פנוי מיניה, בודאי יפול עליו הבושה ממנו ית'.

עומק בושת הצדיקים

ובחי' בושה זו יש לה כמה בחי' מרום המעלות עד סוף כל דרגין, וסביביו נשערו מאד [חז"ל דורשים את הפסוק "וסביביו נשערה מאד" על הצדיקים, הנמצאים "סביביו" של הקב"ה, ומסבירים שהם מדקדקין על עצמם כחוט השערה, שאפילו דברים קטנים שהם עושים נראים להם כעבירות גדולות.] ומדקדקין על עצמם כחוט השערה שרואין בעצמם כי פנה לבם ומחשבתם מדביקות וקרבת אלוקים ועבודתו, שבו ויבושו מגדולת ה' העומד לנגדם תמיד [זו תורה של מורנו הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון". הפירוש הפשוט בפסוק הוא – אשרי אדם שה' לא מוצא לו עוונות. אבל מורנו הבעש"ט דורש – אשרי אדם שעבורו "לא יחשוב הוי'", כשהוא מרגיש שהיה איזה רגע שהוא לא חשב על ה', נחשב "לו עון", הוא מרגיש אותו כעון חמור. הבושה היא אחת המדות הטבעיות של היהודים. אמנם כתוב ש"ישראל עזין שבאומות", אבל הבושה התחדשה במתן תורה. במתן תורה כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", היראה מפילה בושה על האדם – ממתן תורה קבלנו בטבע בושה. זוהי הדרגה הגבוהה של בושה,שנקראת "ירא בשת". המשל לכך הוא שאדם מרגיש שיש מפה לבנה גדולה מאוד ולבנה לגמרי, והבעיה היחידה שהוא נמצא עליה כמו נקודה קטנה שחורה שמכערת את כל המפה. הזהר אומר על האור שלפני האצילות "כתר עליון אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות", למרות שהאור הזה הוא צח ומצוחצח עדיין הוא שחור (אוכם) לגבי עילת העילות שמעליו.לשון הזהר הזה היא המקור לתחושת נקודה שחורה על גבי מפה לבנה. הבושה מעבירות שעשיתי היא בושה טכנית יחסית, עשיתי משהו לא טוב ואני מתבייש בו, זו בושה עובדתית. אבל פה הוא מחדש שיש בושה קיומית, בושה על כך שאני נמצא בכלל, נקודה שחורה על מפה לבנה.].

וזהו ויחד לבבנו כו' ולא נבוש לעולם ועד [בכל רמה יש בושה, אפילו במדרגות הכי גבוהות. אדרבא, במדרגות הגבוהות יש יותר בושה. לכן צריך לבקש "ולא נבוש לעולם ועד", על כל הרמות שיש בהן בושה. (למה לבקש שלא תהיה בושה?) אם מיוחדים עם ה' אין בושה. לכן מבקשים "ויחד לבבנו", שנהיה מיוחדים עם ה' בכל המדרגות, ועל ידי זה "ולא נבוש לעולם ועד".], כי לעולם ועד יש בחי' בושה זו עד רום המעלות בלי יחוד הלב בו ית', פי' ע"ד מ"ש במ"א מענין השתלשלות העולמות עד אין קץ כמו שנאמר הכל ירוממוך סלה, וכל מה שהאדם עולה בהשגתו ותבונתו למעלה מעלה בגדולת א"ס ב"ה תקטן בעיניו יראתו ודבקותו הראשונה, והיא כאין ממש וכאילו לא היתה לו שום יראה כלל [כמה שעולים יותר גם מרגישים יותר שכל העבודה שלי לא שוה מאומה לגבי ה' – אני מרגיש שכל העבודה הקודמת היא גארנישט – וממילא מתביישים בה הרבה יותר. לכן אמרו חז"ל שצריך להיות "כל ימיו בתשובה", כל הזמן עולים יותר ויותר בתחושה של הבושה. ככל שאני עושה יותר תשובה אני מרגיש עוד יותר כמה שאני מלא בפגמים ועוד יותר אני מרגיש שצריך לעשות תשובה. התשובה לא עוזרת...].

וכמשל הרואה את המלך פתאום שמתבושש מדבורו שדבר בלא ראות [למרות שלפני שהוא ראה את המלך הוא לא חשב שהדבורים האלו לא טובים – כל מה שהוא דבר היה טוב, דבר דברי תורה, התפלל ואמר תהלים – ובכל זאת כשהוא רואה את המלך הוא מתבייש לגמרי מכל מה שהוא אמר. הוא מרגיש שלגבי המלך אלו שטויות לגמרי. יש סיפור מפורסם שהרס"ג פעם התארח אצל יהודי אחד שלא ידע שהוא הרס"ג. אותו יהודי עשה הכנסת אורחים מאוד יפה ודאג לכל מה שהיה צריך. לאחר שהרס"ג פנה ללכת פתאום אמרו לאותו יהודי 'אתה יודע מי היה אצלך? זה היה הרס"ג!'. כשהיהודי שמע זאת הוא רץ אחרי הרס"ג ונפל לרגליו, התחנן שיסלח לו שלא כיבד אותו כראוי. הרס"ג התפלא – 'ארחת אותי מאוד יפה!'. אמר לו אותו יהודי שאם היה יודע שהוא הרס"ג – הוא היה עושה הרבה יותר. גם אנחנו לא מכירים את ה', ההרגשה צריכה להיות שאמנם עשינו מה שצריך אבל אם היינו מכירים את ה' כמו שאנחנו מכירים עכשיו היינו עושים הרבה יותר, לכן מתביישים על כל מה שעשינו עד עכשיו למרות שהיו אלו דברים טובים.].

[אפשר לומר שכמה שיותר צדיקים יש הסתכלות יותר רחבה, כך רואים כמה המפה הלבנה גדולה לעומת הנקודה השחורה, וזה גורם יותר בושה.] כן, אבל גם המפה נהיית יותר לבנה.